יום העצמאות לא נפסיק לשיר
יום העצמאות
לא
נפסיק לשיר
חז"ל במדרש מספרים לנו סיפור: אב
ובנו הלכו בדרך. התעייף הבן ושאל את אביו: "היכן היא המדינה?" (בלשון
חז"ל מדינה זו עיר). אמר לו: "בני, סימן זה יהא בידך, כשתראה את בית
הקברות לפניך, הרי היא המדינה קרובה לך" (מדרש תהלים כ').
המדרש ממשיך ואומר שזהו משל, והנמשל:
"כך הנביא אומר לישראל, אם ראית הצרות שיכסו אתכם (צרות עד מעל הראש) מיד אתם
נגאלים שנאמר - יענך ה' ביום צרה". התרגום האקטואלי של המדרש הזה הוא כל כך
ברור ושקוף. בית הקברות הגדול ביותר בתולדות עמנו - הזכרנו אותו ביום שני השבוע.
לא יאומן איך שהמדינה כל כך קרובה לבית הקברות הזה, ממש כמו במשל. בית הקברות הזה
חותם את מאות שנות הגלות, כמעט אלפים שנה חיכה עם ישראל לרגע הגדול הזה שתהיה לו
מדינה משלו.
לקראת יום העצמאות כדאי שנזכור זאת.
בחיי היום יום, כשנמצאים במירוץ החיים אנחנו לא שמים לב לדבר הגדול הזה שבו זיכנו
הקב"ה בדור שלנו. אדרבא, אנחנו כל הזמן מתלוננים. נכון, לפעמים קשה כאן בארץ,
אבל ההבדל בין הצרות בגולה לצרות בארץ ישראל הוא כמו ההבדל בין מחלת התנוונות מחמת
זיקנה לבין חבלי לידה. הצרות כאן בארץ קשים אבל משמחים. כך הסביר פעם הרב קוק.
ולסיום קטע משירו של יהורם גאון:
"אם יש מחדל ופרשות ועיוותים וחקירות וועדות ומשפטים ואם יצא כבר מכולנו
האוויר, אנחנו לא, אנחנו לא נפסיק לשיר". (ב' אייר תשנ"ז)
פיליבסטר
האם הרגשת פעם שידך (כשהיא במצב בריא)
מוזזת שלא על פי רצונך? זה קרה למשה רבינו, לפי תיאור המדרש. בא מלאך והזיז לו את
היד לאן שהיה צריך. זה חלק מהטקטיקה האלוקית להבאת הגאולה לישראל ולהחזרתם לארצם.
אנחנו אמנם עושים את העבודה הפוליטית והמעשית, אבל צריך לזכור שאנחנו קבלני-משנה
של הקבלן-הראשי וכשהוא צריך להזיז דברים הוא מזיז. גם אותנו הוא היה צריך להזיז
הרבה פעמים. כך קרה באותה הצבעה היסטורית של האו"ם. הוא הזיז ידיים של נציגי
מדינות שונות. אמנם עסקני הסוכנות-היהודית עמלו רבות על שכנוע צירי האו"ם
השונים. אבל כאמור, מבחינתם שום דבר לא היה בטוח, עד לרגע ההצבעה ההיסטורית. בן
גוריון אמר פעם: "מי שלא מאמין בניסים בארץ ישראל, הוא לא ריאלי".
הנה חלק מהניסים שהתרחשו. זה רשום
בין-השורות בתוך העובדות ההיסטוריות. נשיא עצרת האו"ם לא היה ערבי, הוא היה
מברזיל. הוא יעץ לנחום גולדמן, איש הסוכנות, שיבקש מידידים באו"ם להאריך
בנאומים כדי למשוך את הדיונים ולדחות את ההצבעה ליום אחר. וכך מספר גולדמן:
"אמרתי (לנציגים מאמריקה הלטינית): עליכם לבקש עוד פעם רשות הדיבור". אז
אמר לי פאברגיט: "אני דיברתי כבר שלוש פעמים". אמרתי: "תוכל לקרוא
את התנ"ך, כך עושים פיליבסטר בסנאט. תקרא את הבטחות ישעיהו הנביא". והם
ביקשו לדבר עוד פעם. הגיעה השעה שש והערבים התחילו להרגיש שיש פה משהו, והתחילו
לצעוק: הצבעה! הצבעה! ואז אמר נשיא העצרת: יש לי עוד רשימת נואמים! הוא באמת הציל
אותנו. בשבע הוא קם ואמר: "רבותי, היה לנו ויכוח ארוך ודרמטי, נחוץ לחשוב על
כל מה שהציעו. אני דוחה את המשך הישיבה ליום שישי בבוקר..." (מתוך הספר
"עמוד האש").
הסיום כידוע הוא המשפט הכל כך יבש (וכל
כך רטוב מדמעות של אושר): "הצעת ההחלטה של הוועדה המיוחדת לארץ ישראל"
התקבלה ב- 33 קולות בעד, 23 נגד, 10 נמנעים...". (ג' אייר תשנ"ח)
חגיגת עצמאות ליד ארון הקודש
יום העצמאות בבית הכנסת. כן!
ביום העצמאות מציין עם ישראל את החזרה
לארץ בצורה ממלכתית. ארץ ישראל ביהדות, זה לא רק שטח גאוגרפי, או מקלט בטוח לאנשים
רדופים, אלא זו גם מצווה. "מצוות ישוב ארץ ישראל".
בה' באייר תש"ח - פעם ראשונה, מזה
אלפיים שנה, שעם ישראל יכול לקיים את מצוות ישוב הארץ, בצורה ממלכתית! המצוות
ביהדות יש בהן קדושה. המצווה הזאת היא לא סתם עוד מצווה, אלא היא שקולה כנגד כל
המצוות. לכן ברור שליום העצמאות יש קשר לקדושה. לא רק שיש מקום אלא צריך לחגוג את
עצמאותנו בבית הכנסת בתפילות מיוחדות.
הרבנות הראשית לישראל אכן קבעה לפני
מספר שנים את סדרי התפילות ביום זה. בין היתר נקבעה גם אמירת הלל שלם. כמו בחנוכה,
שגם הוא חג עצמאות ושחרור מעול "השלטון הבריטי" של אז - היוונים. כמובן
שלא אומרים תחנון ולא נוהגים ביום זה את מנהגי האבלות של ימי העומר. (ג' אייר
תשנ"ח)
ומי שלא טרח...
דברים שנאמרו באירופה בשנת תש"ג
(1943): "תקופה חדשה של חרות באה לעולם. תור הזהב קראו לה. יהודים רבים היו
משוחדים ממנה וחשבו למצוא מנוח בארצות הגולה, אחרי שקיבלו שיוויון זכויות. והנה
בעשרות השנים האחרונות, נפתחו עיניהם והכירו בטעותם, שנאת ישראל נמשכת. ואז התעוררה
התשוקה לשוב לארץ אבותינו, אבל החרדים עמדו מן הצד ולא לקחו חלק בדבר. ארצנו נבנית
והחרדים והצדיקים עמדו מרחוק. וממילא ברור שמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת והואיל
והחרדים לא טרחו בזה, אין להם השפעה בארץ כלל, וההשפעה היא של הטורחים והבונים והם
אדוני הארץ על כן ברור מי המושלים בארץ. ועוד, אילו היתה הארץ נבנית בהשתתפות
ובהסכמת כל עם ישראל, הארץ כבר היתה בנויה ומסוגלת לקלוט בתוכה חלק גדול מיושבי
הגלות וחלק גדול מהיהודים שנהרגו בימינו, היו ניצולים ע"י זה שהיו גרים בארץ.
ועתה, מי מקבל האחריות על אותו דם שנשפך? נדמה לי שכל אותם המנהיגים שמנעו את
ההשתתפות עם בוני הארץ לא יוכלו לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה!".
נשמע כמו קטע נאום (הסתה?) של אחד מראשי
התנועה הציונית (מנהיג חילוני) נגד העמדה החרדית האנטי-ציונית...
השורות הנ"ל נכתבו ע"י הרב
ישכר טייכטל זצ"ל. הוא נולד לפני כמאה שנה בהונגריה. חי והתחנך בסביבתו
החרדית-קנאית שהתנגדה לציונות (בהונגריה צמחה חסידות סאטמר הידועה באנטי-ציוניותה
החריפה). בתקופתו השתפר מעמדם החומרי של היהודים, ולכן על פי השקפת עולמו לא היה
מקום למאמץ הציונות כתנועת הצלה. אפשר להמשיך לשבת בשלווה בגלות, ללמוד תורה
ולחכות למשיח. והנה הגיעה מלחמת העולם השניה. השואה גרמה לו להתפקחות והתעוררות.
הוא ראה לעצמו חוב קדוש לברר מתוך מקורות היהדות את מצוות העליה לארץ ישראל ולהיות
שותף בבניית המדינה היהודית. את זה הוא עשה בספר שכתב והדפיס תוך כדי השואה עצמה.
השורות הנ"ל לקוחות מתוך ספרו שנקרא: אם-הבנים-שמחה. (ט"ז אייר
תשנ"ז)
