סיפור...
מחול החתנים יש לי דוד נחמד מאד איש ירא אלוקים, אדם אהוב על כל האחיינים, פשוט תענוג לדבר עמו בלימוד, ויותר מכך, ניסיון החיים והאינטליגנציה הרגשית שלו, הם נוסחאות מצויינות עבורנו במסע החיים. דודי ירמיהו נולד לפני כ – 60 שנה למשפחה דתית לייט בניו יורק, ולא אחטא לאמת אם אומר, שילדים מסוגו הצומחים בתוך הכאוס האמריקני שכולו מרוץ אחרי ממון תאוות ודמיונות, מוצאים עצמם בגיל די צעיר מחוץ לעם היהודי. מדוע? כי הבית היהודי המחורר שלהם, איננו מגן מספיק מפני פיתויי הנחש הקדמוני. עם הגיעו לגיל 17 דפק על דלת בית הוריו, איש יהודי בעל צורה שהציג עצמו בשם יששכר, ושיכנע אותם לשלוח את ירמיהו בנם הקטן מבין ששת ילדיהם, לישיבה בארץ ישראל. אמו התנגדה נמרצות: "ירמי' הולך לקולג, ואחר כך לאוניברסיטה, ועתידו להיות מדען חלל ביוסטון. עוד ישמעו עליו". אביו די היסס, כי הרמה הרוחנית של בנו הקטן לא התאימה לאווירה ישיבתית. אך לבסוף הסכימו זוג ההורים לשלחו לשנה אחת "חווייתית, כלשונם, ללמוד תורה בארץ ישראל. "רק לנסיון" התנחמו. ירמי' נחת אחרי חג הפסח בארץ ישראל ונסע לישיבה הירושלמית שקלטה אל חיקה נערים אמריקנים טיפוסיים, רגל פה רגל שם. בחדר האוכל של הישיבה הקביל את פניו מי אם לא, הרב יששכר זוננשטיין שהינו ר"מ בישיבה מעטירה זו, אשר פעמיים בשנה נוסע לעשות נפשות לעם ישראל, בקרב יהדות ארה"ב הפושרת. החיבה ההדדית בין הנער האמריקני לר"מ, עשתה את שלה. ירמיהו הצעיר ניסה להשכיח לעצמו את החלום האמריקני ושקע בלימוד. רבי יששכר השקיע בו שעות רבות ביום ובלילה, האהיב עליו את הלימוד, והמתיק לו את סוגיות הש"ס. לקראת ראש השנה הגיעו הוריו לארץ, והביעו הסכמתם שעם תום השנה בישיבה, ירמיהו בנם היקר, יתכונן ללימודים לא פחות ולא יותר באוניברסיטת בר אילן. "אם אתה אוהב את ארץ ישראל, אז תלמד כאן את מדעי החלל..." יעצו ההורים. הר"מ יששכר הזדעזע עד עמקי נשמתו. הוא האמין שהבחור הזה עדיו לגדולות בעולם התורה, ולא במרכז החלל שביוסטון. שיחות נפש ארוכות ניהל עם העלם המתלבט בין חיי תורה לחיי מדע, והמטיר עליו ערימות של אהבה והערכה. "יקירי, לחיות חיי תורה זו בחירה של איכות חיים רוחניים לאורך שנות דור, זאת מעבר לחיי הנצח המובטחים לך. תשקיע עוד כמה שנים בישיבה, תהפוך לתפארת בחורים, ותזכה להיות חתן בן תורה שיקים בית נאמן בישראל, ותזכה בע"ה לדורות ישרים מבורכים. המדע אומנם מעניין ומרתק, אך הוא חוכמה זניחה לעומת ים התלמוד שיש בו הכל. עדיף שתהיה חתן של הקב"ה, ולא חתן של האקדמיה, שנראית קורצת ומבטיחה פרנסה וכבוד, אך סופה אכזבה וריקנות. ומה יהא על צאצאיך? היאבדו הם בים הכפירה האמריקני? זה מה שאתה רוצה ירמיה? דמעות של אהבת אמת נשרו מעיניו של הר"מ המסור. "ירמיה היקר, הנני מאחל לעצמי לראותך חתן הנושא בת ישראל צנועה וחסודה..." ר' לוי, הדמעות של הר"מ המסו את ליבו של הבחור. הוא חייג להוריו בסוף השנה, ביקש והתחנן ללמוד שנה נוספת בישיבה, ועוד שנה, ועוד שנה, ועוד מעט... אולי... אם ירצה השם הוא יירשם, אולי לאוניברסיטה. אקצר לך אדוני הסופר, ואציין בפניו שאחרי ארבע שנות לימוד בישיבה ירמיהו נסע בחזרה לארה"ב. אבל יחד עם רעייתו הצדקת, כלה מהוללה ממשפחה מצויינת של מרביצי תורה. הר"מ יששכר זוננשטיין ליווה אותו לכל הדרך, וצייד אותו בברכות ועצות להמשיך ולעלות במעלה היראה. ירמיהו נחת בארץ האפשרויות, פתח עסק קטן, ובמקביל הקים ארגון מתנדבים העוסק בקרוב נוער אמריקני נושר. תכלית הארגון לחזק בני נוער אלה באמריקה, לשכנעם לעשות שנת לימוד בישיבה בארץ ישראל, מתוך הנחה שחיי התורה בעיר הקודש יהיו כטל חיים על נשמתם המבולבלת. דוד ירמיהו הרגיש הרבה הכרת הטוב לרב יששכר שהציל אותו מחיי החולין וראה במשימה קדושה זו סוג של מימוש הנתיב החינוכי אותו היתוו לו ראשי הישיבה הירושלמית. חלפו להם שנים רבות, הקשר בין דוד ירמיהו לרבו מן הישיבה הפך נדיר, איש איש ועיסוקיו. המשפחות גדלו, והמרחק האדיר בין שתי היבשות עשה את שלו. זכרונות, תמיד היו, ובמפגשים המשפחתיים תמיד שמענו על חוויותיו מן הישיבה. יום אחד פגש ירמיהו בשדה התעופה בחור נעים הליכות ממשפחה קונסרבטיבית. ג'וני, יונתן. הם עמדו בתור לטיסה פנימית, והתפתחה שיחה. "חבל עליך, אתה בחור צעיר ומוכשר, כדאי לך ללמוד שנה תורה בישיבה בירושלים , ואחר כך לעשות חשבון נפש אם כדאי להמשיך באקדמיה, או שאולי עדיפים חיים יהודיים..." הציע לו דודי. האמת היא, שהתפתח ויכוח די נוקב בין השניים, אבל דוד ירמיהו סיפר שהבחור הזה מאד מאד הזכיר לו את עצמו... מתווכח... מתלבט... מהסס... תוקף, ולבסוף נמרח כמו שוקולד בשמש. לב יהודי. כשנחתו בניו גרסי, דוד ירמיה לא התעצל. הוא נסע עם ג'וני לבית הוריו, ואחרי לילה של פולמוס מתיש, הם הסכימו "שנה אחת בישיבה אחר כך חזור לכאן לאוניברסיטה, עתידך להיות מהנדס בתעשייה הכימית..". נו, נו, תקשיב אדון לוי, התסריט חוזר על עצמו. יונתן, ג'וני נוחת בירושלים, אבל בישיבה אחרת, ולומד תודה. הדוד שלי, ירמיהו טס אליו פעמיים, או שלוש באותה שנה, מביא לו מתנות, מרעיף עליו חום יהודי והבחור משתכנע להישאר שנה נוספת, הוריו רותחים מכעס ומנסים להניאו. עוד שנה ועוד שנה. אחרי שלוש שנים לאחר לחצים מרובים מצד אחיו והוריו הוא שוקל ללמוד באוניברסיטה אמריקנית. לפני שהוא אורז מזוודות נוחת עליו ירמיהו כהרגלו פעמיים שלוש בשנה (חוץ משיחת טלפון) מזמין אותו למסעדה הונגרית בשכונת גאולה, מדבר על ליבו ומשמיע לו כמעט אותן מילים ששמע הוא בעצמו לפני עשרים שנה, מהרב יששכר "חבל יקירי, חבל מאד, בחירה בחיי תורה זו בחירה של איכות חיים רוחניים לאורך שנות דור... מעבר לחיי נצח המובטחים. ומעל לכל, תזכה להיות חתן בן תורה ולהקים בית נאמן בישראל ולרוות נחת מצאצאיך. ומי כמוך יודע כמה חברים צעירים שלך התבוללו, הקב"ה בוכה עליהם..." וגם דוד ירמיה בכה, וזלג וניגב את משקפיו. הדמעות פעלו את פעולתן, ומה שמתרחש הוא, שהבחור טס לבולטימור ונכנס ללמוד בישיבה "נר ישראל" ומשם הוא ממריא לשיאי פסגה בלימוד וביראת שמים, ובעצמו הופך להיות מרביץ תורה לצעירי תלמידי ארה"ב. ערב אחד מקבל דוד ירמיהו פקס, ועליו הודעה. "ר' ירמיהו יקירי חתונתי תתקיים בט"ו באב, הנך מוזמן של כבוד, במידה רבה ואפילו מוחלטת בזכותך הנני מקים בית של תורה עם בת ישראל ירושלמית מצויינת". על החתום יונתן, ג'וני. דוד ירמיה נכנס לאולם הניו יורקי הנוצץ ונע לעבר החופה, לצלילי התזמורת המלטפים. הרב המקדש כחכח בגרונו "סברי מרנן"... הנה החתן המפואר יונתן, ולצידו כלתו... ההורים. ירמיהו התקרב, ולהפתעתו, אבי הכלה, הפלא ופלא, הינו ידיד נפשו, מי שהצילו מעולם החולין אי אז בימים... הרב יששכר זוננשטיין. השנים מתחבקים בהתרגשות, מעגל נסגר. אתה שומע אדון לוי, שים לב למחול החתנים. הר"מ זוננשטיין עשה מדוד ירמיה חתן לתפארת וירא שנים, וירמיהו השיב לו כגמולו הטוב, בנה לו חתן לבתו את הרב יונתן, שכיום הוא ראש ישיבה מן הידועים ביבשת. נו מיסטר לוי"? מחול החתנים אמרת? יופי של שם. מתוך עלון של מנחם אזולאי