פרשת המקדש

מידת הביטחון בקיום המצוות

הרב ישראל אריאל שליט"א

בשבת חול המועד נוהגים לקרוא פרשת משפטים, שם נאמר: "ולא יחמוד איש את ארצך" וכו'. בעת העליה לרגל אין מה לחשוש בקשר לנכסים הנשארים בבית, הגמ' בפסחים (ח,ב) מתארת: "שתהא פרתך רועה באפר - ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה - ואין חולדה מזיקתה". כן גם למדו משם את הכלל: "שלוחי מצוה [עולי הרגלים] אינן ניזוקין, לא בהליכתן ולא בחזירתן".

כך גם הירושלמי (פאה ג,ז) מתאר, שאדם שיצא מביתו לעלות לירושלים, שכח לנעול את הדלת, בא ומצא נחש כרוך על המנעול.

עובדה אחרת, הנזכרת שם ומובאת בכמה מקומות: מעשה בשני אחים, שהיו באשקלון והיו להם שכנים נוכרים שחמדו את ביתם. אמרו השכנים: לכשיעלו האחים לרגל לירושלים ניטול אנו את רכושם. כשעלו לרגל, זימן להם הקב"ה שני מלאכים, שנכנסו ויצאו בביתם ובשדותיהם. סברו השכנים שהאחים מצויים בבית ונמנעו מלגעת ברכושם. בשוב האחים מירושלים הביאו עמם מתנות מירושלים לשכניהם. אמרו להם: ואנחנו סברנו שאתם אתנו כאן, ועושים את מלאכתכם בבית עמדו ואמרו: "ברוך ה' א-להי היהודים".

עובדות אלו ואחרות, באו להעלות על נס מקרים בהם הוכח, כי דבר ה' בתורתו: "ולא יחמוד איש את ארצך" אכן, התקיים כמעשים שבכל יום. מאידך גיסא,  מצביע המעשה הנ"ל, על מידת הביטחון שנרכשה על ידי העולים לרגל, שעלו בהרגשה, שלא יאונה לרכושם כל רע, ואף דאגו לקנות מתנות לשכנים הנכרים, בהאמינם, כי לא יעזו לגעת ברכושם. נמצאנו למדים, כי כוונת התורה בקיום מצוות העליה לרגל ברגלים השונים, אין ענינה רק המצוות המיוחדות הקבועות לכל רגל - כל חג כענינו, אלא כוונת התורה היא, להקנות לכל אדם מישראל ערכי אמונה, מחשבה ומוסר, ביניהם מידת הביטחון. מכאן שבקיום המצוות, ובפרט במצוות המקדש, המצווה בנויה על מידת הביטחון, שעם ישראל יעשה את שלו, והקב"ה יהיה בעזרו בבניין הבית בלי תקלות ובעיות כמ"ש בזכריה: " כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית ה' צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת":

                          שבת שלום