chiddush logo

מאמר ז' – אהבת כלל ישראל

נכתב על ידי הרב משה צוריאל, 1/2/2011

 מאמר ז' אהבת כלל ישראל

 

מי לא נכלל במצוות אהבת ישראל

(הערה: צריך לפרסם כאן וכן בעוד כמה מקומות בספרנו שכל הדברים הנשגבים והנפלאים שאמרו חז"ל על מעלתו של עם ישראל הכל נכון רק לענין אלו שמאמינים בי"ג עיקרי הדת וככל שכתוב בתורה שבכתב ותורה שבעל פה. אבל המינים והאפיקורסים והכופרים אינם בכלל זה. ההבדלה העקרונית הזאת למדנו מדברי הרמב"ם (פירוש המשניות, סנהדרין, פ' חלק, אחרי י"ג יסודות, דף קמ"ה בנדפס) המסכם:

"וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל וחובה לאהוב אותו ולחמול עליו בכל מה שצוה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע; הרי הוא נענש לפי גודל מריו, ויש לו חלק (לעוה"ב) והוא מ'פושעי ישראל'. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנאותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר 'הלא משנאיך ה' אשנא” ‘ עכ"ל.

 

הרי שיש להבדיל בין אדם המאמין בעיקרי תורתינו ובכל זאת הוא חוטא בפועל ידיו מפני שיצרו תוקפו (והוא "רשע קל") לבין המכחיש יסודותינו (והוא רשע חמור). ונביא עוד סימוכין לדבריו להלן בשער ריחוק וקירוב. והרב ר' צדוק לימד שלא ייתכן שיהודי מצאצאי האבות הקדושים יכחיש התורה, אלא ודאי הוא מצאצאי הערב-רב ("פוקד עקרים", דף 48). והנה גם הרמב"ם אמר זאת ב"אגרת תימן" (דף כ"ז, "והודיענו שכל מי שעמד בהר סיני מאמינים בנבואת משה הם ובניהם ובני בניהם והמפקפקים בשליחות (משה) לא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני"). וגם המקובל הגדול "לשם שבו ואחלמה" (הקדמות ושערים", שער ו' סוף פרק ה', דף 47 בנדפס) מאשר חלוקה זו ואומר שהמינים והאפיקורסים שהם בני הערב רב לא יזכו לטובה העתידה בסוף הימים, אלא אך ורק מי שהוא מכלל ישראל ממש, כלומר מצאצאי האבות או מהגרים שנהיו מאמינים בתורתנו. וע"י הקדמה זו נוכל להגיע אל המשך הדיון שלפנינו בלי להכשל בטעויות. ע"כ ההערה).

 

*

 

"בזמן שישראל עושין חבורה אחת, אפילו ע"ז ביניהם, אין מדת הדין נוגעת בהם" (תנחומא, שופטים, י"ח)

"וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו באגודה אחת" (תנחומא, נצבים, א')

"כביכול כסאו מבוסס למעלה בזמן שישראל עושין אגודה אחת" (במד"ר ט"ו)

 

 

*

 

אהבת הזולת כי הקב"ה ציוה בכך

התורה מצוה "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך" (דברים ו, ה) ואם כל הלב מופנה לאהבה זו, הא כיצד אפשר לאהוב עוד דבר נוסף? כיצד הפסוק מייעץ "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" (קהלת ט, ט) וכיצד נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) או "ואהבתם את הגר" (דברים י, יט) או "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט)?

 

אהבת ישראל כסעיף של אהבתנו לה'

אלא פשיטא שבן תורה אוהב כל מה שהוא אוהב רק מפני שהקב"ה ציוה על אהבתם, כי יש ניצוץ קדושה בדברים ההם (מעין זה כתב ספר התניא, דף קיד, נביא דבריו להלן במאמר אהבת איש ואשתו). כך האהבה שהאדם חייב לאהוב את עם ישראל איננה אהבה אנושית, חברתית ולאומית גרידא כמנהג כל גויי הארצות, אלא היא אהבה אשר יסודתו בהררי קודש. האדם אוהב את העם הנפלא הזה מחמת הפסוק: "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהלה לשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה' אלוהיך כאשר דיבר" (דברים כו, יח-יט). האדם הנבון יודע ייעודנו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). לכן הם נקראים "בני אל חי" (הושע ב, א).

 

דברי הרמב"ן

הרמב"ן (דברים לב, כו) מסביר מה הוא יחודו של עם קדוש זה: "ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו.. וכאשר חטאו ברצונם (אותם דורות שלפני מתן תורה) וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו (של ה') ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם להקים לו (ישראל) לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו (יותר) מכל העמים וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם, צריך ממנו שנהיה לו לעם, והוא יהיה לנו לאלהים" עכ"ל.

 

ומהו הסוד שרמב"ן כתב בבריאת האדם? הוא בבראשית (פרק ב' פסוק ז') "ויפח באפיו נשמת חיים" ומפרש שם רמב"ן: "היא רוח ה' הגדול מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו (!) וזהו שאמר 'ונשמת שדי תבינם' (איוב לב, ח) כי היא מיסוד הבינה" עכ"ל. כלומר יש בישראל נשמה קדושה שהיא "ניצוץ אלוה ממעל" וסגולה זו נמסרה אך ורק לישראל! בפירושו לבראשית הרמב"ן העלים סוד זה. אבל "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר" (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ב) וגילה זאת בהגיעו לדברים (לב, כו).

 

ההבדל בין ישראל לאומות העולם

כך ראינו מפורש בדברי אריז"ל ("עץ חיים", שער מ"ח שער הקליפות, פ"ב, דף שע"א בנדפס) "נמצא כי ישראל יש להן נפש רוח ונשמה מהקדושה אמנם עכו"ם (=גוים) אין בהם רק בחינת נפש לבד, מצד הנוקבא של הקליפות, אך רוח ונשמה הבאים מן הזכר אין בהם" עכ"ל. מה שאנו קובעים שזה נמשך רק אצל ישראל הוא מפני מאמר חז"ל "אתם קרוים 'אדם” ‘ (ב"מ קיד:). כדברי רמח"ל ("דרך ה” ‘, ח"ב פ"ד) כל אוה"ע נולדו אחרי חטא אדם הראשון בעץ הדעת, ממילא נולדו מן קין ("קינא דזוהמא" זהר ח"ב דף קעח.). אבל אנו בני ישראל ממשיכים את רוחניותנו מן בנו שת, עליו נאמר "בדמותו כצלמו" (בראשית ה, ג). כיון שכן, רק לנו (בני ישראל) אפשר לקרוא באמת ובדיוק "בני אדם" ואצל אוה"ע קוראים כך רק בהשאלה. אמנם כל האנושות שנותרו בעולם הם צאצאים מן נח הצדיק והוא מצאצאי שת. אבל יש לזכור כי הוא נשא לאשה את נעמה, שהיתה בת למך (בראשית ד, כב) והוא מצאצאי קין. ובכן כל אוה"ע בזמננו יונקות כוחם מהאימא שלהם נעמה (מצאצאי קין) אשת נח; ואנו בני ישראל כוחנו מן האב, נח הצדיק (מצאצאי שת).

 

"נפש החייים" (שער א', פרקים טו-כ) האריך בביאור שלשת המושגים הללו "נפש, רוח, ונשמה". תמצית דבריו היא שמעשי האדם מנוהלים ע"י נפשו; דיבוריו ע"י רוחו; ומחשבותיו ע"י נשמתו. זאת אומרת אמנם אפשר שהגוי ינהג מעשים ראוים והגונים, אבל הוא לא יזכה לתורה ("מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" תהלים קמז, יט-כ) כי אין לו רוח. וכל שכן לא יזכה למחשבות נשגבות וקדושות כי אין לו "נשמה" (אא"כ יתגייר, כמובן). צייר לנו "נפש החיים" שם את התהליך במשל נמרץ: "אמנם בחינת הנשמה היא הנשימה עצמה שפנימיות עצמותה מסתתרת בהעלם ומקורה ברוך כביכול בתוך נשימת פיו ית"ש, שאין עצמות מהותה נכנסת כלל בתוך גוף האדם והיא הנותנת להאדם בינה יתרה (הערה: כדברי רמב"ן הנ"ל) להשכיל השכליות הפנימים הגנוזים בתורתנו הקדושה" עכ"ל.

 

כיון שכן, לא שהאדם אוהב את שכניו ומכריו כי הם הטיבו אתו, או מפני שהוא מצפה לקבל מהם בעתיד איזו טובה, אלא הוא אוהב אותם כי על ראשם עטרת הילת תפארת של נזר הקודש; הקב"ה חפץ ביקרם! והאריך בזה שוב "נפש החיים" (שער ד' פ"יא) "כי קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד, שכל אחד מישראל שרש נשמתו העליונה מדובק ונאחז באות א' מהתורה, והיו לאחדים ממש. לכן אמרו בב"ר פ"א שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, ולא לחלוק על מה שאמרו שהתורה קדמה לכל דבר, כי הכל אחד בשורשן והיא היא שקדושת נשמת כל אחד מישראל היא היא קדושת ספר תורה ממש (מו"ק כה. "העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה הדבר דומה? לרואה ס"ת שנשרף") עכ"ל.

 

מעלה גנוזה שיש בעמי הארץ שבישראל

ר' צדוק מלובלין עוד הגדיל בנושא זה: "משום דבעם הארץ הדברי תורה שלו בהעלם גדול כי בעוה"ז יש סודות וסתרי תורה שא"א לגלותם, שלא יבואו לידי קלות ראש מפני היצר (=כלומר שיסתמכו על קשרם לה' ויקלו ח"ו במצוות) והם בלבוש בעוה"ז עמי הארץ" ("צדקת הצדיק", פסקא רל"א).

 

אהבה ושנאה גם יחד

וגם על הרשעים שיש בישראל שנצטוינו בשנאתם "אוהבי ה' שנאו רע" (תהלים צז, י) וכמו שעוד נרחיב בעז"ה להלן בשער ריחוק וקירוב, על אלו שלא עברו גבול להיות אפיקורסים, מסיתים ומדיחים מלמדנו ספר התניא: "שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם, שמצוה לשנאותם; מצוה לאהבם ג"כ. ושתיהן הן אמת, שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחינת הטוב שבהם שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית, וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בחינת גלות בתוך הרע הסט"א הגובר עליה ולא אמר דוד 'תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי' אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלוהי ישראל, כדאיתא בגמרא ר"פ ט"ז דשבת" עכ"ל (תניא, סוף פרק ל"ב, והדרשה הזו על "שנאתים" והאוקימתא שמדובר במינים, נמצא באבות דר' נתן, סוף פרק ט"ז).

 

ואל יאמר הקורא בדברים הללו: "הן אלו הם דברי קבלה וסתרי תורה, ואנו יהודים פשוטים מה לנו חלק בכל הגנוזות הללו?" לא כן הדבר. צריכים כולנו לדעת כי הרמב"ן היה תמיד קורא לבעלי הידיעות הללו "בעלי האמת" ("כתבי הרמב"ן" מהד' הרב שעוועל, מוסד הרב קוק, ח"ב סוף דף תק"צ, מביא קרוב למאה מקומות שהרמב"ן על התורה משתמש בביטוי זה). והרדב"ז ("מצודות דוד", מצוה פ"ה) כותב "הקבלה המיישבת כל עקוב". כלומר בעלי הסוד הם המומחים והם היודעים מהו הנכון. והמסרב לשמוע מפיהם בנושאים הללו הרי הוא מגשש בחושך דרכו, ואינו אלא "מאבד עצמו לדעת". בודאי ייתבע לדין על סרבנותו.

 

מתוך הדברים הקדושים הללו אנו מבינים שגופות בני אדם שאנו רואים בפנינו אינם אלא כיסוי המסתיר על עוצמת הנשמות. על הפסוק "על בשר אדם לא ייסך" (שמות ל, לב) אמרו בזוהר (ח"א דף כ:) שמעולם לא סכים את עצם האדם (שהוא פנימיותו) אלא את "בשר האדם" כלומר המלבוש החיצוני. מה שאנו אוהבים את האנשים השייכים לכלל ישראל זה מפני שהם נשמות קדושות, שבאו מן אוצר של מעלה ואחרי מותם שוב חוזרים לשם, ואין לזה שום דמוי אצל כל שאר אומות תבל.

 

מעלתם של ישראל היא בסגולה, ולא מחמת מעשיהם

מהר"ל כתב דברים מפורשים שעצם מעלתם של ישראל אינה תלויה במעשיהם, אלא היא בסגולה הקבועה בראש, מפני טעמים הנעלמים אצל הקב"ה. "כי מצד עצם הבריאה של ישראל שהם נצר מטעי הקב"ה, (הם) ראוים לעוה"ב; ואין זה מצד המצוה והמעשים. ואח"כ יש להם (בנוסף לכך) מדריגה אחרת, הם המדות הטובות והישרות (שיש בהם) ודבר זה נמשך ג"כ לישראל מאחר שהם בעצמם הבריאה הטובה והישרה, נמשך אחר זה המדות הטובות" (על אבות, ברייתא כל ישראל יש להם חלק, דף י"ג בנדפס).

 

וכן חזר על זה ב"נר מצוה" (דף י"ג בנדפס) מדוע אי אפשר לאבד את ישראל מן העולם "כי אין לישראל הסרה מן השי"ת מפני שהם נבראים מן השי"ת בעצם ובראשונה, ודבר זה אין לו סילוק והסרה כלל" עכ"ל.

 

נצחיותם של ישראל, לא ייכלו לעולם

דבר זה מפורש ברמב"ם ("אגרת תימן", דף כ"ו): "וכבר הבטיח לנו ה' יתעלה ע"י נביאיו שאנו לא נכלה ולא נכחד ולא נעדר מהיות אומה נעלה. וכשם שלא יתכן לתאר ביטול מציאותו יתעלה, כך לא יתכן להכחידנו ולכלותנו מן העולם. אמר 'כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם' (מלאכי ג, ו) וכן בישר לנו והבטיחנו יתרומם שמו כי מן הנמנע לפניו ית' לשנוא את כללותנו, ואע"פ שמרדנו בו והמרינו מצותו" עכ"ל. והבטחה נפלאה זו הוגד ע"י שאמר הקב"ה "חיצי אכלה בם". וחז"ל פירשו דברו ית” ‘חיצי כלין והן אינן כלין" (תנחומא, נצבים, א') כלומר שאפילו ה' ישתמש בכל מאגר הנשק שברשותו, יש כאן הבטחה ממנו ית"ש כי את כלל ישראל אי אפשר לכלות!

 

הוכחה מהמדרש לנצחיותם של ישראל

גם מהר"ל האריך מאד בנושא זה ("נצח ישראל", פרק י') והביא מהירושלמי (תענית פ"ב ה"ו) על מלך שרצה לשמור על מפתחות של אוצרו, וכדי שלא יאבדו קבע אותם בשרשרת כבדה שתלה סביב לצוארו. לשונו של המדרש: "כך אמר הקב"ה: אם אני מניח את בנ"י הרי הם אבודים בין האומות. אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם" (בשם "ישראל" יש תוספת: "אל"). וביאור ענין זה מהר"ל: "כי העוה"ז הוא פלטרין של מלך, וישראל הם מפתח של פלטרין, שאם אין ישראל הרי דומה לפלטרין שהוא סגור וכאשר (הוא כך) אינ ומשמש כלום ולא נקרא 'בית' כי אין לו פתיחה ולפיכך נקרא ישראל מפתח קטן שהם אומה קטנה, והם המפתח של הפלטרין הגדולה ואין ספק שהאומה הישראלית כל האומות מתנגדים לה, לכך שיתף שמו בהם כלומר שהם דבקים בהקב"ה ובזה אין האומות יכולים להם" עכ"ל מהר"ל.

 

ועוד העמיק והרחיב בזה מהר"ל ("נצח ישראל", פרק י"א) עוד: "ולכך נקראו ישראל "בני בכורי" (שמות ד, כב) כי אי אפשר שיהיה לאחד שני בכורים, ומזה תבין כי אי אפשר שתהיה עוד אומה שנקראו "בנים" כי השי"ת הוא אחד בעצמו (דברים ד, ו) ומאחר שהבן (=ישראל) הוא מן אמתת עצמו, ולכן בנו (=ישראל) גם כן הוא אחד (כמבואר במדרש אותיות דר' עקיבא, נוסחא ב', "בתי מדרשות", עמוד י', ומובא בתוספות ד"ה ומי, בחגיגה ג:)

 

וממשיך: "ואין שייך ביטול לענין זה אשר נקראו ישראל "בנים", כי שם "בנים" מצד אשר השי"ת הוא עילה להם, כמו האב שהוא עילה אל הבן, והוא מצד עצמו של האב, ודבר זה אין שינוי לו בכל חטא אשר יעשו, תהיה החטא מה שהיא. שכל חטא שהוא הסרה מן השי"ת, הכל הוא מן העלול. אבל מצד כי הוא ית' עילה להם, דבר זה הוא מצד אמיתת עצמו" עכ"ל.

 

התוכן המהותי של סגולת ישראל איננו גזע, אלא ההשתעבדות לתורה

ובכך אנו מבינים את תוכן המהות האמתי של כנסת ישראל, כדברי הרב סעדיה גאון ("האמונות והדעות", מאמר ג' פסקא ז'): "לפי שאומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה". כלומר לשוא עמלו כל החוקרים מהו המאפיין של עם ישראל, אם גזע או שפה משותפת או מוצא משותף. לא כן, אלא עצם ההשתעבדות לקיים רצון בורא העולם, אלו הצאצאים מן האבות הקדושים וגם הגר הנלוה אליהם, זהו הקובע שייכות לכנסת ישראל. ומחמת נכבדות שמדובר בם, ומחמת שידענו כמה הקב"ה אוהב אותם (ראה מלאכי א, ב; עיין נספח שבסוף שער זה) ממילא חייב כל ההולך בדרכיו של הקב"ה לנהוג כמוהו ית"ש ולאהוב אותם.

 

היחס בין חשיבות ה"סגולה" בישראל לחשיבות "בחירה חפשית" שלהם

מעמיקי ההבנה מלמדים שיש בכל יהודי שני רובדים; יש התוכן הקבוע, נכסי דלא ניידי, שה' לקח ניצוצות ממנו ית' ומהם נעשו "נשמות" בני ישראל (ולזה אין שום חלק אצל אוה"ע, כנ"ל); ויש האופן המתפתח והמתגדל לפי אופן מעשיהם, כלומר ע"י בחירה חפשית שלהם. החלק הראשון הנ"ל הוא עצום וכביר ורב עוצמה לאין שיעור והרבה יותר מן מה שיתן הצד השני. וכך לשון רמח"ל ("ספר הכללים", פסקא ל"ב) "שני שרשים יש לישראל: א' שורש כללי, לרעים ולטובים מצד היותם 'ישראל' ודבר זה משתרש בשרשים גבוהים שרשי ההארות העליונות שאינם עשוים אלא בשביל ישראל, וישראל הם השתלשלות מן האורות העליונים אך יש שרש אחר לישראל לפי בחינת מעשיהם, והוא השורש שנופלים בו המצבים הרבים המתחלפים בכנסת ישראל השרש הראשון (הנ"ל) הוא גבוה מאד" עכ"ל. וחזר על כך במלים אחרות באגרות "ירים משה" (דף רכ"א).

 

דוקא בגלל קביעה זו מראש, שה' בחר בישראל, לכן נבחר אברהם אבינו בלי שהקדים לכך שום מעשה שיצדיק זאת. כותב מהר"ל ("נצח ישראל", פ"יא דף ס"ט בנדפס) "ולכך יתורץ השאלה שלא הזכיר הכתוב צדקת אברהם קודם שנגלה עליו השכינה ואמר לו 'לך לך מארצך'.. כי אם כך היה זאת 'אהבה התלויה בדבר' וכל אהבה התלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. לפיכך אל 'בחירה הפרטית' יש שנוי, ולא אל הבחירה הכללית כי הבחירה הזאת לא תליא בזכות כלל, לכך אי אפשר שיהיה זה בטל ודבר זה בארו חכמים (בקידושין דף ע:) כי השי"ת בחר בישראל בעצם, ולא בשביל מעשיהם הטובים" עכ"ל

 

גימטריא שכתב אדמו"ר קומרנא על אהבת ישראל

בזאת יובנו דברי אדמו"ר רי"א קומרנא ("היכל הברכה") האומר כי "ואהבת לרעך כמוך אני ה” ‘ (ויקרא יט, יח) היא בגימטריא "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים ו, ה). וזאת מפני שיש ביהודי ההוא ניצוץ אלוה ממעל, ולכן אתה מוקיר ומעריך את נשגבות הניצוץ ההוא. ועוד אמר כי "כמוך" בגימטריא פ"ו חשבון "אלהים" אשר מתנוצץ בקרבו.

 

ביאור של "אתם קרוים אדם, ואין אוה"ע נקראים אדם

בזה נבין פתרון תופעה מדהימה, שגדולי הראשונים אמרו שההבדל בין ישראל לאוה"ע הוא כמו ההבדל בין אדם לבהמה. (א) הרמב"ם כותב בדין עירוב חצרות (הל' עירובין פ"ב ה"ט) "שדירת הגוי אינה דירה אלא כבהמה הוא חשוב". (ב) הראב"ד (להל' אבות הטומאות פ"ב ה"י) " כי הגוים הם הבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין, עם הדומה לחמור, הן גוים כמר מדלי, ואת כולם ישא רוח, והחושב אותם לכלום אסף רוח בחפניו". (ג) רש"י (על נדה דף לד. ד"ה עובדת כוכבים) "לא שייכא בה טומאה, כבהמה דעלמא". (ד) רבנו תם (כתובות ג: תוספות ד"ה ולדרוש) "התיר ר"ת לבת ישראל שהמירה ובא עליה גוי, לקיימה לו כשנתגייר, דלא שייך למימר אחד לבעל ואחד לבועל בביאת מצרי דהויא כביאת בהמה". והאריך בזה מהר"ל ("נר מצוה", דף י') "אתם קרוים אדם"  (יבמות סא.) ואין האומות קרויים אדם, כי הצלם האלוהי לא ניתן אלא לישראל ולא לאומות".

 

סגולת ישראל מול 'דומם, צומח, חי, מדבר'

וכתב ספר הכוזרי (מאמר א' פסקא צ"ה): "כי אותם בחר האלוה לו לעם ולאומה מבין כל אומות העולם, וכי הענין האלוהי חל בכל המונם עד שנעשו כולם ראוים לשמוע את הדיבור האלוהי" עכ"ל. (ובאמת היהודים הבאים בימינו ממדינת פרס מספרים שהערבים שם קוראים עדיין ליהודים "קאהלימי" שהוא בערבית "בעלי הקול". פתרונו, הללו הם בני עם מיוחס שזכו לשמוע "את הקול" של ה', בבואו להר סיני. גם במדינות אירופה עד לתקופה האחרונה זכינו לתואר הכבוד "עם הספר", כי ידעו מה קשרנו עם התנ"ך, ספר שהוא קדש קדשים).

 

ולכן ממשיך ספר הכוזרי (מאמר א' פסקא קג): "בני יעקב היו כולם סגולה וגרעין (=ושאר אוה"ע כקליפות) ונבדלו משאר בני אדם בתכונות אלוהיות, שעשאום כאילו למין אחר: מלאכיי, כולם מבקשים דרגת הנבואה ורבים מהם מגיעים אליה, ואף מי שלא הגיע אליה היה קרוב אליה במעשים רצוים, בהתקדשות ובהתטהרות, ובהתקרבות אל הנביאים" עכ"ל. (כלומר, אם ישנם ארבעה סוגים "דומם, צומח, חי, מדבר". יש כבר סוג חמישי הדומה למלאך, והם אישי בני ישראל!)

 

אחרי כל השבח הגדול הזה מובן מאד מה גודל התהלה שר' יוחנן ענד לראשם. "מעשה בר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו 'צא ושכור לנו פועלים' הלך (הבן) ופסק להם מזונות. וכשבא אצל אביו א"ל 'בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה המלך בשעתו, לא יצאת ידי חובתך, שהם בני אברהם, יצחק ויעקב!" (ב"מ פג.). ומכאן עלינו ללמוד קנה מדה גם בזמננו כיצד יש להתייחס לכל יהודי ויהודי.

 

*

 

 המהות והתוצאות של המדה הזאת של אהבת ישראל

 

הרמב"ם כותב: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יח) לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעוה"ב" (הל' דעות פ"ו ה"ג).

 

"כל השונא אחד מישראל עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תשנא את אחיך בלבבך' (ויקרא יט, יז) ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב. אבל המכה את חברו ומחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום 'לא תשנא” ‘ (שם, ה"ה).

 

בספר "חפץ חיים" (שמירת הלשון, שער התבונה פ"ז) מלמדנו שלפי מספר האנשים שהאדם שונא כך מתרבה החטא שלו. לפי זה השונא עדה מישראל עובר כל רגע ורגע מאות אלפי עבירות.

 

הרמב"ם מגדיר: "וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו" (ספר המצוות, מצוה ר"ו)

"ישמח בשמחתו ויצטער בצערו" (ספר חרדים, פ"א) "ואם חברך בצרה, היה (מנוקד סגול וצירי) צר בצרתם, ואל תשמח בעת כשלונם. והיה (סגול וצירי) שמח בטובתם. שמעת צרת ישראל הרחוקים, האנח והתפלל עליהם, וכל שכן על הקרובים" (רבנו יונה, ספר היראה).

 

תוכחה כתוצאה של האהבה לזולת

ויש להוסיף כי אחד מאופני האהבה היא להוכיח לחברו על כל משגה וטעות (כמובן, אם משערים שהוא יתרעם בפה או יש אומד שינקוט קפידא בליבו, אין למהר להוכיח). כך אמרו חז"ל: "התוכחת מביאה לידי אהבה כל אהבה שאין עמה תוכחה, אינה אהבה" (ב"ר נ"ד). אמנם המדובר שם היה בעיוותים בין אדם לחברו, שכאשר הנפגע והסובל איננו שומר טענותיו בלבו אלא מברר אצל השני, זה עשוי להביא לידי התפייסות ואהבה (ראה ספר החינוך, מצוה רל"ט). אבל גם כאשר האדם רואה את חברו החוטא בין אדם למקום, והרי ברור כשמש שבסופו של דבר יקבל עונש על חטאו, וכי כיצד אפשר לכל אוהב את חברו לעבור על כך בשתיקה? אילו זה היה אביו או אמו, והיה יודע שלבסוף יסבול על עונותיו, הכי זה מתאים לאהבתו להמנע מלתקן אותו ולהציל אותו מן סבל? ולכן כאשר זה נבצר ממנו, אחרי כל התחבולות (אחת מהן המוזכרת בזוהר ח"ג דף פו.) יש לכל הפחות להצטער בלב על חוסר היכולת להוכיח ולהציל. וזה הוא פשטא דקרא: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז).

 

*

 

ובספר הברית (ח"ב מאמר י"ג פרקים יג, יח) הביא תשעה פירושים לאופני קיום "ואהבת לרעך כמוך" עיי"ש.

 

כיצד מפתחים מדה זו?

אמרו על כך חז"ל: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו" (מסכת דרך ארץ זוטא, פ"ב). כלומר החיצוניות מולידה את הפנימיות (וכדברי "מסילת ישרים", סוף פרק ז').

 

וכן הלומד בספרי קודש מה גודל מעלתם של ישראל, יתלהב ויתעורר לאהוב את אלו שגם ה' אוהב!

 

זמנים הראוים להחדיר מדה זו

 

אהבת ישראל לפני כל תפילה

כתב רבי חיים  ויטאל: "גם הזהיר מורי (האר"י) ז"ל שקודם תפלת שחרית נקבל עלינו מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך' ויכוין לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל ותוכל לעלות ולעשות תקון למעלה. ובפרט אהבת חברים, צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא אבר אחד מן החברים האלו. ומאד הזהירני ז"ל בענין זה" ("שער הגלגולים", הקדמה ל"ח, דף קל"ד).

 

והוסיף "קצור שולחן ערוך" (לר"ש גנצפריד, סי' קל"א ס"ק ד') "ומי שאינו מעביר שנאה (מתוך לבו) אין תפלתו נשמעת" עכ"ל. וחבל שהוא הביא דין זה רק לגבי יום הכפורים, כאשר לפי האריז"ל זה נכון לכל ימות השנה. ומאימתי נקראת "שנאה"? מצאנו לגבי פסול להיות דיין שזה אם לא דבר עמו ג' ימים מחמת שנאה (סנהדרין כז:). ולפי זה צריך האדם לנקות את לבו מן מוקשי יצה"ר של שנאה לפני כל תפלה ותפלה.

 

המפסידים את המדה הזאת

 

ה' יצר בעולם נסיונות ומצבים המאפשרים לבחירה חופשית, כדי לבסוף יתן שכר טוב לעושים רצונו ית'. נדון בהם אחד לאחד:

 

קושי ראשון נגד הרוצה לאהוב את עמו הוא מפני שלא תמיד רואים אצלם רוממות רוחנית. דן בכך רמח"ל (בספרו "תקט"ו תפילות", תפלה צ"ה) "ראה ה' והביטה כמה הרעו לנו כל גויי הארץ, הלא אם תראה את בניך, לנגדם צדיקים יהיו". זאת אומרת גם אחרי כל שפלותם והדרדרות רוחנית שלהם, עדיין הם בדרגא יותר יפה והגונה מאשר רשעי אוה"ע. אם נקח לדוגמא אפילו מלך רשע כמו אחאב, כאשר נצח את הארמים שונאי ישראל, הם ידעו להשען על מדות טובות שבו, ואמרו "הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם" (מל"א כ, לא) ובאמת הוא הטיב להם, אפילו למריעים לו!

 

גם מהר"ל ("נצח ישראל", פרק י"א) דן בזה, ע"פ הסוגיא בקידושין לו:, שם חז"ל קבעו שאפילו אם בני ישראל פושעים במזיד ("בנים לא אמון בם") ואפילו הם דבקים בע"ז, לא יכול להיות שיתבטל מהם שם "בני אל חי". ומסביר "כי החסרון ג"כ הוא מצד ישראל שהם העלול, מצד זה הוא החטא. אבל השי"ת שהוא העילה ברא ישראל בלא חטא. כי הדבר שהוא מצד העלול יש הסרה, כי (ה') יסיר לב האבן מעל לבם (יחזקאל יא, יט) מאחר שאין זה אלא מצד העלול. (אבל) מצד שנבראו מן העילה הם בתכלית הטוב, ואם הלכו אחר יצרם, אין זה מצד עצמם רק הוא דבר מקרה" (כמו שמבאר ג"כ בפרק י"ב, וגם האריך בזה בפרק ב' שם) עכ"ל. כלומר כל בן תורה צריך להכיר את המושג האמתי של "פלגינן דיבורא". בכל דבר שבעולם ישנן בחינות שונות. אמנם מצד מעשיהם של בני אדם יחידים יש אפשרות של חטא וחסרון, אבל זה הכל חיצוני. מבחינת אמיתיות שרש נשמתם של ישראל שנחצבו מתחת כסא הכבוד, ודאי אי אפשר להם להתנתק מן קשרם לבורא כל, וממילא בפנימיותם העצמית הם טהורים. מי שאיננו רגיל במושגים של חז"ל, הוא המתקשה להבין מושגים בעלי "שני מערכות מקבילות" בעת ובעונה אחת. אמנם דבר זה יתברר רק לעתיד לבוא, ואחרי שיעברו נתיב היסורין וההיתוך. אבל מי שהוא חכם הוא רואה את הנולד, וזה כאילו קיים לפניו כעת כבר בהוה.

 

מפסיד שני של המדה הזאת

 

יחס של אהבה למרות שהשני הציק לו

ויש מכשול נוסף שקשה לאהוב אחרים מישראל כיון שלפעמים האדם ניזוק מהם; או ע"י מעשיהם או ע"י דיבוריהם. לזה יש פתרון כללי המועיל מאד.

 

רבנו "חובות הלבבות" (שער הבטחון, פ"ד) מלמד כי חייב כל יהודי להבין כי כל המאורעות הפוקדים את האדם נבראו ונגזרו עליו מפי אדון כל המעשים ית"ש, ולא באו מצד בני האדם.

 

וזו לשונו: "אם בקש מאחד הנבראים לעשות לו דבר ואם נעשית ע"י אחד מהם יודה לה' יתהדר ויתרומם אשר מלא את חפצו, ויברך גם אשר נעשית על ידו על רצונו וכונתו הטובה, לפי שסיבב ה' טובתו על ידו ואם לא נתמלאה חפצו על ידיהם, אין ראוי להאשימם ולא ייחס להם רשלנות, אלא יודה לה' ית' אשר בחר לו הטוב בכך, ויברך (אותם האנשים) על מה שידוע לו מהשתדלותם ורצונם למלא חפצו וכך ינהג בידיו וקרוביו ואריסיו ושמשיו ושותפיו" עכ"ל. כלומר חז"ל למדונו "בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימא" (יומא לח:). ועוד אמרו: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזים עליו מלמעלה" (חולין ז:). ממילא כל הפסדיו ונזקיו של האדם נגזרו עליו אשתקד בראש השנה, ואם לא היה סובל מהאדם המסוים הזה שציער אותו עכשיו, אזי היה צריך לסבול ע"י מישהו אחר. כי הצרות לא התחילו מהאדם השני, אלא מחטאיו של הסובל. "מה יתאונן אדם חי? גבר על חטאיו" (איכה ג, לט עיי"ש רש"י). ואין בזה שום סתירה לענין "בחירה חפשית" כי כמו שכתב הרמב"ם ב"שמונה פרקים" אם לא הרשע הזה, היה הקב"ה מוצא בעולם רשע אחר אשר מבחינת רוע תכונותיו הוא המוכן לעולל לאחרים צער. אבל אין לשנוא את זה המריע לו, כי לא הוא הגורם לאדם את סבלו, אלא עוונותיו. ובזה נשמט כל בסיס לכל שנאה. מותר רק לשנוא מי שהקב"ה אומר לשנוא, וכמו שיבואר להלן בשער ריחוק וקירוב.

 

מפסיד שלישי של המדה הזאת

 

לזכור שלכל בעיה יש שני צדדים

עוד מפסיד יש להשגת מצות "אהבת ישראל" שבני אדם הם מהירים מאד לדון את השני לכף חובה. אילו היה מתייחסים לשני כאילו הוא הבן שלו, או אביו ואמו, היו מוצאים עבורו כל מיני אמתלאות ואופני לימודי זכות. לכן חייב כל אדם להתבונן שלכל סיפור יש "שני צדדים", כלומר שני אופני הסברה. עובדא מסוימת יכולה להיות מוצגת ע"י עורך דין כחיובי או כשלילי, הכל תלוי לאיזה מן הצדדים במשפט העו"ד מייצג. ועוד נדון בזה להלן בשער לב טוב.

 

נושא בעול עם חברו

 

אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם הוא "נושא בעול עם חברו" (אבות, ו'). מצאנו מדה יפה זו אצל משה רבינו. כאשר בני ישראל נלחמו נגד אויבם עמלק,מצאנו "ויקחו אבן וישימו תחתיו" (שמות יז, יב). לשון מכילתא דרשב"י (ורש"י הביא משם): ""וכי לא היה לו כסת אחת שיניחו לו וישב? אלא אמר כל זמן שישראל שרויין בצרה, אף אני אהא עמהן בצער. מכאן אמרו אשרי אדם מצטער עם הציבור" עכ"ל.

 

וכן מסופר ("מאורות הגדולים" של הר"א זייציק, דף ש"ע) על הרב חפץ חיים שבימי מלחמת העולם הראשונה אשתו גילתה באמצע הלילה שאין בעלה במטתו. כשיצאה לחפש אותו מצאה שהוא מחוץ לחדר שוכב על הספסל וידיו תחת מראשותיו. על שאלתה למה זה, ענה כי כאשר אחינו בני ישראל (החיילים שבחזית) נמצאים בחפירות ("בונקרים") וסובלים רעב וקור ועומדים נגד המוות, אין הוא יכול לישון במנוחה וברווחה. עכ"ל.

 

וכן מובא שם (דף ר"נ) כי הרב נתן צבי פינקל (הסבא מסלובודקה) כאשר היה הולך לטיפול שינים אצל רופא שיניים, ומחכה בפרוזדור הסמוך עד התור שלו, כשהיה שומע מחדר הטיפולים מבעד לדלת איך חולה זועק בחבליו (בהוצאת שן וכדומה) מיד היה קם על רגליו ונעמד בפינה בחדר כדי להפיל לפני ה' תחנונים עליו. ועוד שם (בדף רנ"א) כי פעם באמצע אחת משיחותיו בישיבה שמע אחד מהתלמידים משתעל שיעול ארוך, כי כנראה חולה הוא. ביקש לדעת זהותו של המשתעל (כדי שיעזור לו או בעצה או בתפילה) ולתמיהת התלמידים הסביר את עצמו "אם היו שומעים אדם הבוכה, כלום היו עוברים בשתיקה? ומה בין זה לזה?" עכ"ל.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע