מאמר עשירי – אהבת הגר
מאמר עשירי – אהבת הגר
דבר פלא הוא שהתורה מוסיפה לצוות
"ואהבתם את הגר" (דברים י, יט). כיון שגם בלי זה הרי הוא נכלל במצוה
הכללית של כלל ישראל "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) מדוע צריכים
להזכיר אותו בנפרד? ועוד, מה השיעור שיש להוסיף באהבה? התורה הוסיפה נימוק:
"וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם
ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, לג-לד).
התורה אף מדגישה שהקב"ה בעצמו אוהב אותו "ואוהב גר לתת לו לחם
ושמלה" (דברים י, יח) עיין על כך דרשה מיוחדת במדרש (שמו"ר י"ט).
צורך תוספת ציווי על אהבת הגר
יש הסבר פשטני שהתורה הדגישה אהבה זו כי
דרכם של מקצת אנשים לשנוא כל זר הבא מבחוץ ואינו מן הגזע שלנו. אין ספק שיחס זה
נובע ממדות רעות ודומה לשנאת חנם (שנאה ללא סיבה ממשית, ולכן היא לא מוצדקת). אבל
חז"ל העמיקו חקר ואמרו "מפני מה הזהירה תורה בל"ו מקומות ואמרי לה
במ"ו מקומות בגר? מפני שסורו רע" (ב"מ נט:) ופירש רש"י (על
הוריות יג. ד"ה אמר להם מפני שסורו רע) "דהיינו יצר הרע… ש(הוא) שר שלו, רע הוא". כלומר, הוא קל
להתחרט ממעשה הגיור וישוב לנהוג מעשי גוים. וכך חז"ל אמרו "קשין גרים
לישראל כספחת" (קידושין ע:) ומפרש שם רש"י: "שאינם זהירים במצוות,
והרגילים אצלם נמשכים אצלם ולומדים מן מעשיהם" (עיי"ש בתוספות פירושים
אחרים נוספים). מפני מכשול אפשרי זה, התורה צריכה להזהיר על אהבתו עוד יותר.
אבל במדרש (תהלים, פרק קמ"ו) דרשו
על זה עומק נפלא: "ה' שומר את גרים… פעם אחד נכנס צבי עם הצאן הלך לו אצל העזים והרחלים והיה רועה עמהן.
נכנס עמהן יוצאת לרעות יצאה עמהן. אמרו למלך הצבי הולכה עם הצאן ורועה עמהן, בכל
יום יוצא ונכנס עמהן. היה המלך אוהב לצבי ביותר. בזמן שהיה יוצא לשדה היה מצוה (צ'
מנוקדת פתח) אוהבו עליו 'תנו לו שיאכל וישתה' והיה אוהב הצבי ביותר. אמר לו הרועה
'אדוני המלך, כמה תישים וכמה עזים וכמה רחלים וכמה גדיים יש לך, ואין אתה מזהירני,
ואל הצבי בכל יום אתה מצוני עליו? א"ל הצאן כך דרכה לרעות, אבל הצביים במדבר
הן יושבין, אין דרכם ליכנס לישוב אצל בני אדם. וזה הצבי נכנס וישב אצלנו, לא נחזיק
לו טובה? שעזב המדבר הגדול הרחב, מקום שהצביים והאילות רועות, והניח אותן ובא
אצלנו, לכן אנו צריכים להחזיק לו טובה'. כך אמר הקב"ה 'טובה גדולה צריך אני
להחזיק לגר, שהניח משפחתו ובית אביו ובא אלי. לכן אני מצוה 'ואהבתם את הגר” ‘ עכ"ל המדרש. ובמקום אחר: "הרבה
הקב"ה אוהב את הגרים, כך אנו צריכים להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו
והניח אומתו וכל אוה"ע ובא אצלנו, לכן הרבה עליו שמירה" (במד"ר,
ח').
ר' צדוק מלובלין הדגיש כאן ההבדל היחודי
מה בין הנולד ישראלי לבין הגר המצטרף אלינו. כי הישראל הוא קדוש "מבטן
ומלידה" כי ה' קבע מראש, אבל הגר זוכה ע"י השתדלות ומאמץ מצדו. "כי
בנ"י הקב"ה הוציאם מעבדות לחרות ועשאם ממלכת כהנים ואחר כל זה קרבם לפני
הר סיני וכפה הר כגיגית…
אבל הגר הניח שלות עוה"ז והפקרות שהיה לו בין האומות בתאוות, ובא לגדור עצמו
מרצון עצמו ולהדבק בישראל, הדווים ושפלים וסחופים בעוה"ז" ("מחשבות
חרוץ", דף 168 ע"ע "אור זרוע לצדיק", דף 16). זאת אומרת
לישראל יש מעלה רוממה ונשגבה מצד הקב"ה שבחר בהם, קדושתם מוטבעת בהם גם בלי
השתדלות מצדם. אבל לגר יש מעלה שקדושתו באה לו מפני השתדלות עצמית, ובנקודה זאת יש
לו עליונות מיוחדת. "יראי ה” ‘
(תהלים קיח, ד) "אלו גרי הצדק" (ויק"ר ג'). חז"ל בארו מעלת
ישראל "זו מעלה יתרה יש בין ישראל לגרים, דאילו בישראל כתיב 'והייתי לכם
לאלוהים והמה יהיו לי לעם' (כלומר הוא לא מציב לנו תנאי מוקדם) ואילו בגרים כתיב
'מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי?” ‘
(קידושין ע:).
ואמרו: "חביבים גרים שלא נתגיירו
מחמת קולות וברקים של סיני" (תנחומא, לך לך, ו').
והנה הקב"ה מעוניין שיתווספו עלינו
גרים. "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם
גרים" (פסחים פז:). ואע"פ שאמרו "אל תאמין בגר עד כ"ד דורות,
שהוא תופס שאורו" (ילק"ש רות תר"א) כלומר הוא עוד מרגיש קשר עם
אוה"ע ביניהם נולד, וכמ"ש "גיורא עד עשרה דרי לא תבזה ארמאי
קמיה" (סנהדרין צד.) מוכרחים לומר שיש בו "אליה וקוץ בה", יש בו
אופנים לברכה ויש בו עדיין ניצוצות של רוע. והכל תלוי לפי מעשי ההשתדלות שלו, כמה
יעשה כדי להתנתק מן העבר ולהדבק בבני אל חי. ואם ילמד תורה לשמה, הרי הוא ככהן
גדול (ב"ק לז.).
אגרת הרמב"ם בענין אהבת הגר
ראוי לסיים פרק זה בדברים נלהבים שכתב
הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם, מהד' בלאו, סי' תמ"ח, עמ' 727-728).
בימיו היה גר צדק בשם עובדיה ששאל רבו איזו שאלה בענין הישמעאלים ורבו גער בו
בנזיפה "ענה כסיל כאולתו". עובדיה הגר פנה בכתב לרמב"ם לברר שוב את
שאלתו והזכיר צערו על בזיונו. הרמב"ם קובע שדוקא עובדיה צדק בשאלתו, וממשיך:
"ואשר השיבך רבך שלא כהוגן והעציבך
והכלימך וקראך כסיל, עבירה גדולה בידו וחטא גדול חטא וקרוב בעיני ששוגג הוא וראוי
לו לבקש ממך מחילה, אע"פ שאתה תלמידו, ואח"כ יצום ויזעק ויתפלל ויכנע,
אולי יתכפר לו וימחול לו האל ית'. וכי שיכור היה ולא ידע זה שבל"ו מקומות
הזהירה התורה על הגר?…
ועוד, שזה דורש אחר הישמעאלים אם הם עובדי ע"ז אם לאו, היה לו לחוש לעצמו על
הכעס עד שהכלים גר צדק שלא כדין, וכבר אמרו רז"ל כל הכועס יהיה בעיניך כעובד
ע"ז. דע שחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא. על האב ועל האם נצטוינו
בכבוד ומורא, ועל הנביאים לשמוע להם. ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו
אוהבו. ועל הגרים צונו (ה') באהבה רבה המסורה ללב (הערה: לכן בסוף הפסוק הודיע
'אני ה') כמו שצונו לאהוב את שמו 'ואהבת את ה' אלוהיך'. והקב"ה בכבודו אוהב
גר שנאמר 'ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה'.
(וממשיך הרמב"ם): "וזה שקרא
לך 'כסיל' תמה גדול הוא. אדם שהניח אביו ומולדתו ומלכות עמו וידם הנטויה, והבין
בעין לבו ובא ונדבק באומה זו שהיא היום 'למתעב גוי עבד מושלים' (ישעיה מט, ז)
והכיר וידע שדתם דת אמת וצדק, והבין דרכי ישראל וידע שכל הדתות גנובות מדתם, זה
מוסיף וזה גורע, זה משנה וזה מכזב, ומחפה על ה' דברים אשר לא כן, זה הורס יסודות
וזה מדבר תהפוכות, והכיר (הגר) הכל ורדף אחר ה' ועבר בדרך הקודש ונכנס תחת כנפי
השכינה, ונתאבק בעפר רגלי משה רבנו רבן של כל הנביאים ע"ה, וחפץ במצותיו
ונשאו לבו לקרבה ליאור באור החיים ולעלות במעלת המלאכים ולשמוח ולהתענג בשמחת
הצדיקים, והשליך העוה"ז מלבו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב (תהלים מ, ה) – מי שזו היא מעלתו, 'כסיל' ייקרא? חלילה לך!
לא כסיל קרא ה' שמך, אלא 'משכיל ומבין פקח והולך נכוחות, תלמידו של אברהם אבינו
שהניח אבותיו ומולדתו ונטה אחרי ה''. ומי שברך את אברהם רבך ונתן לו שכרו
בעוה"ז ולעוה"ב, הוא יברך אותך ויתן לך שכרך כראוי בעוה"ז
ולעוה"ב, ויאריך ימיך עד שתורה (ר' מנוקדת סגול) במשפטי ה' לכל עדתו, ויזכה
(ז' מנוקדת פתח) אותך לראות בכל הנחמות העתידות לישראל. 'והיה הטוב ההוא אשר ייטיב
ה' עמנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל' (במדבר י, לב) עכ"ל. נדיר הוא
שהרמב"ם יכתוב לשון פיוטית וגם זה נדיר שיאריך במכתביו כל כך. והנה כאן רואים
אנו התרגשות מיוחדת, כי הרמב"ם קיים כאן את המצוה של "ואהבתם את
הגר"!
ובxפר
חסידים" (כת"י פארמא, פסקא תתרצ"ז) כתב: "כל שיש לו לב טוב
ולוקח גיורת שיש לה לב טוב, וצנועים וגומלי חסדים ונעימים במשא ובמתן, מוטב להתחתן
בזרעם מלהתחתן בישראל שאין בהם אלה המדות. שהזרע של הגר יהיו צדיקים ויהיו
טובים" עכ"ל.
מקורות
נוספים
מהות האהבה:
ראשית חכמה, שער האהבה, פרקים א-ב
אהבה ע"י מסירת נפש על קידוש השם:
ראשית חכמה, שער האהבה, פ"א
אהבה לא על מנת לקבל פרס:
ראשית חכמה, שער האהבה, פ"א
אהבת ה' ע"י הכרת הטובה:
ראשית חכמה, שער האהבה, פ"ב
אהבת ישראל:
ראשית חכמה, שער ההבה, פ"ז
אהבת איש ואשה, קדושת הזיווג:
ראשית
חכמה, שער הקדושה, פ"טז
