מאמר ד' - אהבת המצוות

"ואשתעשע במצוותיך אשר אהבתי" (תהלים קיט, מז)

פשוט הוא שהמכיר מה ערכה של מצוה, ישמח ויגיל לקיים אותה. אדם המבין יאהב כל הזדמנות שבאה לפניו איזו שהיא מצוה, ולא יתלונן אף פעם על הטורח או ההכבדה. הוא ירגיש שהרויח הון רב וכך לשון אריז"ל:

"השורש שהכל נשען עליו הוא שבעשיית המצוה אל יחשוב שהיא עליו כמשא וממהר להסירם מעליו. אבל יחשוב בשכלו כאילו בעשותו אותה המצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב, ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה בשמחה שאין לה קץ, מלב ונפש וחשק גדול כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב אם יעשה אותה המצוה" ("שער המצוות", דף ב').

אור רוחני של המצוות

הא כיצד יגיע האדם להרגשה כזו? ענה על כך רבנו בחיי (על אבות, פ"א משנת אנטיגנוס):

"וממה שצריך שתשכיל, כי המצוות כולן חקוקות למעלה בשמים, אין צורך לומר החוקים… אלא אף שאר המצוות כולן חקוקות למעלה. ועל זה רמז דוד 'ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי' (תהלים קיט, מח) לימדך בזה שהמצוות חקוקות למעלה עד שיצטרך האדם לישא כפיו להם כמי שנושא עשר אצבעותיו לשמים לרמוז ולכוין ענין הנמצא בשמים.. וכיון שכן, כל מי שמקיים המצוה למטה הרי הוא מתאחז בשרשה למעלה, ששם חביון עוז. וכאשר יפרד (האדם בעת מותו) מן החומר, אור המצוה שהוא עושה יהיה מחופף על נשמתו, והוא זיוה והוא הודה והוא הדרה והוא גן עדן שלה" עכ"ל. ע"י דברי רבנו בחיי הבננו היטב מדוע דוד חוזר על אותו ביטוי בשני הפסוקים הסמוכים זה לזה (קיט, מז-מח): "ואשתעשע במצוותיך אשר אהבתי. ואשא כפי אל מצוותיך אשר אהבתי". כי בא ללמד על התוכן הסודי והפנימי.

והמלבי"ם מוסיף פירוש מדוע שני הפסוקים חוזרים על אותו הביטוי, שבראשון מדובר על לימוד ההלכות שבאותה מצוה, ובפסוק שני מדובר על הקיום בפועל.

וכך כתב מהר"ל ("תפארת ישראל" פרק י"ג): "כך התורה, עם שהאדם מתעסק בדברים שהם גשמיים והם המצות, יגיע ע"י זה אל המעלה העליונה שהיא פנימיות התורה ודבק בשם הזה הם סודי התורה.. ומגיע עד העולם העליון".

לכן מי שהוא מבין רוממות המצוות מזדרז בחשק נמרץ ובאהבה גלויה לקיים את המצוות.

אותות האהבה - נשיקת חפצא של מצוה

בספר של"ה (ח"ב דף קמ"ז, מסכת פסחים, לפני ד"ה דין ארבע כוסות) מזכיר "וראיתי מבני עלייה המחבבים המצוות, היו מנשקין המצות והמרור, וכל המצוות בעת עשייתן, וכן הסוכה בכניסתם וביציאתם, וכן ארבע מינים שבלולב, והכל לחבב המצוה" עכ"ל. (הובאו דבריו ב"משנה ברורה" לסי' תע"ז ס"ק ה')

המנהג לנשק ספר תורה מוזכר בספר חסידים (סי' רנ"ה ומוזכר במג"א לאו"ח קל"ט ס"ק י"ד) וכתב הרמ"א "ויש שכתבו שמביאים התינוקות לנשק התורה (בעת הולכתו) כדי לחנכם ולזרזם במצוות" (סי' קמ"ט). והוסיף על כף "כף החיים" (או"ח סי' קנ"ה ס"ק י"ב): "מנהג נכון לנשק ספר (שלומד בו) בפתיחה ובחתימה, ובפרט ספר קבלה. וגם הוא מועיל לזכרון".

"מנהג החכמים לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן" (שו"ע או"ח כ"ח סעיף ג'). וה"ברכי יוסף" לשו"ע (יו"ד סי' רפ"ה) מביא בשם אריז"ל להניח אצבע האמה על המזוזה ולנשקה.

"גם נוהגים קצת לנשק הציצית בשעה שרואה בם, והכל הוא חיבוב מצוה" (רמ"א בסי' כ"ד סעיף ד').

מצאנו בכתובות (קיא.) כאשר הגיע ר' אבא לא"י היה מנשק את הסלעים שבגבול עכו. וגם הרמב"ם (באגרת המובאת בחרדים, דף 200) מביא שנסע לירושלים "לנשק קברי אבותי במערה". וכן כתב של"ה באגרתו לבנו (מובא ב"אגרות א"י" לר' אברהם יערי, הוצ' מסדה, דף 217) שבבואו לצפת נישק לקברותיהם של ר"י קארו, רמ"ק והאריז"ל.

ובמדרש שהש"ר א' מובא: "בית מדרשו של ר' אליעזר היה עשוי כמין ריס ואבן אחת היתה שם מיוחדת לו לישיבה. פעם אחת נכנס ר' יהושע והתחיל מנשק אותה אבן ואמר 'האבן הזאת דומה להר סיני וזה שישב עליה דומה לארון הברית” ‘.

הוא הדין שקדמונינו היו נוהגים הרבה לנשק ת"ח (ע"פ רוב על הידים) כן הוא בהוריות (יב:) ובזהר (ח"ב דף קיד. וח"ג קנח. ובילק"ש שמו"ב (פ"א, בנות ישראל אל שאול בכינה) "מנשקו על פיו". אמנם לפי חינוכינו בזה"ז אין זה נהוג כל כך ויש אנשים הנרתעים מן מגע כה אישי עם זרים. ו"רצונו של אדם זהו כבודו".

עוד מן אותות האהבה למצוות, שהאדם לא יקמץ בהוצאת כספו ברכישתם

אריז"ל (כך מובא עליו ב"שער המצוות", פרשת עקב) היה פורע כל מה שהמוכר תפילין וכיו"ב היה מבקש ממנו, ולא עמד על המקח. זאת כדי לפרסם שהמצוה היא למעלה מכל מחיר. מובא שהיה מניח הארנק על השולחן ואומר לסוחר "קח מה שתרצה" ועיין זהר (ח"ב דף קכח.) לא לעשות מצוות "במגנא ובריקניא", ומובא כך ב"חיי אדם" (כלל ס"ח, ס"ק ט"ז). ואמנם האריז"ל נהג חסידות מופלגת, ושמא יש לייעץ לבן אדם ההולך לסוחר וחושש מן הפקעת מחירים, יגיד מראש מה לפי דעתו גבול המירבי, שכך וכך דעתו להוציא כי כך יש מעות בידו. ואז מלכתחילה הסוחר לא ינפח את המחיר בציפייתו למשא ומתן וגם ויכוח "לעמוד על המקח" עם הקונה להפחית גובה המחיר, כמקובל. ובזאת יינצל הקונה מבזיון ערך המצוה "לעמוד על המקח".