מאמר ג' - אהבת תלמידי חכמים

על הפסוק "לאהבה את ה' אלוהיכם לשמוע בקולו ולדבקה בו" (דברים ל, כ) אמרו חז"ל: "וכי אפשר לידבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לת"ח, והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה" (כתובות קיא:). מהר"ל הסביר מדוע חז"ל נקטו רק שלשה אלו "כי כאשר משיא בתו לת"ח הרי גופו דבק בת"ח שבתו מן יוצאי חלציו כגופו נחשב. והעושה פרקמטיא לת"ח דבק בו בנפשו (כי טורח עבורו במעשיו, וזאת מן פעולות הנפש). ומהנה ת"ח מנכסיו, דבק בו מצד הממון" ("נתיבות עולם", תורה, סוף פ"ט).

ההיקש שבין ת"ח לעצם גוף התורה

לכאורה צ"ע הרי הפסוק דן בענין אהבת ה', וחז"ל מסיבים את פירושא דקרא לענין בני אדם שהם ת"ח? אלא מהר"ל הסביר (שם, בתחילת פרק י"א) "כי החכמים הם עצם התורה ג"כ" (וחוזר שם על ביטוי יחודי זה שבעה פעמים). כוונת הדבר נ"ל ע"פ דברי ר' צדוק מלובלין: "ואור תושבע"פ הוא ג"כ מאור שברא השי"ת ואע"פ שהכל הוא מה שחדשו סופרים וחכמי ישראל, הוא רק שנדמה בעיני האדם שהוא הממציא והמחדש האור ההוא, אבל באמת הוא מצד השי"ת שמאיר בלבו האור ההוא, כמ"ש "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (עירובין יג:), "כולם מפי אדון כל המעשים…" (חגיגה ג:) אשר אין אדם מרגיש ההארה וההשפעה בלב, ונדמה לו שנתחדש בשכלו ובאמת הוא מהשי"ת שמאיר בלבו" ("פרי צדיק" ח"א, חנוכה ס"ק ד') עכ"ל. ונ"ל כי על זה מברכים את ה” ‘המלמד תורה לעמו ישראל". ובכן, האוהב את התורה, חייב הוא לאהוב ת"ח.

למדנו ממעשהו של יתרו שכר נפלא (ברכות סג:) ועוד אמרו שהמטיל מלאי לכיסו של ת"ח (נותן לו כסף כדי לעסוק במסחר ולהתפרנס) זוכה ויושב בישיבה של מעלה (פסחים נג:). ולהיפך הנמנע מזה "כל שאינו מהנה ת"ח מנכסיו, אינו רואה סימן ברכה לעולם" (סנהדרין צב.). וענין "סימן ברכה" הוא הרגשת הסיפוק ונחת רוח בעושרו, כי יש עשירים שאינם נהנים מן עושרם. ואמרו במדרש (ב"ר נח, ח) "ללמדך שכל מי שהוא מאכיל פרוסה לצדיק, כאילו הוא מקיים חמשה חומשי תורה".

עד היכן השיעור לאהוב את הת"ח?

ועד כמה חייב האדם לאהוב ת"ח? הבה ונלמד מן מר בר רב אשי שהכריז על עצמו "פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא. מאי טעמא? דחביב עלי כגופאי ואין אדם רואה חובה לעצמו" (שבת קיט.). ויש לציין כי רש"י (בתענית ד. ד"ה צורבא) מלמד שהכינוי הזה הוא ל"בחור חריף" וקל וחומר הדברים לזקן מהחכמים. וצ"ע מאי שנא מהמצוה הקבועה שאנו חייבים לקיים בכל אחד ואחד מישראל "ואהבת לרעך כמוך"?

אלא שמא יש מכאן ראיה לשיטת הרמב"ן (ויקרא יט, יז) הכותב: "כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חברו כאהבתו את נפשו" אלא פירושו שהאדם לא יקנא בטובת חברו אלא "יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר האדם עושה לנפשו, ולא יתן שיעורין (מגבלות) באהבה". כלומר זהו רק מושג מחשבתיי אבל התורה לא ציוותה שיפריש האדם מטובת עצמו בפועל כדי לתת לחברו להיות ברמתו ממש. ובכן כאן אצל ת"ח הצליח מר בר רב אשי לקיים המצוה עד שהפך בזכותו ממש כאילו מדובר על עצמו (עם כל "הנגיעות" שאין אדם רואה חובה לעצמו). ובכך היתה לו עדיפות על אהבתו לשאר בני ישראל.

יחס מועדף זה שחז"ל העניקו לת"ח בולט גם כאשר מבקשים עליו רחמים אם ת"ח ח"ו חלה, שהתביעה היא "צריך שיחלה עצמו עליו!" (ברכות יב:) כלומר אסור להרואה ת"ח סובל להשאר שאנן כצופה מן הצד, אלא חייב להרגיש כאילו הוא עצמו הסובל יסורין אלו. ואזי תפילותיו יהיו בהתרגשות ובהתאמצות.

יותר מזה. "חכם שמת, הכל קרוביו" (שבת קה:) כלומר כולם חייבים לקרוע עליו, וכן מובא בשו"ע (יו"ד סי' ש"מ סעיף ז') "ת"ח ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה, קורעין עליו אפילו לאחר קבורה ביום שמועה אם הוא תוך ל' יום… עד שמגלין את לבם" עכ"ל ועיי"ש ש"ך (ס"ק י"ז) הכותב: "אני תמה שלא נהגו לקרוע… ואין להם על מה שיסמוכו… וצ"ע" (עיי"ש שטרח ליישב מנהגו של עולם). והטעם הוא כי מלך שמת, כל ישראל ראוים לאותה איצטלא. אבל "ת"ח שמת, אין אנו מוצאים תמורתו" (ב"ר צ,א). חז"ל השוו כבוד ת"ח לכבוד ספר התורה (מכות כב.)