לקט מביאור שד"ל לתורה – פרשת ויקרא

א,ב: מן הבהמה: מהי תועלת הקרבנות? מעין מבוא לקרבנות: שד"ל: "וכאן ראיתי לחוות דעתי בקצרה על ענייני הקרבנות: הקרבנות – לא הייתה תחילתם בציווי אלוהי אלא ברצון אנושי, כי התנדבו בני אדם לתת תודה לאל על חסדיו עמהם, או להביא לפניו מנחה לשכך חמתו ולרצותו למען ימלא שאלותם ... והנה בבואם להביא מנחה לאלוהים לא מצאו תחבולה אלא שישרפוה באש, כי בשרפתה היו מוציאים אותה מרשותם ... וגם בהיותה נשרפת ועשנה עולה למרום, היה נראה להם כאילו עולה אל האלוהים, והדבר הנשרף לכבוד האל קראו 'קודש' מן 'יקוד אש', ואחר כך הושאל לשון 'קדושה' לעניינים אחרים ... אם במקום הקרבנות היה האל מצווה על התפילה וזמירות וקריאת התורה והשמעת דברי מוסר, ולא היה מצווה על הקרבנות, לא הייתה גדולת האל ויראתו נרשמת בלב ההמון, כי היה נראה להם שאלוהי העמים, שעובדיהם מקריבים לפניהם כמה זבחים, הם גדולים ונכבדים מאלוהינו, שאין עבודתו אלא בדברים בעלמא, כי כן היא מידת ההמון בכל דור ודור. ...גם היה אפשר שתתקלקל העבודה אצל משפחה או שבט, וימירו את חוקיה ... ובהיות העבודה רק במקום אחד (בבית המקדש), הקלקול יותר רחוק, כי תצטרך לזה הסכמת האומה כולה, והנה קרבנות הציבור הם כדי שיהיה לישראל משכן ומקדש לעבודת האל, כדי שיתרשם בלבם כי ה' בקרבם והוא מלכם ומנהיגם המשגיח על מעשיהם וגומל אותם כדרכם וכעלילותם. ... והוצרך שיהיו המקדש וכליו והכהנים ובגדיהם מפוארים בהוד והדר לכבוד, למען תתרשם בלב העם גדולת המלך השוכן בבית ותהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו. ... הניחה התורה ברשות כל איש ואיש מישראל לתת מתנותיו לכל כהן ולכל לוי שירצה, ומתוך כך ישתדלו הכהנים והלויים להיות מרוצים לקהל בכישרון דרכיהם וביושר מעלליהם. ... ואם חטא בשגגה יביא קרבן ויתרשם בלבו כי אלוהיו סלח לו ... ואם לא הייתה כפרה לשוגג היה החוטא אומר בלבו 'מי יצילני מיד האל הקשה הזה? ... אם כן למה אשתמר עוד מחטוא מהיום והלאה?' ... ועוד תועלת אחרת הייתה בקרבנות היחיד, ... מה שנשאר לבעלים היו הבעלים מוכרחים לאכלו בחבורה עם זולתם, כי לא היו רשאים להשאיר ממנו עד המחרת או עד היום השלישי, ואף לא למלוח בשר הזבח ולהביאם לביתם חוץ לירושלים ולאכלו עם בני ביתם ... ועל ידי זה היה מתקשר בקשר האהבה עם אנשים אשר לא ידע מתמול שלשום". בתמצות, הקרבן הכרחי לעבודת ה'. והיום, "ונשלמה פרים – שפתינו", במקום קרבן – תפילה.

א,ד: על ראש העולה, ונרצה לו לכפר עליו: כיצד עולה מכפרת? שד"ל: "העולה אינה על חטא, רק כמתנה להתרצות לאדון לכפר עליו לכסות על מומיו אשר לא ידע בהם או לבקש ממנו חסד". העולה היא חלק מתהליך של התרצות ובקשת סליחה וכפרה.

ב,ב על כל לבונתה והקטיר הכהן את אזכרתה: מהי 'אזכרה' ומה היא מזכירה? שד"ל: "מעניין ריח, כמו 'זכרו כיין לבנון' (הושע יד,ח), וכל לשון זכירה תחילת הוראתו – הריח ריח. והושאל (הלבונה) על הזכירה, כי זכירת מה שהיה הוא כאדם המרגיש ריח הדבר אחרי עברו מנגד עיניו". הלבונה המוקטרת השאירה רושם רב גם לאחר תום ההקטרה. ריח – מרשים.

ג,א: ואם זבח שלמים: מדוע קרבן זה נקרא 'שלמים'? שד"ל: "הוא זבח של שמחה ונאכל בחברה להרבות השמחה והשלום בעולם, ואולי נקרא כן מפני שנשלמה התאווה והתוחלת". שיא השלמות – שמחת אכילה למצווה, בחברה.

ה,טו: בערכך כסף שקלים: מדוע לא 'בערך'? שד"ל: "אין הכ"ף לכינוי אלא כך הוא משקל השם הזה בלמ"ד הפועל כפולה". 'ערכך' הוא שם עצם, לא הטייה של 'ערך'. מעניין.

שבת שלום, שבת של עבודת ה', התכפרות ברצון, ריח טוב, שמחה שלמה. אורן, בן וכו'.