מאמר תשיעי - האהבה לבנים

          לא מצאנו בחז"ל שיש מצוה לבנים לאהוב את הוריהם.שמא זה נכלל במצוה הכללית של "ואהבת לרעך כמוך" הכוללת את כולם, כולל ההורים. אבל רש"ז מקלם הזהיר ("חכמה ומוסר", ח"ב דף שס"א, מאמר שנ"ג) "לאהוב אותם אהבה עזה בלב, כי השוה כבודם לכבוד (ה') וכו” ‘ עכ"ל. ובספר "חרדים" (מ"ע התלויות בלב, ס"ק ל"ז) הביא לשון הזוהר (ח"ג דף רפא.) "כברא דאשתדל בהון בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה, וכל מה דהוה ליה הוה חשיב לון לאין למעבד בהון רעותיה דאבא ואמא ולמפרק לון בהון". למד ה"חרדים" מה דיש מצוה לאהוב אותם כך. אבל לכאורה יש מקום לדחות שהביאו כי כך "מנהג העולם" ולא שיש בכך מצוה.

אמרו חז"ל: "האוהב את שכניו והאוהב את קרוביו, עליו הכתוב אומר 'אז תקרא וה' יענה' (יבמות סב:). כלומר זאת סגולה שה' יענה לתפילותיו.

בתורה לא מוזכר לאהוב את הבנים

יש לתמוה שלא מצאנו בתורה מצוה לאהבת הצאצאים. לכאורה ה' השאיר תכונה זו להכרח הטבע האנושי בלבד. גישה זו היא תמוהה כי אין לך שום מדה בתורה שהיא תהיה "רשות" אלא על הכל יש איזה ציווי בתורה אם לחייב או לשלול ("חובות הלבבות", שער עבודת ה', פ"ד ד"ה הנה נתבאר, במהד' פלדהיים דף צ"ו). הרשעים הם ברשות ליבם, אבל הצדיקים ליבם ברשותם (מדרש ב"ר לד). לא ייתכן שהצדיק מנוהל ע"י תחושת טבעיות ללא ההדרכה התורנית.

ו         נ"ל שהעיסוק הרב שההורים משקיעים בטובת הנולדים מהם גורם לכך שאוהבים אותם. אמרו במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ב) "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך (=שאתה תאהב אותו), הוי נושא ונותן בטובתו" (כדברי "מסילת ישרים", סוף פ"ז "התנועה החיצונה מעוררת הפנימית"). ואין לפרש שחז"ל התכוונו כאן להיפך "אם רצונך להשיג שחברך יאהב אותך, תיטיב אתו" כי הרי לפני זה הם הזהירו "אל תאמר אחנוף לזה כדי שיאכילני" והוא מעשה איסור!

כן מצאנו שאותן אימהות שסבלו רבות עבור צאצאיהם, הן האוהבות אותם ביותר (עיין שבת קכח: "בול של מלח"). כך בעצם האדם מחויב לאהוב את כל הבריות (כדברי מהר"ל לאבות פ"א "ר' יהושע בן פרחיה": "מי שהוא אוהב השי"ת אוהב את הבריות שהם ברואיו") אבל הוא אוהב ביותר את אלו שהוא "נושא ונותן בטובתם". ממילא צאצאיו הם הראשונים אשר אליהם מתפתחת אהבה גדולה ביותר.

אהבה יתרה מקלקלת את השורה

אבל עלינו ללמד כאן שאם וכאשר אותם הצאצאים אינם הולכים בדרך ה', אהבה טבעית זו נחלשת ולפעמים אף מתבטלת לגמרי. מצאנו שאברהם אבינו אהב את ישמעאל (עד כדי שעלה בדעתו שכאשר ה' ציוה לו להעלות בעקידה "בנך יחידך אשר אהבת" הכוונה היתה לישמעאל (!) כן פירש רש"י לבראשית (כב, ב). אבל זאת היתה רק כל עוד ישמעאל הולך בדרכי ה'. כאשר שרה בקשה לגרש אותו מן הבית "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (בראשית כא, יא) פירש שם רש"י בשם חז"ל שאין זאת כי חמל עליו, אלא על "ששמע שיצא לתרבות רעה". ראיה גדולה יש לחז"ל. שם כתוב "וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים… שם על שכמה" (פסוק י"ד) ותמהו חז"ל (שמו"ר א') בית עשיר כל כך שהיו שם שי"ח עבדים, לא נתן בידו ארנק של דינרים ורק במנה כה עלובה הוא שלח אותם על פני המדבר הנורא? ויתרה מזאת פירשו "שם על שכמה" שהילד (בן י"ד שנה) לקה בחום כבד ולא היה יכול ללכת בכח רגליו, ואף אותו אברהם הרים ושם על שכמה של הגר אשתו וגירש אותם בזעף מביתו. וכל זאת מפני שאהבתו נהפכה לשנאה על שיצא לתרבות רעה.

יחס מאופק לבנים

ריסון עצמי זה מצאנו גם אצל גדולי חז"ל. רבי מאיר היה "כתבן טבא" כלומר סופר מומחה, והיה מרויח ג' סלעים בכל שבוע. היה אוכל ושותה בסלע, מטפל בצרכי לבוש בסלע, ומפזר הסלע השלישי לצרכיהם של רבנן. שאלו אותו תלמידיו "רבי, בניך מה את עביד עליהון?" ענה להם "אם יהיו צדיקים, יתקיים בהם דברי דוד 'ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם' (תהלים לז, כה). ואם לאו, מה אני מניח את שלי לאויבי המקום?!" (מדרש קהלת ב', "ושנאתי אני את כל עמלי").

כמו כן לפני מותו של עקביא בן מהללאל בקש בנו ממנו שיצוה עליו לחבריו שישמרוהו: וענה לו בקוצר אומר "איני מפקיד!" שאל הבן "שמא עילא מצאת?" אמר לו "לאו, (אלא) מעשיך יקרבוך, ומעשיך ירחקוך" (עדיות, סוף פרק חמישי).

כמו כן, כאשר בנו של התנא ר' חנינא בן תרדיון נתחבר ללסטים, ואירע שגלה סודם והם הרגוהו ומלאו פיו עפר וצרורות. לאחר ג' ימים ומצאו את גופתו, בני העיר שמו אותו בכליבא ובקשו לקלס עליו מפני כבוד אביו. הוא לא הרשה ואמר שהוא יפתח בהספד עליו. מה אמר? "ונהמת באחריך בכלות בשרך ושארך, ואמרת איך שנאתי מוסר, ותוכחת נאץ לבי. ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני. כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה"  (משלי ה, יא-יד). אחר כך גם אמו "הספידה" עליו "כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו" (משלי יז, כה). אח"כ עלתה אחותו "להספיד" עליו "ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ" (משלי כ, יז). (מדרש איכה ג' ס"ק יד). וכן מצאנו בתענית (כד.) שר"י מן יוקרת לא חש  לבנו או לבתו כשהיו מכשילים לאחרים.

דוגמא לכך מצאנו כי חזקיה מלך יהודה גרר עצמות אביו בשוק על מטה של חבלים (סנהדרין מז.) ופרש"י שהיה בדרך בזיון כי היה רשע ורצה שיתייסרו אחרים, ולכבוד עצמו לא חש. ולכבוד "ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב, כז) לא חש, כי זהו רק ב"עושה מעשה עמך".

מכל זה למדנו שהאהבה שהאדם חייב לאהוב את בניו ובנותיו הוא כאשר הם משתדלים לקיים מצוות התורה. ואדרבה, כאשר האב או האם מוצאים שיש באהבה זו מגרעות ומיני הפסד למלאכת שמים, אזי מוטל עליהם לרסן ולצמצם אהבה זו.

לדוגמא: "שיחת הילדים מוציאים את האדם מן העולם (הבא)" (אבות ג') פירש שם רבנו יונה, כי השעשוע מושך את הלב. והרחיב "יסוד ושרש העבודה" (בצוואתו, ס"ק מג): "שבדברי שטות וחכמת כסילות, בכל רגע עובר על דברים בטלים (יומא יט:) ומאבד ב' וג' שעות ביום (מן לימוד תורה ומצוות) כי השהיות מצטרפות" עכ"ל. העיר "ספר חסידים" (פסקא קסד) כי אדרבה: "אבל אם קבל עליו צערו בשביל הקב"ה שמונע משעשוע בניו ובנותיו, שישמע שבוכין ואשתו מגדלתן, והוא מצטער שבוכין, ואינו עומד (להפסיק ולקום לעזור) בשביל שעוסק בתורה, ואינו הולך לטייל עם בניו וילדיו, יקבל שכר על זה הצער, וצער של גיהנם ממעטין לו" עכ"ל.

יש לבנים ובנות צורך נפשי שההורים יראו להם אהבה

יש להקשות על הנ"ל שתי שאלות. (א) אמרו רופאי זמננו שיש לילדים צורך התפתחותי שההורים ישתעשעו איתם. כבר מן הגיל הרך ביותר הם זקוקים לראות סימנים של תשומת לב. השכל שלהם עירני יותר ומתפתח יפה כאשר מראים לו אותות אהבה, ובכן יש מצוה בשעשוע זה! ועוד, מדוע הבעל לא יפסיק לימודו כדי לעזור לאשתו, הרי יש לקיים בזאת מצות "ואהבת לרעך כמוך" ולשאת איתה במשא החינוך?

התשובה לכך שבודאי לא נאמר שתלמיד חכם יתנזר לגמרי מהשיחה והשחוק. הרי באבות (פרק ששי, מ"ח קניני התורה) אמרו "במיעוט שיחה, במיעוט שחוק". הרי לא גזרו למנוע לחלוטין אלא לצמצם עד למיעוט. כלומר כל מה שהוא לצורך, חייב האב להתבטל מלימודו ולעשות. אלא שבדוגמא שהביא "ספר חסידים" מוזכר שהאשה אמנם מטפלת, אלא שבכל זאת האב יש לו געגועים על צאצאיו, והוא מושפע לנטוש משום כך את לימודו ולהתיצב ליד בניו. וזהו הרע.

חיובי האב

האב חייב להנמיך דעתו ולשחק עם הפעוטות לעת הצורך. למדנו זאת ממעשה של ר' יהושע בן קרחה.  "מעשה באחד שהיה עושה דייתיקי (=שטר צוואה) ואמר 'לא יהא בני יורש (אותי) מאומה משלי עד שייעשה שוטה'. הלך ר' יוסי בר יהודה לשאול את המעשה הזה לר' יהושע בן קרחה והוציאו מחוץ (צ"ל וראו אותו מבחוץ, דרך החלון) וראה אותו מרגיע על ידיו ועל רגליו וגומה (קנה) נתון לתוך פיו והוא נמשך אחר בנו (הפעוט). וכיון שראו אותו הטמינו עצמן. והכניסו אצלו. שאלו אותו המעשה. התחיל משחק ואמר להם 'חייכם, זה המעשה ששאלתם עכשיו הגיעני. מכאן שאדם רואה בנים, כאילו משתטה הוא" עכ"ל (מדרש תהלים, צ"ב, פסוק 'עוד ינובון בשיבה'). פירוש המעשה הוא שכדי שהילד הקטן יאכל או כיו"ב היה צריך ר"י בן קרחה לשחק אתו ולשעשע אותו, וגם זה נקרא לצורך ומעשה מצוה. בעל הצוואה (שכתב "לא יהא בני יורש") רמז בכך שרצונו שלבנו יולדו פעוטות.

מובן מאליו שאם האב באמת אוהב את צאצאיו, הוא לא רק שוקד על תועלתם הגשמית (שיהיו בריאים, ומלובשים היטב וכיו"ב) אלא הוא דואג לטיפוחם הרוחני. "כל אהבה שאין עמה תוכחה, איננה אהבה" (ב"ר נ"ד). וחז"ל הוסיפו: "שכל המונע בנו מן המרדות (=יסורין ותוכחה) סוף בא לידי תרבות רע ושונאהו, שכן מצינו בישמעאל שהיה לו געגועים על אברהם אביו ולא רידהו ויצא לתרבות רעה  ושנאהו… כיוצא בו 'ויאהב יצחק את עשו' לפיכך יצא לתרבות רעה על אשר לא רידהו… כיו"ב דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו, יצא לתרבות רעה… כיו"ב עשה דוד באדוניה שלא רידהו ביסורין (כלשון המקרא "ולא עצבון אביו מימיו לאמר 'מדוע ככה עשית?' (מל"א א, ו)… וכל המייסר בנו, מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו שנאמר 'יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך' (משלי כט, יז) (שמו"ר א').

חושך שבטו

הלא הפסוק מכריז: "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" (משלי יג, כד). ואמנם פשוט הוא שאין כוונת המקרא להכות אותו בשבט, שהיא מכת אכזרי. לשון הרמב"ם: "ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה" (רמב"ם הל' תלמוד תורה פ"ב ה"ב). הרי שבמקל זה מעשה עבירה. ובאיזו רצועה אמרו? ב"ערקתא דמסאנא" (ב"ב כא.) מפרש רש"י "ברצועת מנעלים כלומר מכה קלה שלא יוזק". כלומר זו מכת בזיון ולא שעושה ח"ו פצע. ולכן אב המכה את בנו מתוך נקמנות, אם מכה אותו בעוצמה בזמן שהיה די בסטירה קלה על גב היד (ולא ח"ו על פניו, שם עשוי להזיק בלי מתכוין), האב ייענש בדין שמים על שהכה יהודי (ראה סנהדרין נח:).

ואמנם בדורות הללו ישנה דעה (במיוחד בין החילונים) שאסור להכות לא צאצא ולא תלמיד. עליהם נאמר "ורחמי רשעים אכזרי" (משלי יב, י). אנו רואים מה הן התוצאות של החינוך המודרני, עד כמה פשתה נגע החוצפא והזלזול בזולת עד כדי שוד ושבר של ניאוף ואף רצח. עליהם נאמר "מפנק מנוער עבדו וסופו יהיה מנון" (משלי כט, כא). אבל התורה הדריכה להלקות את הפושעים. ממילא אחרי שכמה יחידים נענשו, נזהרו שאר האוכלוסיה לא להתפתות מיצרם. זאת היא רחמנות של אמת, ולא כדרך חמלה של שקר בזמננו (אשר עי"כ מתמלאים בתי הסוהר פושעים, והם חוזרים למעשי פלילים שוב ושוב). הוא הדין בהענשת בני הנעורים, לטווח רחוק זוהי אמצעי חינוכי רבת התועלת. אלא שצריכים ליזהר מן הקיצוניות; לא להעניש באופן נוקשה מדאי ואף לא פחות מדאי. אלא הכל לפי גדרי התורה. אמרו חז"ל: "התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אור (=אש) ואחד של שלג. היטה בזה מת באור. היטה בזה מת בשלג. מה יעשה? יהלך באמצע" (ירושלמי, חגיגה פ"ב ה"א).

חז"ל ידעו בשרשי הנפש והיו מומחים בחינוך. הם לימדו בענין "תינוק… תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז.). המודרנים שללו את השימוש ב"שמאל" ולכן "ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו" (משלי א, לא).