מאמר ב' – אהבה לתורה

"מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי" (תהלים קיט, צז)

"שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול" (תהלים קיט, קסה)

"אני אוהבי, אהב; ומשחרי ימצאונני" (משלי ח, יז)

רמח"ל (בספר "דרך ה” ‘ ח"ד פ"ב ס"ק ב') הסביר דברים נפלאים כיצד הלומד תורה מקבל עליו באיזו שהיא מדה השראת שכינת ה'. כך לשונו: "יש השפעה אחת עליונה מכל ההשפעות, שענינה היותר יקר ומעולה מכל מה שאפשר שימצא בנמצאים, והיינו תכלית מה שאפשר שימצא בנמצאות, מעין המציאות האמתי שלו ית', ויקר ומעלה מעין אמתת מעלתו ית' (הערה: נ"ל שכל התיאור הנ"ל הוא השראת שכינה) ואמנם קשר הבורא ית"ש את השפעתו זאת בענין נברא ממנו ית' ל(שם) תכלית זה, והיא התורה" עכ"ל. והוא ממשיך לבאר שכל חלקי התורה מיועדים להעביר שפע זה "אם ישמרו בו התנאים המצטרכים". ומה הם?

והוא מפרט חלק מהם בס"ק ה': "וכיון שכן ודאי שיש לו לאדם לירא ולרעוד בעסקו בענין כזה, שנמצא הוא נגש לפני אלוהיו, ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו. והנה צריך שיבוש משפלותו האנושי, וירעש מרוממותו ית'. והנה יגל מאד מחלקו הטוב שזכה לזה, אך ברעדה כמו כן. ונכלל בזה שלא ישב בקלות ראש, ולא ינהג שום מנהג בזיון לא בדבריה ולא בספריה, וידע לפני מי (הוא) עומד ומתעסק. ואם הוא עושה כן, אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת, ותמשך על ידו ההשפעה שזכרנו ויתעצם בו היקר האלוקי, וימשוך תקון והארה לכל הבריאה. אבל אם תנאי זה יחסר ממנו, לא תמשך ההארה על ידו, ולא יהיו דבריו אלא כשאר כל הדבורים האנושיים, הגיונו כקורא באגרת, ומחשבותיו כחושב בעניני העולם. ואדרבה, לאשמה תחשב לו שקרב אל הקודש בלי מורא, ומקל ראשו לפני בוראו עודו מדבר לפניו ומתעסק בקדושתו ית” ‘ עכ"ל.

הרי אחרי מבוא מרטיט זה, ודאי האדם ישמח ויגל בגשתו ללימוד תורה, ויאהב מאד כל רגע ורגע שהוא זוכה לעסוק בה. וכמה יפה המשל שנתן "אור החיים" (לדברים ו, ה) אודות אדם אחד שהיה זקוק לנסוע למרחקי תבל והחליף כל רכושו עבור קניית מרגלית אחת ענקית, אותה ימכור כאשר יגיע למחוז חפצו. אמנם לאורך כל מסעו הארוך ומייגע, במדברות ובים, הנוסע ההוא סבל חרפת רעב כי לא הכין לעצמו עבור הוצאות הדרך בעת המסע. ואמנם הוא בדוחק ובצער, בעוני ובשפלות בעת ההיא. אבל לא יהין להחליף את המרגלית שבכיסו עבור מזונותיו בדרך, כי יודע הוא רב ערכה של המרגלית ושומר עליה עד הייעד הסופי, שם יקבל כל ערכה. כך האדם בעוה"ז שומר על כל משמר את זכויות תורתו ומצוותיו ומסתפק במועט בעוה"ז ואיננו רוצה בשום אופן שכר מצוותיו בעוה"ז קל הערך. חיבת הקודש תומכת את רוחו. וזאת היא פירושו ל"ואהבת".

אי אפשר לאהוב את ה' אם לא אוהבים את תורתו

ישנה שאלה קשה ביותר לענות עליה. כיצד האדם יכול לאהוב את אשר בכלל איננו מכיר? כיון שהקב"ה הוא משולל מן כל תיאור גופני ואף אסור לתאר אותו באיזה שהוא תואר רוחני (רמב"ם, הל' יסודי התורה, סוף פ"א) ובכן אין אנו מכירים אותו כלל! ובכן כיצד יאהב אדם מה שאיננו יודע איך נראה ואיך נמצא? ענו על כך חז"ל שכאשר האדם אוהב את תורת ה', בכך הוא מקיים אהבתו של הקב"ה. כי אין אנו יודעים שום דבר אודות הקב"ה אם לא מן ציוויו וחוקיו ומשפטיו. כיון שהשי"ת ראה לנכון לתת לנו ספר הדרכה שהוא מורה לנו את דרכי החיים, בכך אנו מתקרבים לפי יכולתנו להכיר מקצת דמקצת מן חכמתו ית"ש. האוהב את התורה, בזה גופא הוא אוהב את ה'. בספר הזוהר (ח"א דף לו.) הגדירו זאת "ומאן דאחיד באורייתא, כאילו אחיד בקוב"ה" (והרבה הרחיב בזה "נפש החיים" בשער ד' פ"י, אין צורך כאן להעתיק דבריו ועיי"ש).

ובאמת אף במדרש ספרי אמרו כך חז"ל: "'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך' (דברים ו, ו) למה נאמר? לפי שהוא אומר 'ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך' (פסוק לפני זה) איני יודע באיזה צד (=כיצד) אוהבים את הקב"ה? תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך' שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו" עכ"ל. זאת אומרת, כאשר רואים יופי תפארת הדרכותיו, מיד האדם משבח את ה' ושמח שאנו בני ישראל עבדים לו, ואוהבים אותו. הרמב"ם הדגיש גישה זו בספר המצוות (מ"ע ג'). בספר "באר משה" (לדברים ח"א דף קצח, מהאדמו"ר אוז'רוב) מציין לתנחומא (נח, ג) שזה נאמר בעיקר ללומדי "תושבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחושך… אלו בעלי תלמוד… ולעתיד לבוא 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' …שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאדו".

אודות ברכת התורה

ודוקא מחמת אהבה גדולה זו שת"ח אוהבים את התורה, יש לפעמים בעיה בברכתם על התורה. חז"ל הודיעו ש"אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן" ונתנו כמה סיבות לכך, ואחת מהן "שאין מברכין בתורה תחילה" (נדרים פא ע"א) ומפרש הפי' המיוחס לרש"י שם: "מתוך שהן זהירין לעסוק בתורה ורגילין בה, אינן זהירין לברך כשפותחין (בספר, לכן) לא מקיימא ברכתא 'נהיה אנחנו וצאצאינו מלומדי תורתך” ‘ עכ"ל. זאת אומרת כאשר משכימים בשחרית הם ממהרים אל הספר כדי לברר נקודה עלומה שנותרה להם עדיין מהלימוד של אתמול, ומתוך החפזון נשכח מהם לברך לפני הלימוד. ועל זה נענשים!

מוסיף מהר"ל לבאר: "כי הברכה יש לו לברך בפה וגם בלב, וראוי שלגודל הברכה שנתן השי"ת את התורה, כן ראוי שתהיה הברכה בכל לבבם כפי רוב הטובה שנתן להם התורה… אבל ת"ח שעוסקים בתורה ואוהבים התורה וחפצים בה מצד עצם התורה שהיא חכמה, כי כל אדם בטבע אוהב החכמה, ולפיכך אין לימוד התורה מורה על אהבת השי"ת בשביל שנתן להם התורה… אלא אם היה מכוין ביותר כאשר מברך על התורה, והיה מתדבק בו ית' באהבה גמורה בשביל שנתן התורה, ודבר זה קשה ביותר שיעשה זה ולא נמצא. ומזה תוכל לדעת כי מאד צריך האדם שיהיה נזהר שיברך על התורה בכל לבבו ובכל נפשו" ("נתיבות עולם", התורה, סוף פ"ז).

מעין הלהיטות הזו שיש לחלק מן הת"ח ללמוד דברי חכמה שבתורה, יש לפעמים שהם מדלגים על ענינים הנראים להם בעיניהם פחותי ערך כדי לעסוק בדברים היותר עמוקים ומסובכים. וכך כותב ספר השל"ה (ח"ג דף נ"ה, מסכת שבועות, ליד הגהה שלפני ד"ה מעלת לומדיה): "עוד מוסר אחד צריך אני להודיע לאותן האומרים במרוצה דברי תורה מכח ששגור בפיהם, כגון י"ב פרשיות של י"ב נשיאים, מאחר שהדברים כפולים ומכופלים קורין כך במהירות, עבירה גדולה היא בידם (!) כי כל אות ואות תלויין בו רבבי רבבות עולמות רוחניות, ולא לחנם נכפלו הדברים. ואשרי המדבק עצמו בהבל פיו וראיית עינים באותיות התורה". ואח"כ הוסיף הגהה: "גם בתורה שבע"פ בפוסקים, כשלמדתי תורה אצל הרב הגאון החסיד מוהר"ר שלמה זלה"ה (מהרש"ל) היינו עומדים בטור או"ח סי' ל"ו בענין חסרות ויתרות של ד' פרשיות 'בכור מלא זכור מלא הוציא מלא' וכו' עד גמר כל הסימן היה קורא מלה במלה. ואני הייתי קורא הכל במהירות מאחר שאין שם דבר הצריך עיון או פשט. וגער בי הרב החסיד במאד מאד ואמר שצריך להחשיב דברי תורה ולאומרם בנחת ובאימה ויראה, כי הדברים משמחים לפני הקב"ה" עכ"ל.

ויש לפעמים שת"ח מדלג ענין בגמרא (כמו אגדתא או ענין התלוי בחשבונות מטימאטיים) כי לא מוצא בו ענין לחדש בו, וגם זה עלול להיות חטא. "כל האומר שמועה זו נאה, וזו אינה נאה, מאבד הונה של תורה" (עירובין סד.). משום זה הזהיר מהרש"א (בהקדמתו) שלא להפריד בדפוס בין פירושיו להלכה לפירושיו לאגדה, כדי שהלומדים לא ידלגו. ויש אחרים שלא רוצים ללמוד מקרא, או לא רוצים ללמוד מדרש. וכל זה בא מחמת חוסר אהבת התורה, אשר כדברי רמח"ל (ב"דרך ה” ‘, ח"ד פ"ב) כל חלקיה נחוצים ועושם פעולות לטובה, אחד לא נעדר.