'שמואל הקטן אומר: (משלי כד) "בנפל אויביך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו"' (אבות ד,יט). בנוסח הרמב"ם מובא: 'שמואל הקטן אומר: "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כד יז). חרון אפו לא נאמר אלא "אפו" (משלי כד יח)' ופרושו: 'חרון אפו לא נאמר, אלא אפו, מלמד שמוחלין לו כל עונותיו. ואע"פ ששלמה אמר בחכמתו זאת הצואה, אבל זה החכם היה מוכיח בזאת המדה ומזהיר מזאת העבירה' (פרוש הרמב"ם). מביא על זה התוס' יו"ט: 'והשיב מעליו אפו. בדברי הרמב"ם נראה דגריס עוד: חרון אפו לא נאמר אלא אפו, מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו. הובא גם נוסחא זו בפירש"י ופי' מד"ש בשם הרב מתתיה היצהרי. חרון אפו לא נאמר, שהוא חום האף לבד. אלא אפו, כלומר כל האף. וגירסא זו נראית בעיני, שעכשיו חידש לנו שמואל הדקדוק שבכתוב הזה'. ע"פ הרמב"ם מובן מה בא שמואל הקטן לומר בזה, שהרי לפי הנוסח שבמשנתנו לא חידש שמואל הקטן כלום, אלא רק ציטט פס' כלשונו, ואילו לנוסח הרמב"ם שמואל הק' הוסיף פירוש לפס'. ובאמת לנוסתנו מה בא שמואל הק' לומר? הברטנורא מסביר: 'בנפול אויבך אל תשמח - פסוק הוא במשלי, אלא ששמואל הקטן היה רגיל להוכיח בני אדם במדה זו'. יוצא שלא בא לחדש משהו, אלא מביאה המשנה שזה היה פס' שמורגל בפיו, שהיה אומרו הרבה בתוכחתו לאנשים. והנה אם כך, אז מדוע לא אומר רק את הפס' "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך", מדוע היה מוסיף גם את הפס' הבא "פן יראה" וגו'? בפשטות נראה, ששמואל הק' נקרא כך משום: 'ולמה נקרא שמו קטן? לפי שהוא מקטין עצמו' (יר' סוטה ט,יג). ממילא כיון שהיה מאוד עניו, אז בתוכחתו לבני אדם זה היה נראה לו כמקצת גאוה, שהוא המוכיח את האחר (כאילו מעליו). לכן היה אומר גם את המשך הפס', שכוונתו: '"ורע בעיניו" - על שאתה שמח בתקלתו. "והשיב מעליו" - רוצה לומר: עליך ישוב האף מעליו, כי ממנו יסיר ועליך יחול' (מצודות דוד). ממילא ע"י שהיה מציין גם את המשך הפס' היה נראה בזה שלא בא אפילו במקצת להתנשא עליו, שכביכול לא מוכיחו ממש, אלא רק בא לדאוג לו שלא יארע לו רעה. או שבאה המשנה לרמוז איך ראוי להוכיח אדם, שצריך לעשות בצורה שכמה שיותר תהא משכנעת, ולכן ע"י שמביא גם את ההמשך, בזה משכנעו שכדאי לו לקיים זאת. שלא ראוי לומר למוכח רק את האיסור כשלעצמו בלבד. אולי אפשר עוד, שמובא בגמ': '...כי הא דרבא, כי הוה חליש, יומא קמא לא מגלי. מכאן ואילך א"ל לשמעיה: פוק אכריז: רבא חלש. מאן דרחים לי, לבעי עלי רחמי. ומאן דסני לי, לחדי לי, וכתיב (משלי כד, יז) "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו"' (ברכות נה,ב). אולי גם שמואל הקטן בעקרון דומה לזה היה רגיל לומר זאת על עצמו, בתור שהיה מקטין עצמו, שמי ששמח על מפלתו הוא אינו צריך לכעוס עליו, אלא זה לטובתו. (ואולי כך גם היה מביא שלום בעולם, ע"י שהיה מרגיע כך את האנשים שכעסו על ששמחו אחרים במפלתם). עוד אפשר שאמר את ההמשך, כיון שבזה מובן ומדוקדק על מה שמדובר, שמביא רבנו יונה בפרושו על הפס': 'עוד ייתכן לפרש כי אחרי שהזהיר את הרשע ואמר (משלי כד טו): "אל תארוב רשע לנוה צדיק", יזהיר עתה את הצדיק, שלא ישמח בנפול הרשע אויבו מצד האיבה והריב שהיה ביניהם. אך אמנה מותר לשמוח בנפול הרשע לשם שמים, כעניין שכתוב (שופטים ה לא): "כן יאבדו כל אויביך ה'", ונאמר (משלי יא י): "ובאבוד רשעים רינה". ולא ייתכן לפרש "בנפול אויבך אל תשמח" על נפילת הצדיק אויבו, כי מן הטעם שנתן לדבר, שיחדל לשמוח בכשלו למען לא ישיב ה' אפו מעליו, יש להבין מזה, כי על כשלון הרשע ידבר, שמותר לשנאותו, אך הזהיר על שונאו - שלא יעורר ליבו לשמוח בנפילתו מצד איבתו'. שאם היה רק אומר לא לשמוח בנפול אויבו, היה משמע שלא לשמוח באויבו ממש. לכן מוסיף את הסיבה, שממנה משמע שמדובר על שנאת הרשע, המותרת, שלא יערב בזה שנאה אישית. (ולכן שמואל הקטן הוא הראוי לחבר את ברכת המינים [ברכות כח,ב] שהיא על הרשעים, ובצורה שאינה שנאה אישית. ששמואל הק' היה מקפיד בזה מאוד). ואולי אפשר ששמואל הק' היה בדרגה קרובה לנבואה (סנהדרין יא,א), ולכן נקרא קטן 'לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי' (יר' שם), רמז לכוחו שקרוב לנבואה. ודבר זה היה נראה לכל בדבריו, שהיה אומר תדיר שלא לשמוח במפלת אויבו, שאחרת ה' יעביר ממנו אליו. שזה כעין ראיית העתיד ביחד עם תוכחה, שזהו כעין נבואה שבאה כתוכחת מוסר לישראל ביחד עם ראיית העתיד. שכך ראו בדבריו שהיה רגיל לומר, כעין הוכחה למעלתו הקרובה לנבואה (שלכן היה מביא בצורה כזו שדומה לנבואה, בשל מעלתו בקשר לנבואה), ולכן גם בהתאם לכך התייחסו לדבריו ברצינות יתרה.