לכב' ******,

שאלת אותי אם כדי להרחיב את היישוב, מותר להעסיק עובדים ערבים (העובדים בזול). וכן הזכרת הבעיה הבטחונית המתעוררת בכך. ואשתדל לענות כפי מיטב הבנתי בדברי קדמונינו גדולי התורה.

פסוק מפורש בתורה "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" (ויקרא כה, יד) והביא רש"י מתורת כהנים: "מניין כשאתה מוכגר, מכור לישראל חברך? תלמוד לומר 'וכי תמכרו ממכר, לעמיתך' מכור. ומניין שאם באת לקנות, תקנה מישראל חברך? תלמוד לומר 'או קנה מיד עמיתך'. עכ"ל. הרי שהתורה ציותה להעדיף את היהודי, שירויח על ידך.

שמא הנ"ל מדובר כאשר שניהם שווים במחיר, היהודי והגוי? כתב על כך שו"ת רמ"א (סי' י ד"ה היסוד הגדול השלישי) "עמיתך הוא קודם אע"ג דהכותי מוזיל טפי" והביא ראיה שחייבים להלוות כסף ליהודי בחינם, אע"פ שהיה אפשר להרויח רבית אילו הלווינו אותו הכסף לגוי.

אבל ה"חפץ חיים" (אהבת חסד, דיני מצוות הלוואה, פרק חמישי, סוף הלכה ה) פירש דברי הרמ"א "דדוקא היכא שהריוח הוא מועט. אבל אם הריוח הוא מרובה, אינו מחויב בזה. וכן משמע קצת מתשובת רמ"א" עכ"ל. [ואני המעתיק לא ראיתי משמעות זאת בדברי רמ"א]. ושם בביאור החפץ חיים (הנדפס על הדף) בשם "נתיב החסד", סוף ס"ק יב, הביא בשם הסמ"ע (על חו"מ סי' קעה, סעיף מ) שאם יש בשוק מחיר קבוע לעבודה הזאת, והגוי עובד לפי המחירון אבל היהודי הפועל רוצה מחיר בו ירויח יותר מהמחירון, איננו מחויבים ליהודי.

החפץ חיים שהתיר לקחת גוי לעבודה אם מדובר ביותר מהפרש מועט בכסף, לא אמר לנו כמה הוא "מועט"? אבל ממה שכתב בסוף ספר "אהבת חסד", ח"ג פרק כא (במהדורה שבידי, דף 84) משמע שהוא חומש מנכסי המעביד, כמו כל שאר מצוות התורה. ולפי זה אין השאלה הנ"ל מעשית בדורנו, כי ההפרש בהוצאה בה מדובר [ההבדל בין עובד יהודי לעובד גוי] בדרך כלל איננו חמישית מכל נכסי מזמין העבודה!? ולכן מבחינת הלכתית בלבד, נ"ל שאין היתר לקחת עובד גוי, אא"כ יש אונס על פי הנסיבות שקשה להשיג אומן יהודי, שאיננו עובד במקצוע זה, או גר במרחקים וקשה לו לבוא כל יום לעבודה סדירה.

ב] יש כאן שאלה בענין "יישוב הארץ". מול הטיעון שאנו רוצים להרחיב גבולנו בבתים ותושבים, יש טיעון נגדי שאנו רוצים להדחיק רגלי נכרים מארצנו. בשנים האחרונות עזבו את ארצנו רבבות ערבים, מבחינת קשיי החיים שלהם. הבה ונוסיף להם עוד סיבות טובות שלא יתפרנסו כאן ויזדקקו להגר לצרפת ושאר מדינות! לא נוסיף להם אמצעי קיום!

ג] וההכרעה הנ"ל מקבלת משנה תקף מבחינה בטיחותית. אמנם רק אחוז נמוך מהעובדים הזרים סיכנו חיי התושבים, בעת עבודתם. אמנם "חוששים למיעוטא" בדיני פקוח נפשות. אבל זה נאמר רק במיעוט הניכר (חמשה אחוז, כך כתב "ציץ אליעזר"). אבל אם סף הסיכון הוא פחות מזה, לא חוששים לו. והראיה מלידות היולדות. והרי אחת ממאה אלף מתה ח"ו בלידה, ולכן גם התרנו לחלל שבת כדי להביא אותה לבית חולים. אבל לא אמרנו שמפני הסכנה יימנעו מללדת. כן כאן אחוז הסכנה כמעט אפסי.

ואעפ"כ אין אנו רוצים שידעו הערבים מבנה הדירות ומיקומם, ולהכיר הרגלי הסיור הבטחוני סביב לישוב, ועוד סודותינו. הם עלולים להעביר מידע זה לגורמים טרוריסטיים שישתמשו במידע לרעתנו ח"ו.

ויש בזה עוד היבט. הערבים מורגלים בגניבות. וזה יגרום נזק צדדי למעבידיהם. ועוד חלק מהם מטרידים את הבנות. ועוד חלק מהם עושים נזק ממש בשעות העבודה (בעת הבנייה, ממלאים צינורות המים בחתיכות מלט, או בעת חיבור הצינורות התת קרקעיים, מניחים סדקים כדי להרבות ההפסדים ממים הנוזלים כל הזמן, וכיו"ב). ולכן מבחינה עסקית "יצא שכרו בהפסדו".

ד] באופן רחב אני סבור שאין לעסוק "בהתחכמויות", לומר נעבור על איסור "עבודה ערבית" כדי להגדיל יישובנו. בסופו של דבר, הקב"ה הוא האפוטורופוס על עתידנו המדיני, והוא כבר יטפל בהרחבת אחיזתנו בארצנו. אין לנו לעשות "קפנדריא" [קיצורי דרך] "לעגל פינות" כדי למהר דרכנו. הבה ונקיים מה שכתוב בספר. וה' הטוב הוא כבר ישמור על כולכם, וישגשג עניניכם, ויצליח אתכם.

כן דברי המברככם בכל לב,

משה צוריאל