ערב רב, מחוסרי קשר לארצנו

(כ"ו ניסן, תשס"ח)

נכתב ע"י הרב משה צוריאל

תלמידו של הגר"א, הרב הלל שקלובר, הזכיר כי לערב רב יש תפקיד מרכזי בעיכוב גאולת ארץ ישראל. כך לשונו: "לדעת מראש כי א"י נקנית ביסורים. אבל בזה היאנקנית ממש. עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים מצד שרו של עשו וגם ע"י ארמילוס שר הערב רב. אבל בסופו של דבר נופל ביד שרו של יוסף כדאיתא במדרש תנחומא (תצא, י') עכ"ל ("קול התור" פרק א, במהד' "התקופה הגדולה" עמ' תעד).

בקשר לזה הוסיף דבריו נמרצים: "תפקידו המיוחד של משיח בן יוסף נגד עשו, קליפת השמאל. ותפקידו המיוחד של משיח בן דוד נגד ישמעאל, קליפת הימין [תוספת המעתיק: כלומר הנוצרים ומאמיני האיסלם]. וכו'. ההזדוגות של עשו וישמעאל הוא ע"י ארמילוס שר הערב רב, ויכולה להחריב את ישראל ואת כל העולם. עיקר השאיפה של הערב רב הוא לזווג את עשו וישמעאל, ולהפריד בין שני המשיחין וכו'. הערב רב הוא שונאינו הכי גדול וכו' לכן המלחמה בערב רב היא המלחמה הכי קשה ומרה, ועלינו להתגבר בכל שארית כוחנו במלחמה זו" (קול התור, פרק ב, ח"ב פסקא ב, במהד' "התקופה הגדולה" בעמ' תקג).

המלחמה הרוחנית בה אנו עסוקים כעת בארץ ישראל, היא נגד אותם המכחישים אמיתות התורה, וגם נגד אלו הכופרים בבעלותנו על א"י. הללו לוחצים למסור נחלת אבותינו לידי האומות, כביכול למען "תכנית השלום". ולמרות ויתורים מפליגים וכואבים שנהגו בזה משך שלש עשרה שנה (מאז "הסכם אוסלו") ראינו שהשלום עם האומות הולך ומתרחק. אבל קובעי מדיניות התבוסה הם עדיין בשלהם ממשיכים בהרס א"י, ועוד ידם נטויה.

כדרכה של תורה, עלינו לחפש הסבר המניח את הדעת, מדוע כפרנות זו שייכת דוקא לכוחות "ערב רב"? לפי מסורתנו, אלו שנקראו "ערב רב" אין להם נשמות קדושות שבאו להם לצאצאי האבות אברהם יצחק ויעקב. וכבר הארכנו על זה די הצורך בחוברתנו "סוגיית הערב רב במשנת מרן הרב קוק זצ"ל" (שנת תשס"ה). באנו להוסיף כאן נקודה נוספת.

אחאב המלך הרשע פנה לנבות, לבקש ממנו למכור לו את כרמו ביזרעאל, כי בקש להפוך אותו לגן ירק ליד ארמונו. סירב נבות ואמר: "חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך" (מלכים ב', כא, ג). מעניין הדבר שהוא לא תלה סיבת הסירוב ברכושו הפרטי, אלא בחביבות מיוחדת של כרמו, כי הוא נחלת אבותיו. יש לו לאדם רגשות מיוחדים למה שהיא נחלת אבותיו.

ובדיוק דבר זה חסר אצל הגרים. מסופר כי אחרי שחותנו של משה הגיע למדבר סיני לשמוע מתן תורה, הפך לחזור לארצו (במדבר י, כט-לב). בקש ממנו משה "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם. לכה אתנו והטבנו לך". יתרו לא הסכים וענה :לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך". הפציר בו משה: "אל נא תעזוב אותנו" וכו'. מביא רש"י בשם חז"ל "אין נא אלא לשון בקשה, שלא יאמרו [שאר אנשים] לא נתגייר יתרו מחיבה. סבור היה שיש לגרים חלק בארץ. עכשיו שראה שאין להם חלק, הניחם והלך לו". מבאר "גור אריה" (למהר"ל, על הפסוקים הנ"ל) כי מוזר הדבר כל כך להפציר בו? אלא רצה משה למנוע חילול השם, והוצאת לעז על דיורו של יתרו. אבל רואים אנו כי לגרים אין חלק בא"י. הארץ נתחלקה לשנים עשרה שבטים בלבד.

ומכאן הסירוב הגדול של בני ערב רב, בכל נסיונות בני ישראל במדבר. ועד ימינו אנו, יודעים הם בחוש פנימי אינסטינטיבי כי הארץ אינה שייכת להם. דרים הם בה, אבל אינה נחלת אבותיהם. ולכן אמרו למשה "ניתנה ראש ונשובה מצרימה".

ואמנם אפשר לשאול, הרי גם בין המרגלים היו עשרה שכפרו בסגולת א"י, וסרבו לעלות לא"י? אלא יש הבדל בין מי שא"י היא שלו בפועל, ובין מי שהיא לו בפוטנציה [ביכולת] ורק מיועדת לו בעתיד. בדומה לכך חז"ל אמרו "עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה. משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה" (מגילה יד ע"א). זאת אומרת טרם קיבלו בפועל נחלת א"י, אין ההבדל ניכר מה בין א"י לחו"ל. כך שנים עשרה המרגלים היו וחיו לפני כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים. ולכן הם לא הרגישו קשר נפשי עמוק לארצנו. אבל היום שכבר אבותינו קבלו נחלתם בה, המסרב להיאחז בה סימן עליו שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. הידיעות התת-הכרתיות משפיעות על תגובות האדם.