מאמר ו' – אהבת ארץ ישראל
מאמר ו' –אהבת ארץ ישראל
עיין נספח בסוף השער (לחץ כאן להורדת הנספח)
"שמחו את ירושלים וגילו בה כל
אוהביה" (ישעיה סו, י)
"שאלו שלום ירושלים, ישליו
אוהביך" (תהלים קכב, ו)
אהבת ארץ הקודש היא פינת יסוד בעיקרי
תורתנו. אבל מחמת ש"באו בה פריצים וחללוה" (יחזקאל ז, כב) והם מנפנפים
בחזון זה למרות שמרוקנים אותו מכל תוכן קודש, לכן הגיבו רבים משלומי אמוני ישראל
בהסתייגות וחלק מהם אף בהתנגדות. אבל לא כן היא דרכה של תורה. וכי משום שיש כופרים
המקיימים מצות כיבוד אב ואם נחדול מכך אנחנו? וכי משום שהנוצרים עושים עסק גדול
מהטבילה אנו נמנע מכך? אלא עלינו לקיים מצוה קדושה זו של חיבת ארץ הקודש מפני דברי
תורתנו שבכתב ובע"פ, "הולך בתום ילך בטח" (משלי י, ט).
מגדולי האחרונים המדברים בזה הוא
"ספר החרדים" (פ"ב ממצות ל"ת התלוים בא"י, עמ' 182-183
בנדפס) וכך הוא כותב:
"וצריך כל איש ישראל לחבב את
א"י ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו (הערה: נ"ל כי
מקור הדימוי לאם הוא בירושלמי כלאים פ"ט סוף ה"ג: "לא דומה הפולטה
בחיק אמו לפולטה בחיק נכריה". וידוע ע"פ האמת כי "האם" זו
שכינה הקדושה, והנכריה היא לילית הממונה על חו"ל) כי תחילת עווננו שנקבעה לנו
בכיה לדורות, יען מאסנו בה שנאמר 'וימאסו בארץ חמדה' (תהלים קו, כד)… כתיב 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה
יחוננו' (תהלים קב, טו) ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה
(מעשה רב של ר' אבא בכתובות קיב.). ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד ר'
יהודה הלוי עליה באהבה רבה, תחילת השירה 'ארץ הקדושה יקרה חמודה וכו''… גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה, ראוי להם
שיהיו נכספים ותאבים אליה, כי כשם שבחר בהם כך בחר בא"י (הערה: "מדד ה'
את כל הארצות וכו” ‘
– ויק"ר י"ג, וכן שמו"ר
ל"ז, במד"ר ג', תנחומא, ראה, אות ח') וייחד אותה להם. ואין נקראין גוי
אחד אלא עמה שכך פירש רשב"י (זהר ח"ג דף צג:). ומצינו במדרש שהקב"ה
אמר לאברהם שילך לא"י…
והוא אמר זה הפסוק 'מי יתן לי אבר כיונה…' מוטב ללון במדברות של א"י ולא ללון בפלטריות של חו"ל,
והיה תאב… וראה במראה הנבואה יקר תפארת קדושת הארץ. אז
נכסוף נכסף, וממנו נלמד לדורות אנחנו יוצאי חלציו להיות נכספים כמוהו, אע"פ
שיושביה בצער, על מנת כך להיות שמחים ביסורין… הדר בא"י דבק בה' (עיין כתובות קי:)… וכתב הרמב"ן (שהיא) במנין תרי"ג: "מצות ישיבת
א"י". כל עת ורגע שהאדם בא"י הוא מקיים מצוה זו. וידוע שעיקר שכר
המצוה על השמחה הגדולה בה כדכתיב 'תחת אשר לא עבדת וכו' (דברים כח, מז) אם כן צריך
היושב בא"י להיות שמח תדיר במצוה התדירה באהבתו אותה…" עכ"ל.
ה"חרדים" הזכיר לעיל דברי ר'
יהודה הלוי, שהיה מגדולי הראשונים. הגר"א המליץ ללמוד את ספרו
"הכוזרי" וזו לשון ההגהות "אוהלי חיים" (ס"ק ל"ח)
שעל "כתר ראש" שבסידור הגר"א (עמ' 574-575): "ורבינו
הגר"א ז"ל היה מחבב מנורת המאור, וספר חובות הלבבות, ובמקום שער היחוד
היה אומר ללמוד ספר 'הכוזרי הראשון' שהוא קדוש וטהור (הערה: זה בא לאפוקי מן ספר
"כוזרי שני – מטה דן" של ר' דוד ניטו, לונדון
תע"ד, שגם הוא טוב אבל לא אליו התכוון הגר"א כאן) ועיקר אמונת ישראל
והתורה תלוין בו, גם הספר מסילת ישרים מרמח"ל ז"ל" עכ"ל. ולכן
נביא כאן אף דברי ר' יהודה הלוי שבסוף ספרו הכוזרי:
(אחרי שהמלך הקשה עליו למה הוא נוסע
לא"י הרי הוא בסכנת נפשות שם, וענה לו כי כך נאה וכך יאה) סיכם: "גם מי
שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת תקוותנו,
כמה שנאמר 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת
עפרה יחוננו' (תהלים קב, יד-טו). זאת אומרת, ירושלים לא תבנה כי אם כאשר ישתוקקו
אליה בני ישראל תכלית תשוקה (!) עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה" עכ"ל.
כלומר, הגאולה השלמה תלויה בכיסופין הללו. (ע"ע דברים נמרצים על א"י
בספר הכוזרי, מאמר ב' ס"ק י"ד, וכן כב, כי קשה להביא כל דבריו כאן).
כידוע ר' יעקב עמדין היה מגדולי
האחרונים, והפוסקים נותנים לדבריו משקל גדול וחשוב. והוא ממריץ בהקדמתו לסידורו
(בדפו"י דף י"ג, ובדפו"ח של מהדורת אשכול, עמ' מג-נ) כך:
חיובו של כל אחד ואחד לעלות לדור בארץ
הקודש
(אחרי שמבאר שהמתפלל בחו"ל צריך
להפנות כיוון גופו לכיוון א"י כדכתיב בברכות ל' ע"א) "לא יספיק זה
הרושם והרמז אלא היכא דלא אפשר…
הנמנע מפני האונס והסכנה. אמנם לא תועיל הכוונה במקום שאין טענת אונס גמור, ובשעת
הרווח. ולזה (=לא די שיהיה תייר ארעי, אלא) צריך כל אדם מישראל לעשות בלבו הסכמה
קבועה ותקועה לעלות לדור בא"י ולהשתוקק להיות זוכה להתפלל שם לפני היכל המלך… והדר בחו"ל עובד ללא אלהי אמת… על כן שמעוני אחיי וריעי המתגוררים בארץ לא
לנו על אדמה טמאה, זכרו זאת והתאוששו…
עושו גושו חושו ואל תחשבו להשתקע בחו"ל ח"ו לקיים 'ואכלה אתכם ארץ
אויביכם' (ויקרא כו, לח). זאת היתה חטאת אבותינו הראשונים שגרמו בכיה לדורות כי
מאסו בארץ חמדה. והיא שעמדה לנו בגלותינו המר שלא אחד בלבד עמד עלינו אלא בכל דור
לא שקטנו ולא שלונו, על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו, כמת מלב נשכחנו, אחר
ששכחנו דירת א"י לגמרי. אין אחד מאלף מתעורר להחזיק בה להתיישב שם לדור
(דירה) כי אם אחד ממדינה ושנים בדור. אין איש שם על לב מבקש אהבתה… כמדומה לנו בהיותנו בשלוה בחו"ל מצאנו
א"י וירושלים אחרת דוגמתה. על כן באו עלינו כל הרעות בשבת ישראל בארץ שפניא
(=ספרד) וארצות אחרות בשלוה בכבוד גדול מימי החורבן זמן רב.. ושוב נתגרשנו ממנה… צדיק הוא ה' כי יצא מדעתם לגמרי ענין גלותם…" (הערה: כלומר לדעת ריעב"ץ הצרות
הנוראות שעברו עלינו בגלותנו הם מחמת שהמשכנו עון המרגלים שמאסו בארץ חמדה - עיין
על זה דברי "העמק דבר" לבמדבר יד, כא – ואין להקשות מה יש במצוה זו שתהיה כה חמורה בעונשה. עיין על כך
הרמב"ן לויקרא יח, כה וכן מבואר ביהושע פרק כ"ב שזה נקרא מרד ומעילה
בהקב"ה ח"ו ע"כ ההערה).
"ציון היא דורש אין לה… כל זאת באתנו כי ארץ צבי שכחנו, לשוב אל ארץ
מולדתנו לא זכרנו. ואין להאריך ב(דבר ה)ידוע כמה הפליגו חכמינו ז"ל בשבח
א"י והדרים בה, כי התלמוד והמדרשים והזהר וספרי החכמה מלאים מפה לפה, וכן
המפרשים מלאו ידיהם לה' להזכירה לשבח גדול; ביחוד הראב"ע (בראשית כג, יט; לד,
יט ועוד) והרמב"ן על התורה (ויקרא יח, כה. ועוד עיין במפתחות בסוף "כתבי
הרמב"ן", מוסד הרב קוק, דף תקנ"ד הביא כארבעים מקורות) ובעל ספר
הכוזרי החסיד, הפליא בדבר זה בכמה מקומות מספרו, כמעט שעל קוטב זה סובב קוטר ספרו,
מבריח מן הקצה אל הקצה תחילתו וסופו…
לטענת המלך המתווכח עמו…
לטורח עינוי הדרך וסכנה, לא חשש ולא נסוג אחור…רוח
ה' דיבר בו, בא איש האלוהים (ר' יהודה הלוי) עד הלום" עכ"ל
ובספר "יסוד ושרש העבודה"
("צוואה" ס"ק מ"ו) כתב: "תשוקתכם יהיה בתמידות ליסע לארץ
הקדושה… והובא בספרים אם אין מוסכם בלב אדם ישראלי
בתכלית ההסכמה שבודאי קודם שימות יראה לשום פעמיו לנסוע לאה"ק למות שם, עונשו
מרובה ר"ל. ובודאי אם לא יהיה תשוקת האדם בתמידות לזה, לא יהיה ג"כ
הסכמה בלבו לזה".
ובספר תניא (אגרת הקודש) כתב:
"לעורר את האהבה הישנה וחבת ארצנו הקדושה להיות בוערת כרשפי אש מקרב איש ולב
עמוק".1
1 הערה: מגדולי האדמורי"ם בפולין
היה ר' שלמה מרדומסק (נפטר שנת תרכ"ו) ובספרו "תפארת שלמה", סוף
פרשת מסעי, מקשה מדוע התורה כותבת ב' פעמים "ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה
אחר" (במדבר לו, פסוקים ז, ט) "אך הנה זה מרמז על מעלת קדושת א"י
וירושלים, כי הנה צריך כל איש להשתוקק בכל לבו על א"י וקדושתה כמ"ש שאלו
שלום ירושלים, ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה (ר"ה ל.)… כי הקפידה התורה שלא תסוב נחלה למטה אחר,
אע"פ שכולם י"ב שבטי י"ה כולם קדושים, ומה חילוק בין זה לזה?
אעפ"כ הקפידה התורה על זה. מכ"דש בזה"ז אשר בעוה"ר כל ארץ
הקדושה היא תחת ידי ישמעאלים, ויבלעוה זרים ויירשוה, והנה באו גוים בנחלתך, טמאו
את היכל קדשך. מכ"ש שצריך לקרוענ לבב איש הישראלי לצעוק על זה אל הקב"ה… והנה ההתעוררות הזה של תשוקת הארץ, מעומק
הלב שידאיב באמת בנפשו על כבוד ארץ הקדושה, הנה בזה מעורר למעלה הרחמים והרצון על
הגאולה במהרה…" (עיי"ש שהאריך).
ונ"ל להוסיף לו ראיה ממאמר
חז"ל הנ"ל. כאשר חז"ל חפשו מקור לתקנת ר' יוחנן בן זכאי, הביאו
אותו הפסוק "ציון היא דורש אין לה" (ירמיה ל, יז). אבל יש לתמוה, משום
מה הביאו את כל הפסוק שהוא שבע עשרה תיבות, כאשר לכאורה היה די להם להביא רק את
הסיפא, חמש תיבות? וכן בסוגיא המקבילה (סוכה מא.) הביאו חז"ל את כל אריכות
הפסוק, למרות שדרכם בכל התלמוד כולו להביא רק קטע מקוטע מהפסוקים, הסיפא בלבד?
וכלשונם "כמה דיות משתפכות, כמה קולמוסין משתברין, כדי לכתוב" (ב"ר
נח, יב). אלא היה חשוב לחז"ל להזכיר את הרישא: "כי אעלה ארוכה לך,
וממכותיך ארפאך!" על ידי שעושים זכר לציון, יש לנו "ארוכה ומרפא"
(וכבר הגר"א הסביר מה ההבדל ביניהם). ובעצם, זה מה שאמר אדמו"ר
מראדומסק. עד כאן ההערה.
גם מהר"ל דיבר על כך בכמה מקומות.
נביא כאן רק אחד, בטעם שצריכים לכוון בעת אמירת "ארץ" בברכת "נודה
לך" שבברכת המזון" שזכו ישראל להיות נבדלים מכל האומות, כאשר יש להם
הארץ שהיא נבדלת מכל הארצות" ("נתיבות עולם" ,עבודה, פ"יח דף
קמ"א בנדפס). כלומר, איך קבלו עם ישראל את ייחודם להיות להקב"ה? קיבלו
זאת ע"י שה' נתן להם את ארץ הקודש. ושורש לדבריו הוא ברמב"ן (ויקרא יח,
כה) "יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים עליונים, בתיתו לנו
את הארץ שיהיה הוא ית' לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו" עכ"ל. זאת אומרת,
כל המפתח לכך הוא ע"י ארץ הפלאות.
נסיים זאת בדברי המשגיח הגדול ר' ירוחם
ממיר: "סוד ענין א"י וקדושתה, וכי הבורא ית' נקרא אלוהי הארץ, ונמצא כי
היא התכלית, א"י היא עיקר כל הבריאה, היא תכלית כל התורה" ("דעת
תורה", בראשית, דף ג').
"א"י היא אחת מן המתנות
הטובות, כתורה וכעוה"ב (ברכות ה.). כבישת הארץ וישיבתה בה היא מ"ע.
א"י אלינו היא מעיקרי התורה, היא יסוד כל התורה כולה (עיין כתובות קי:)… יסוד הארץ הוא שישתלם (יהודי) על ידה בתכלית
השלמות, ולא לילך לארץ הנה הוא חלילה כאינו ישראל, כמי שיאמר 'ישראל אנכי אולם ללא
תורה וללא עוה"ב'. ודאי הוא חסר מכל! וכסוד התורה כן סוד א"י, אינה
מתחזקת (=לקנות אותה בקנין חזקה) אלא ביסורין, אינה מתחזקת אלא במסירת נפש, אינה
מתקיימת אלא כשממיתין (עצמם) עליה (כמו על התורה). וכשאין ממיתין עליה הנה זה חטא
וחסרון כלפי עצם הארץ. הנה זה טענה בעיקר הארץ ומתנתה, כשאמרו ישראל: 'למה ה' מביא
אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז' (במדבר יד, ג) גילה לנו
התורה כי פחדתם זו באה מן 'וימאסו בארץ חמדה'. החומד הארץ אין פחד נגד עיניו, כי
מסוד הארץ היא מסירת נפש ממש, גם ליהרג עליה. יהושע וכלב לא פחדו כלל, כלום לא עמד
לפניהם, האמינו וגם בטחו, כי ארץ חמדה היא. חמדו את הארץ ואיך יפחדו?…
ואמנם המאיסה בארץ הנה זה חטא ממש, חטא
מסוד יצה"ר ככל החטאים. וכן אהבתה (היא) מצוה ככל מצות התורה… גם המעט מן זה החטא יהיה פחות (כמה) שיהיה,
די ומספיק להיות אובדים את הארץ. מתנתה אינה ניתנת אלא ביסורין (ברכות ה.)…. סוד הארץ. א"י אלינו אינה ענין של
לאומיות ח"ו (אלא כי) קוב"ה אורייתא וישראל חד הוא, ואחדות זו לא נשלמת
כי אם עם הארץ ובארץ" ("דעת תורה", במדבר, עמ' קכד-קכה).
בכל אחת ואחת מן פרשיות התורה כתוב בה
ענין של א"י
באגרת שכתב הגאון ר' מאיר שמחה מדווינסק
(מחבר "אור שמח") להתרים תרומות לבנין א"י, בשנת תרפ"א, כתב:
"ואין לך פרשה שבתורה שלא נזכרת בה ארץ ישראל". גם אני המלקט אספתי לפי
ג"ן פרשיות התורה והדברים נמצאים בנספח שבסוף שער זה. שם גם הבאנו שהתורה
מזכירה המצוה הזו פ"ו פעמים.
תוספת הערה:
חז"ל (תענית י:) מלמדים כי יוסף
הזהיר לאחיו "אל תרגזו בדרך" כלומר לא לפסוע פסיעה גסה, שהיא נוטלת א'
מן ת"ק שבמאור עיניו של אדם. ויש להקשות, הרי יוסף קבל כל תורתו מיעקב אביו,
ולמה זה יעקב עצמו לא הזהיר את בניו כזאת בעת צאתם לרדת למצרים? אלא האמת היא
שנתעורר חשש זה רק בעת חזרתם לא"י, אשר לשם יש מצוה לרוץ. (עיין הושע יא, י.
ברכות ו:). אבל בצאתם מא"י אין לחשוש שירוצו. ועיין הערת הנצי"ב
("העמק דבר" בראשית לא, יח; מב, כט).
סעיף של אהבת ארץ הקודש היא הכרת הטובה
עליה
יחס לא"י כאילו קבלנו אותה היום
המנהג הנכון הוא שהאדם יהיה מלובש
בתפילין של יד ושל ראש כל היום, כלשון שו"ע (או"ח ל"ז סעיף ב')
"מצותן להיותם עליו כל היום" וכתב שם "ביאור הלכה" שהיא
"מצוה מן המובחר". אבל הלכה למעשה בקיום המצוה הזאת היא שלא די שמונחים
עליו אלא הוא צריך להתבונן בתוכן הפרשיות שכתובות בתוך ה"בתים", כמו
שכתוב בשו"ע (או"ח סי' כ"ה סעיף ה': "יכוין בהנחתם…") כדי לקיים "והיו הדברים האלה… על לבבך" (וכפירוש רשב"ם לשמות
י"ג, ט'). הרבה הם הדברים המפורטים בפרשיות, ועל כולם יש לכוון אחד לאחד. אבל
אחד מהם הוא הפסוק הפותח פרשת "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע
לאבותיך ונתנה לך" (שמות יג, יא) והביא שם רש"י מהמכלתא: "תהא
בעיניך כאילו נתנה לך, ואל תהי בעיניך כירושת אבות", כלומר חז"ל דייקו
על שתי מלים אחרונות של הפסוק ("ונתנה לך") שלכאורה היו מיותרות, אחרי
שכבר אמר רישא דקרא. ובכן חלק מההתבוננות בתוכן התפילין הוא להרגיש התרגשות מחודשת
יום ביומו על מה שה' חנן אותנו את הבעלות על ארץ הקודש.
ברכת הודאה (על א"י) בעת הבאת
הביכורים
במקום נוסף בתורה נצטוינו גם לבטא הכרת
טובה זו בפינו. בעת הבאת הביכורים למקדש ה', מצהיר בעל הבית: "הגדתי היום לה'
אלוהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ולקח הכהן הטנא מידך… וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך ארמי אובד
אבי" (דברים כו, ג-ה) והביא רש"י בשם הספרי: "ואמרת אליו. שאינך
כפוי טובה". מסביר זאת מהר"ל ("גור אריה", שם) שלא לצורך הוא
אומר לכהן "באתי אל הארץ", שהרי כל בר דעת רואה זאת בעיניו שהוא עומד זה
עכשיו בירושלים! ולמה הוא אומר? אלא הוא צריך להביע בשפתותיו שהוא מכיר בטובה
"והוא טובה אצלי, ואני מודה עליו". ורק אח"כ עובר בעה"ב למאמר
הבא "ארמי אובד אבי" שהיא הכרת טובה מסוג אחר.
ברכת הודאה לה' על ארץ ישראל, בכל דור
ודור
בזמננו שלצערנו אין לנו מצות הבאת
ביכורים למקדש, האם עדיין נותר לנו מקום להביע הכרת טובה על קבלת ארץ ישראל? ענה
על כך הגר"א שיום יום אנו משבחים את ה' על קבלת א"י, בעת שאנו אומרים
בברכת המזון הברכה השניה "נודה לך", כי הרי כך תיקן יהושע (ברכות מח:).
וראויה לתשומת לב הלשון המיוחדת של מדרש תנחומא (מסעי, ו'):
"עד שלא נכנסו ישראל לארץ לא היו
מברכין אלא ברכה אחת, 'הזן את הכל'. משנכנסו לארץ התקינו שיהיו מברכים 'על הארץ
ועל המזון'… (וממשיך המדרש לנמק ארבע ברכות) ואין לך
חביב מכולן יותר מברכת 'על הארץ ועל המזון' שכך אמרו חז"ל כל מי שלא הזכיר
בברכת המזון… ארץ חמדה ברית ותורה'… לא יצא ידי חובתו. אמר הקב"ה חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן
הכל (!) למה? שאני תרתי אותה…
אמר הקב"ה למשה, הארץ הזאת חביבה עלי… וישראל חביבין עלי…
אמר הקב"ה אני אכניס בני שהם חביבין עלי לארץ שהיא חביבה עלי" עכ"ל.
יש להעיר הערה מעניינת. בסוטה (ל"ו
ע"א) הנוסח הנדפס הוא שבכניסת בנ"י לא"י ועלו להר עיבל "ואכלו
ושתו ושמחו וברכו וקללו", ומגיה הגר"א ("אדרת אליהו", דברים
יא, כט) שצ"ל "וברכו (ברכת המזון)… כי יהושע תיקן להם ברכת הארץ באותו היום" (עיי"ש). ודאי
דבריו מבוססים על התוספתא (סוטה ח, ו. ועיין מלבי"ם ליהושע ח, ל) וראה זה
פלא. נתגלה עכשיו כת"י עתיק של התלמוד מסכת סוטה (וטיקן 110, מן שנת
קמ"א) ושם כתוב מפורש כמו שהגיה הגר"א. זאת אומרת הם ברכו "על הארץ
ועל המזון" מיד שנכנסו לא"י.
בכל אופן ג' פעמים ביום, או בכל סעודה
שהאדם אוכל, הוא חייב לשבח את ה' ברכת השבח על שיש לנו א"י (וכך הרי פשטא
דקרא: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". דברים
ח, י). חיוב זה חל גם על יהודי הנמצא בחו"ל ואוכל שם סעודתו, אף הוא צריך
להודות על שה' נתן להם "ארץ חמדה טובה ורחבה". ומפורש העידו בניו של
הגאון רש"ז אויערבך (בעת ההספד עליו) שלפעמים בתוך כדי "ברכת
המזון" (לפני שסיים הברכה השניה) היה חוזר להתחלת "נודה לך". וכאשר
שאלו אותו פשר הדבר, ענה כי חשש שמא לא כיוון מספיק בעת האמירה. כי לא די למלל את
המלים בעלמא אלא צריכים "להודות" ממש, ואם הלב לא ער ומתרגש על הטובה של
"ארץ, ברית ותורה", שמא לא יוצאים ידי חובה?
מכאן שהאדם צריך להתעורר בהודיה ושבח
לה' על מתן א"י בכל פעם ופעם שיברך ברכת המזון, וכמו שתיקן לנו יהושע (ברכות
מח:). עיין בזה הערה נפלאה של מהר"ל, כאשר הוא מפרש ברכה זאת ("נתיבות
עולם", העבודה פ"יח, סוף ד"ה צריך להקדים ברית לתורה): "שזכו
ישראל להיות נבדלים מכל האומות כאשר יש להם הארץ שהיא נבדלת מכל הארצות"
עכ"ל. ובאמת רעיון זה מקורו ברמב"ן (ויקרא יח, כה) "…יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים… בתיתו לנו את הארץ שיהיה הוא ית' לנו לאלוהים
ונהיה מיוחדים לשמו". כלומר המעשה הקובע יחוד והפלאה לטובה הוא בעלות על הארץ
הקדושה הזאת. ומהר"ל הוסיף שמכוונים לכך בעת הברכה.
לערוך סעודת ההודייה לה' בכל שנה בתאריך
שהאדם עלה לא"י
הבה נלמד מהרמב"ם (דבריו באגרת
מובאים בספר חרדים, דף 200) שאותו היום שזכה להגיע לארץ הקודש קבע לכל צאצאיו:
"שיהיה יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים.. עד סוף כל הדורות".
