מן המדרש - לט"ז ניסן

"יש להבדיל בקרבנות ציבור בין [כאלה ש]באים אחד בין באים שנים. הבדל כעין זה מבואר בפרשת חצוצרות (במדבר י, ג - ד): אם ביקשו לקרוא את הנשיאים והראשים - המייצגים את כלל האומה כיחידה אחת - היו תוקעים בחצוצרה אחת; אך אם ביקשו לקרוא את העדה [שבטי ישראל] על כל חבריה... היו תוקעים בשתי חצוצרות [להזעיק כל יחיד ויחיד]. כעין זה יש לומר גם ביחס לקרבנות ציבור. פר אחד, איל אחד, כבש אחד מבטאים את הכלל כיחידה אחת; ואילו שני פרים, שני אילים, שני כבשים הם ביטוי לכלל על כל פרטיו... על - פי זה יש לבאר את המשמעות של שני עשרונים סולת הנלווים לכבש האחד [המופיעים דווקא] בקרבן העומר. וזו המשמעות הרמוזה בהם: אל יהא כלל ישראל שרוי בעושר, שעה שיחידים סובלים חרפת רעב. אלא הכלל יתברך בעושרו, רק אם כל חבריו ערבים זה לזה: אם הובטח, שאין בו יחיד חסר לחם, וכל פרט שבכלל זכה ל'עשרון שלו' [ולמזונו ההכרחי אזי מביאים גם שמן ויין]. כנגד זה 'השמן והיין' [המבטאים עושר] הובטחו רק לכלל כיחידה אחת... 'כי לא - יחדל אביון מקרב הארץ'" (רש"ר הירש ויקרא כג, יב).