באמצע המעמד הגדול והנורא של חנוכת המשכן, באמצע היום השמיני, שמגיע להשלים את שבעת ימי הבריאה, אנו נתקלים בחטאם של שני בני אהרן, נדב ואביהו, שהקריבו אש זרה אשר לא ציווה אותם ה'.

רבים מהפרשנים דנו מה היה חטאם של שני בני אהרן. פשט הפסוקים, כפי שמביא גם הנצי"ב, הוא שחטאם היה שהם הקריבו דבר שלא צוו עליו. וכך כותב הנצי"ב (העמק דבר): "שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה', ואמרה תורה דאף על גב דאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא צווה", וב'הרחב דבר' הוא מוסיף: "ולא יכלו להתאפק על התשוקה להשיג דעת וכבוד אלוקים".

השאלה המשמעותית שעומדת בסיפור זה היא - מהי עבודת ה'? מה המקום של האדם והיצירתיות שלו בעבודת ה'?

ה'שפת אמת' הוסיף עוד נקודה יסודית לחטא נדב ואביהו, שמחדדת את הנושא. ה'שפת אמת' עומד על סמיכות הפרשיות של ברכת כהנים וחטא נדב ואביהו, וטוען שיש כאן שתי תנועות הפוכות: מצד אחד ברכת הכהנים היא תנועה בה הכהנים, קדושי ה', מנצלים את קדושתם כדי לרומם ולהביא ברכה לעם על פי ציווי ה', (כפי שמברכים הכהנים: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה"). לעומת זאת נדב ואביהו באו לקדש את עצמם. הם עשו את מעשיהם כדי להתקרב לקב"ה באופן פרטי ואישי.

גם כשאנו עושים את הציווי האלוקי, הכוונה צריכה להיות 'בשם כל ישראל' ובשביל כל ישראל, ולא בשביל התועלת האישית-הפרטית.

מכאן אפשר להסביר את תגובתו של אהרן הכהן "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". שתיקה היא ההפך מהכנסת ה'אני' של האדם לעבודת ה'. שתיקה מייצגת מסירות, קבלה ונאמנות. שתיקה מייצגת הקשבה לקול יותר עליון מהקול שהאדם יכול להשמיע.