חוקי משכון וערבון.  

תקופה ארוכה היה טוב לבני ישראל במצרים. יוסף יישב אותם בארץ גושן, בדלתה של הנילוס, במקום שורץ תנינים ויתושים, מקום שהמצרים לא רצו לגור שם, לא היה צריך לפנות איש, לא עלה לפרעה דבר, וכך המקנה של בני ישראל לא זיהם את המים של המצרים, אשר תעבו רועי צאן (בראשית מו לד). בני ישראל קיבלו זכיון לספק בשר וכל מוצרי המקנה למלך ואנשיו (בראשית מז ו). בני ישראל ייבשו את הביצות וזכו לאדמה מעולה למקנה שלהם. בני ישראל התעשרו מאוד. הם רבו וישרצו במצרים. לא היתה להם בעיה להגדיל את אדמתם וליבש עוד ביצות. בגלל שיוסף היה חתן של כהן און (בראשית מא מה), בני ישראל היו פטורים ממס (בראשית מז כו, שמות א יא). חלק מבני ישראל ישבו "עַל סִיר הַבָּשָׂר" ואכלו "לֶחֶם לָשֹׂבַע" (שמות טז ג). הם נהנו במצרים, ככתוב: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא ה). חלק מבני ישראל גרו בבתים וגרו בשכונות טובות, ולשכניהם היו כלי זהב וכסף להשאיל להם (בראשית מא מה). 

ביחד בני ישראל היו עשירים מאוד בצאתם ממצרים, ככתוב: "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (שמות יב לח) והם לא היו צריכים עוד כלי כסף וזהב כדי שהבטחת אלוהים לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית טו יד) תתקיים.[1]

אלוהים אמר למשה שבני ישראל ישאלו "אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" (שמות  ג כב), "אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ" (שמות יא ב), אבל סביר שכלי כסף, זהב ושמלות היו בבעלותם של שליטים וכהנים ויתכן שבחלקם השתמשו לעבודת אלוהי מצרים, וכך המצרים חשבו שבני ישראל יחגגו לאלוהיהם במדבר ויברכו גם את פרעה, כבקשתו (שמות יב לב).

על פי דרשה מסוימת: אלוהים ידע שחלק מבני ישראל לא ירצו לעזוב את מצרים לצמיתות. אלוהים בקש שבני ישראל ישאלו משכניהם כלי כסף וזהב וכך המצרים ובני ישראל יאמינו שבני ישראל יוצאים רק לזמן קצר לחגוג לאלוהיהם.

המושג 'ערבון' היה קיים בתקופת האבות כפי שתמר ביקשה מיהודה (בראשית לח יז), וערכו היה רב מערך התשלום עצמו. בצורה רשמית או ללא תודעה, בני ישראל נתנו את בתיהם ואדמתם כערבון עבור כלי הכסף והזהב שהם שאלו בצאתם למדבר. סביר שערך הבתים והאדמה היה רב לאין שיעור מכלי הזהב, ולכן, בהמשך, השכנים המצרים לא רדפו אחרי בני ישראל להשיב את כליהם,[3] כי הם זכו ברווח ענקי, וגם הם חששו, שבזמן העדרם, שכנים אחרים יקחו להם את הבתים שהם לקחו מבני ישראל. 

תוך זמן קצר המצרים ובני ישראל הבינו שבני ישראל לא שבים למצרים. בני ישראל הבינו שהם נעשו לגנבים בורחים[2] (ראו חידוש: פושע בורח, חף מפשע נס). בני ישראל ידעו שעונשו של גנב הוא מוות (חוקי חמורבי מספר 6, 8), כפי שבני יעקב אמרו לעבד יוסף: "וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ, כֶּסֶף אוֹ זָהָב.אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ, וָמֵת" (בראשית מד ח-ט). כשבני ישראל ראו שפרעה רודף אחריהם, הם לא הבינו שפרעה רודף אחריהם להשיבם לעבדותם במצרים (שמות יד ה), וחשבו שפרעה רודף כדי להענישם ולהרוג אותם, כדבריהם: "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר. מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם"(שמות יד יא).

אלוהים הצליח (כצפוי):

בני ישראל יצאו ממצרים ללא בעיות, באמונה שהם יחזרו.
בני ישראל הפכו לגנבים בורחים והבינו שהם לא יכולים לחזור למצרים.

בני ישראל חצו את הים בבהלה.

בני ישראל נלכדו במדבר ולא יכלו לשוב למצרים.

בני ישראל המשיכו להר סיני וקיבלו את התורה.

בני ישראל קיבלו תשלום קטן עבור רכושם שנשאר במצרים.

בני ישראל איבדו את זכותם לרכוש במצרים, ולא היתה להם סיבה לחזור.

בני ישראל השתמשו בזהב ובכסף לעשות את כלי המשכן.

מצרים הגונים זכו בבתיהם ואדמותהם של בני ישראל שהושארו כערבון לכלי הכסף והזהב.

[1] בברית בין הבתרים אלוהים הבטיח לאברהם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹאלָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו יג-יד). רש"י הסביר שאלוהים עשה זאת כדי לקיים את הבטחתו לאברהם שזרעו יצאו עשירים מעבדותם. 

[2] בגמרא (סנהדרין צ) נאבקו עם הסוגיה: האם בני ישראל חייבים לשלם למצרים עבור כלי הכסף והזהב, והחכמים הסבירו שזה היה שכר עבודתם כעבדים. קשה להבין למה החברים המצריים של בני ישראל נוצלו כדי לפצות את בני ישראל על העבדות והמיסים לפרעה.

[3] ראו: לבן שרדף אחרי יעקב בגלל התרפים (בראשית כא ל), ויוסף שרדף אחרי אחיו בגלל גביע כסף (בראשית מד ד).