דברי תורה לפרשת השבוע ולחג
בס"ד
גיליון מיוחד עבור פרשת "צו" חג הפסח ושבת חול המועד
אין צו אלא לשון
זירוז. וצריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס (רש"י). כל אבריו של האדם יש להם "כיס" כמו כיסוי
השומר על כל איבר שלא יעשה את הבלתי רצוי. למשל, לפה יש שפתיים ונוסף על כך שיניים
שבהן יכול האדם לסגור את הפה מתי שהוא רוצה ולהימנע מדיבורים רעים ואסורים. האוזן,
יש לה אליה שאפשר לכופף אותה לתוכה, כדי שלא לשמוע דבר שאינו הגון. העין, אפשר
לעצום אותה, וכך שאר האברים, לכולם יש מכסה לשמירה. לעומת זאת המחשבה אין לה שום
"כיס" לכסות עליה. המחשבה פועלת ומושפעת באופן קבוע. אז למחשבה יש חסרון
וכך אפשר לקשר את פירוש רש"י שצריך לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. ולכן צריך
להשתדל הרבה כדי לשמור על המחשבה מהרהורים רעים וממחשבות אסורות. והנה, מכיוון שקורבן
עולה בא לכפר על מחשבות רעות, לכן אמרה התורה בקורבן עולה "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה".
השתמשה התורה במילה "צו" מלשון זירוז היכן שיש חסרון כיס (במחשבה).
דבר נוסף, אם נהפוך
את המילה מחשבה נקבל את המילה בשמחה. כי האדם יכול לחשוב מחשבות שמעציבות אותו אם
לא שומר על מחשבותיו. אך אם שומר על מחשבותיו לחשוב מחשבות טובות אז יהיה בשמחה.
וכיצד יכול להישמר ממחשבות רעות והרהורים רעים?
דבר ראשון ישים לב למה שעיניו רואות. כי ממה שהעיניים רואות המחשבה מושפעת.
ורמז לדבר הביא הרב עובדיה יוסף זצ"ל "וישם ידו על ראש" ישים ידו
על הראש שם נמצאת המחשבה. וראשי תיבות של פסוק זה, עיור. שיהיה האדם
"עיור" למראות אסורות.
וכמו שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" שלא תטמאו את
המחשבה ממה שאתם מסתכלים. דבר שני, אומר רבי נחמן מברסלב, אין יכול האדם לחשוב שתי
מחשבות במקביל. כלומר, אם אתה חושב על משהו אחד כרגע, מיד אתה יכול לחשוב על משהו
אחר והמחשבה הקודמת חולפת. ולכן אם האדם רואה שבאות עליו מחשבות רעות, מיד יחשוב מחשבה
טובה ויסלק את המחשבה הרעה.
"מצות תאכל
במקום קדוש"- בעזרת מה אוכלים את המצות? בעזרת הפה. אפשר לפרש את הפסוק כך
: את המצות תאכל במקום קדוש (הפה) שהפה שלך יהיה קדוש. כלומר שהאדם את הפה, שהוא
מקום אכילת המצות. ואם לא אז הוא ההפך, אם אין לו פה טוב אז חס וחלילה יש לו פה
רע, אותיות "פרעה" וזה התיקון של פסח לקדש את פיו מכל החמץ הרוחני ולדבר
רק טוב על ישראל ולא להיות כמו פרעה שהיה כפוי טובה לה' יתברך.
סיפור לכבוד שבת קודש
במשך שנים ארוכות אדם
גידל יתום בתוך ביתו ודאג לכל מחסורו. היתום החל להתרגל והחל להרגיש כאילו כבר
נולד בבית הזה ולא חש שעושים איתו חסד כבר כמה שנים. באחד הימים הגיע עני ודפק בדלת, נתנו לו נדבה
הגונה, ופיו של העני לא פסק מלברך את בעל הבית ולהודות לו על חסדו הגדול. לנוכח ברכות
אלו, שאלה בעלת הבית את בעלה, מדוע העני שעשינו לו טובה פעם אחת מודה לנו רבות,
ואילו היתום שאנו מגדלים בביתנו ורק מעניקים לו, אינו מודה אף פעם? שמע זאת בעלה
ועלה במוחו רעיון. הוא קרא ואמר ליתום :"גידלנו אותך עד היום ואנו מאוד שמחים
על כך שה' זימן לנו מצוה כה חשובה, אולם עכשיו גדלת ויש באפשרותך לעמוד ברשות
עצמך. לכן, הנני מציע שתעזוב את ביתי ותנסה לחיות חיים עצמאיים." היתום קיבל
את הדברים באופן קשה מאוד. אך בלית ברירה הוא יצא לרחוב, ניסה להתפרנס ולמצוא אוכל, למצוא מקום מגורים ומקור פרנסה. לצערו הדבר
לא עלה בידו. רעב ומושפל הוא הסתובב ברחובות. אותו בעל בית עקב אחריו לראות אם
מסתדר אך כשראה זאת אותו אדם, הוא קרא לו ואמר שהוא רואה שאינו מסתדר לבד ולכן הוא
מוכן לקבלו שוב בשמחה כפי שהיה עד כה. מאותו רגע, אותו יתום ידע כיצד להודות
ולהעריך. המצב שהיה שרוי בו היתום החדירה לדעתו את הידיעה שעושים עימו חסד ועליו
להכיר טובה ולהודות על כך. הנמשל מובן, האדם חי בעולמו של הקב"ה , וה' משפיע
עליו חסד תמידי ללא הרף. אולם האדם שהורגל לכך ולוקח את הדברים כמובן מאליו, אינו
חש בכל הטוב והגדולה ואינו יודע להודות לה' על כך. אולם כאשר האדם נקלע חס ושלום
לצרה או מגלה מחלה, מיד הוא מבין שכל חייו וכל נשימה שלו הם חסד שהבורא מעניק לו באותו
רגע. באותה שעה הוא לומד גם כיצד להודות לה' על חסדיו התמידיים, והוא מכיר טובה לה'
על כל מה שהוא עושה למענו. וזה הזמן להודות להורים
באופן קבוע על דאגתם הרבה במשך כל השנים שתמיד מגיל קטן תמיד דואגים לנו. על כן
צריכים להוקיר תודה ולכבדם. ולקיים את "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון
ימיך".
ונספר עוד מעשה
מהגמרא במסכת פסחים דף נז א' : מעשה בכהן גדול שהיה נקרא יששכר איש כפר ברקאי. וכשהיה רוצה לעשות עבודה בבית המקדש היה
כורך את ידיו בכפפות כדי שלא יגעו ידיו בבשר ובדם של הקורבנות כי היה מפונק. גזרו מהשמים
שיקוצצו את ידיו בגלל זה. כיוון שהוא מזלזל בעבודת ה'. ומה עלה בגורלו? פעם אחת
היו יושבים המלך והמלכה ומתווכחים ביניהם, המלך אמר: בשר הגדי טעים יותר מבשר
הטלה, והמלכה אמרה להיפך. שאלו את יששכר איש כפר ברקאי, שהוא כהן גדול והוא בקי
בוודאי בטעמם. ענה להם בתנועת יד מזלזלת "איזו שאלה והרי בוודאי הטלה חביב
יותר, שכן התורה ציותה להקריב שני כבשים לתמידין שבכל יום, ולא ציותה להקריב
גדיים." כעס המלך בגלל אותה תנועת יד מזלזלת לשאלת המלך. ואמר "לא זו
בלבד שהפרכת את דברי, אלא אף הראית בתנועת יד שאתה מזלזל בשאלה" וגזר לקצץ ידו הימנית. נתן יששכר שוחד
שיקצצו לו במקום את ידו השמאלית. וקצצו ידו השמאלית. שמע זאת המלך כעס וציוה לקצוץ
לו גם הימנית. ואמר ר' יוסף: יששכר איש ברקאי קיבל מן השמים עונשו הראוי לו, מאחר
שזלזל בקדשי ה' יתברך...
"ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים"
- אפשר לקחת את הפסוק הזה ולקשר אותו לשבת קודש, שצריך אדם להחליף בגדיו לכבוד שבת
לבגדים יפים ומכובדים. כמו שהכהן היה מחליף את בגדיו בשעת העבודה,
ולא השתמש באותם בגדים שהוציא בהם את הדשן, כך יש להחליף את הבגדים, ולא להשתמש באותם
הבגדים שהלך בימי החול. את החלפת הבגדים
בשבת לבגדים יפים ומכובדים למדו מהגמרא במסכת שבת (קיג א) "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו
מעשות דרכיך..". "וכבדתו"- שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חול.
שהרי אם האדם מוזמן לאירוע חשוב הוא מתלבש יפה, אך לשבת קודש שהיא שבת המלכה, גם
אמורים להראות חשיבות יתרה יותר מכל. ולכן יש אפילו שמחליפים מנעליהם בשבת קודש.
ואם קשה עליו להחליף לנעלי שבת אז לפחות יצחצח וינקה נעליו לפני שבת כדי שיהיו
נקיות ויפות. וכדי להסביר את הדברים נספר משל יפה... איכר אחד הגיע לעיר והרוויח בה סכום כסף. הוא
החליט לשוב לעירו כאחד העשירים, כאשר הוא לבוש בבגדי פאר והדר. הוא הלך לחנות ששם
קונים העשירים בגדים, והחל לחפש בגד יפה ויקר. אך כאשר ניסה האיכר ללבוש את הבגד
הוא לא עלה על גופו והשרוולים לא היו מתאימים לידיו. האיכר פנה בכעס למוכר וטען
כלפיו, "מדוע נתת לי בגד שאינו מתאים לי?" המוכר הביט בו, צחק ואמר "הבגד מתאים למידתך, אולם
אתה טועה טעות חמורה. עליך להסיר תחילה את הבגדים העבים שעליך ורק אחר כך ללבוש את
בגד המשי שעל גופך. כל עוד שלא הסרת את הבגדים שהינך לבוש בהם, הבגדים שלנו לא
יתאימו לך כלל". והנמשל הוא, הקב"ה ציוה עלינו לאהוב אותו ללכת בדרכיו
ולשמוח ביום השבת. אך כאשר האדם אינו מצליח בכך, הוא לא מצליח להתחבר ולהבין את
מעלת השבת, הוא בא בכעס ובתלונות לפני הקב"ה על כך שנתן לו חיובים ומצוות
שאין הוא מסוגל לעמוד בהם.
ועל כך
באה התשובה: כל עוד לא התנערתם מהבלי העולם הזה, כל עוד לא הסרתם את בגדי האיכרים
הפשוטים והעבים,
כל עוד ליבכם
מלא במחשבות על תענוגות ותאוות העולם, בוודאי שמחשבות רוחניות טהורות לא יצליחו
להיכנס לליבכם. הדרך לעבוד את ה' היא להסיר תחילה את מחשבות הרעות, להחליף את בגדי
החול לבגדי שבת ואז יתפנה הלב ויהיה קל להכניס לפנימיותו מחשבות ראויות, מחשבות של
אהבה ויראת ה' יתברך.
דברי תורה לכבוד חג
הפסח
ישנם אנשים שאינם
שומרים תורה ומצוות, שאומרים שאם ה' יעשה איזה נס בפנינו, מיד נחזור בתשובה ונאמין
ונקיים מצוות. אך אנו רואים שאותות ומופתים אינם משפיעים על אדם שלא מוכן ואינו
רוצה להאמין.
נשאלת השאלה, מדוע היה צריך ה' יתברך להביא עשר מכות על מצרים?
יכול היה ה' להוציא את עם ישראל ממצרים במכה אחת ! על כך עונה הקב"ה למשה: "כי אני
הכבדתי את לבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים." אנו
רואים בדברי ה' יתברך כי מטרת המכות היא כדי להחדיר אמונה בלבבות עם ישראל. כי כאשר מתבוננים
ומבחינים רואים את יד ה' הגדולה ואת השוני בין מכה למכה. וידע ה' יתברך שיש אנשים
שמתפעלים ממכה אחת ואינם מתפעלים ממכה אחרת, לכן נתן הקב"ה מגוון רחב של מכות במים, בעפר, בשמיים, בבעלי החיים ובאדם. ובכל מכה הצטרפו עוד מאמינים בה'. ועוד סיבה מדוע עשר מכות ולא אחת? יש
על זה משל על אדם שהלך ברחוב ומצא 100 שקל שמח והלך לדרכו, שהמשיך מצא עוד 100 שקל
וכך הלאה 10 פעמים מצא 100 שקל, בסך הכל מצא 1000 שקלים אך שמח עשר פעמים. לעומת
זאת אדם אחד הלך ברחוב ומצא 1000 שקלים. שמח שמחה גדולה אך השמחה שלו היתה פעם אחת
לעומת זה שמצא 10 פעמים 100 שקל ושמח 10 פעמים.
"זבח פסח הוא
לה'" : בזמן הזה שאין לנו זבח, אז על ידי פה סח ( דיבורי
תורה, דברי אמת, ולא לשון הרע, לקום בבוקר ולהגיד תודה לה' יתברך) על ידי זה שנעשה
את הפה סח אז זה יהיה הזבח שלנו ויחשב כאילו הקרבנו קורבן. וכמו שנאמר בפרשת צו
"מצות תאכל במקום קדוש" רמז למצות שאוכלים שיהיה במקום קדוש, כלומר הפה
שאתה אוכל בו את המצות תקדש אותו. וזה גם מרומז במילה "פרעה" שהוא
אותיות פה רע. והתיקון של זה הוא פה סח (פסח). לדבר דברי תורה דברי אמת ולהודות
לה' יתברך.
"יחץ"
- מדוע חוצים דווקא את המצה האמצעית ? מרן החיד"א מפרש שזוהי המצה הרומזת לנו
על יצחק. שבזכות יצחק אבינו ישבנו במצרים 210 שנה במקום 400 שנה של שעבוד. וכמו
שהיה צריך שאחד מהאבות הקדושים ימעיט אות אחת משמו על מנת שה' יקרב את הגאולה, אמר
אברהם אבינו, אם אמעיט משמי אות ה' לא אהיה אב המון גויים. אמר יעקב אם אוריד את
האות י' אשאר "עקב" . אמר יצחק לפני ה' תחליף לי את האות צ' של יצחק
באות ש' ויצא "ישחק" ובאמת בזכות יצחק ישבו עם ישראל 210 שנה בשעבוד ולא
400 שנה. וההפרש בין האות ש' לאות צ' הוא 210. ולכן היו במצרים 210 שנה כמניין
"רדו".
בכל יום לאחר תפילת
שחרית אומרים "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך".
אשר =501. סימני המכות (דצכ עדש באחב) גם כן עולים 501. אפשר לראות בזה מידה כנגד
מידה. כמו שפרעה אמר למשה "מי ה' אשר אני אשמע בקולו?" הוא אמר "אשר" לכן זכה במכות
שסימניה עולים בגימטריה של המילה אשר וה' הראה לו מה כוחו.
סיפור לכבוד החג
מספרים סיפור על מלך
ולו בן יחיד. בנו היחיד של המלך יצא אל היער לצוד. כאשר הגיע ליער הבחינה בו קבוצה
של שודדים וזיהתה שהוא הבן של המלך. חשבו השודדים לשדוד את אותו הילד אך פחדו מה
יקרה והמלך יגלה שזה הם, לכן קבעו שיהרגו אותו אחרי שישדדו אותו. אחד השודדים ריחם
על המלך וחשב לעצמו מה יקרה למלך ברגע שישמע שבנו היחיד מת? חייו של המלך לא יהיו
אותם חיים ולכן החליט השודד שהוא חייב להציל את בן המלך משאר חבריו השודדים. מה
עשה? אמר להם "אני אשדוד אותו ואהרוג אותו, חבל שכולנו נסתכן על מנת לעשות
זאת, תנו לי לעשות את העבודה". כולם שמחו והסכימו שנחסך מהם כל העבודה
והסיכון שיתפסו אותם. אותו שודד הלך רחוק עם בן המלך שדד אותו, לקח את הכסף ובמקום
להרוג אותו שיחרר אותו לחופשי והלך עם הכסף לחבריו השודדים וסיפר להם כיצד היה קל
לשדוד את בן המלך ולהרוג אותו. אותו
הילד הלך בוכה לארמון המלך. אביו ראה אותו בוכה, שאל אותו מדוע הוא בוכה, ענה לו
בנו כי שודדים תפסו אותו ואחד מהם שדד אותו ושיחרר אותו לחופשי. שאל המלך כיצד
ניראה אותו אדם, והילד תיאר את אותו שודד במדוייק. שלח המלך את חייליו ליער שיחפשו
את אותו שודד לפי איך שתיאר להם הילד אותו. לא עברו כמה שעות ונתפס אותו שודד. מיד
ציווה המלך לתלות אותו לעיני כולם. תוך כדי שגוררים את השודד לכיכר העיר לעיני
כולם הוא צועק וממרר בבכי "אוי הלב..הלב " אמר לו המלך "טיפש
שכמוך, לא על הלב אתה צריך לצעוק אלא על הרגליים שלקחו אותך לעבירה שביצעת". אמר
לו השודד "לא, אני בוכה על הלב שלא הקשיב לחבריי השודדים להרוג את הבן שלך רק
בגלל שרחמתי עליך". המלך הבין את מה שקרה וראה שהשודד דובר אמת והציל את חיי
בנו ולכן שיחרר אותו לחופשי ומינה אותו להיות חלק מקרוביו ויועציו. אנו רואים
שהמעשה הטוב של האדם חוזר אליו וניהיה לו רק טוב עבור הטוב שגרם לאחרים.
"מעשה ברבי
אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני
ברק, והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם:
רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית."
נשאלה השאלה, מדוע אכפת לנו איפה הם ישבו? מדוע הוזכר שישבו בבני ברק? ולמה
דווקא הם הוזכרו? אז ידוע שרבי
אליעזר ורבי יהושע הם רבניו של רבי עקיבא. והרי אסור לתלמיד להסב בפני רבו ורק
בגלל שהיו בבני ברק (רבי עקיבא היה רבה של בני ברק) לכן יכל להסב בפניהם בגלל שהוא
היה רבה של בני ברק והם כביכול באו להתארח אצלו. לכן היה יכול רבי עקיבא להסב
בשולחן ליל הסדר. ורשום "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
"כל" ראשי תיבות כוהנים לוים. שגם הם שלא היו משועבדים חייבים לספר
ביציאת מצרים. ולכן רבי אליעזר ורבי יהושע היו לויים ורבי טרפון ורבי אלעזר בן
עזריה היו כהנים ורבי עקיבא בא מגרים, שאפילו הם שלא היו בשעבוד סיפרו ביציאת
מצרים עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
"מצווה הבאה
לידך אל תחמיצנה" - לפעמים מגיע היצר הרע ומנסה לשכנע את האדם שיש לו מלא
מצוות ולא נורא אם יפסיד אחת, אך זה לא נכון צריך האדם תמיד לראות עצמו כאילו חציו
חייב וחציו זכאי. חצי חצי, ואז ככה לא יפסיד מצווה וגם ההפך לא יעשה עבירה. ושתי
פירושים לדבר "אל תחמיצנה" : פירוש ראשון, אל תפספס אותה. ושנית, מלשון
חמוץ, כלומר אל תעשה את המצווה בחמיצות אלא תעשה אותה בשמחה ובהתלהבות..
ביום שביעי של פסח, נעשה
לבני ישראל הנס הגדול והידוע בתולדותינו: קריעת ים סוף. והוא החשוב ביותר מבחינת הניסים והנפלאות שעשה
ה' יתברך לעם ישראל בזמן יציאתם ממצרים. בעקבות הנס הגדול אשר מאז ועד היום עדיין לא היה כמוהו, אמרו בני ישראל שירה מיוחדת
לקב"ה, וכפי שמספרת התורה הקדושה "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד
מצרים... ולבסוף נאמר "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'..." עוד מצאנו בגמרא (במסכת
סנהדרין צ"א עמוד ב' ) "תניא, אמר רבי מאיר: מניין לתחיית המתים מן
התורה? שנאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה". שר לא נאמר, אלא ישיר (בעתיד) מכאן לתחיית
המתים מן התורה". ישנה טעות נפוצה בדור הנוכחי לחשוב שה' יתברך
הפסיק לעשות עמנו ניסים ונפלאות. וטעות גדולה היא, שכן אין יום שה' יתברך אינו
עושה עמנו ניסים, וכמו שאנו אומרים בכל יום בתפילת שמונה עשרה "ועל נסיך שבכל
יום עמנו", כי האמת היא שבכל רגע ורגע עושה עמנו ה' יתברך ניסים גדולים, אלא
שאין אנו מבחינים כל כך בניסים אלו לפי שאנו כבר רגילים בהם. ודרכינו לחשוב כי זהו
"מנהגו של עולם" "דרך הטבע", "מקרה", עד שאנחנו כבר לא שמים לב שה' יתברך עושה איתנו
נס ממש. וכל זה רק בגלל דבר אחד "ההרגל" רגילים שדברים קורים ככה ולא
מעריכים. אך צריכים לדעת שהכל מה'. אם ה' לא רוצה אז אפילו הדבר שאנחנו רגילים
לקבל פתאום נפסיק לקבל אותו. לדוגמה אדם עד עכשיו היה בריא ופירנס את משפחתו, ולא
היה מודה לה' יתברך על הפרנסה, לא אמר תודה על הבריאות פתאום מתחיל להיות חולה חס
ושלום, מיד הוא מתחיל לבכות ולהתחנן לה' שיושיע אותו שיחזיר לו את הבריאות. ומדוע?
כי לא העריך אז את הבריאות ורק עכשיו שה' לקח לו את הבריאות וניהיה חולה, פתאום
נזכר להודות ולבקש מה' שימשיך לתת לו בריאות. וכבר נאמר "כי לא יראני האדם
וחי", והכוונה בזה, כי הנהגת ה' בעולם היא תמיד בדרך "הסתרה" כי אם
היתה הנהגת ה' בעולם גלויה, אז לא היתה בחירה. וזהו ניסיון מאת ה'. וגם בארץ מצריים, כשנענשו המצריים בעשר המכות,
עדיין תמיד היו להם תירוצים, גם אז אמרו על כמה מהמכות "טבע", לא ראו את
יד ה' במכות. אך כשהגיעו בני ישראל והמצרים לים סוף, אז ראו כולם את הנס הגדול
וכמה כוח יש לה' יתברך. האמינו שכל מה שהיה להם עד עכשיו הכל מאת ה'. וכמו שנאמר "אנוסה
מפני בני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים" ולא נאמר "ה' נלחם להם בים
סוף", לומר, שגם הניסים שהיו במצריים שתירצנו אותם בכל מיני תירוצים, עכשיו
אנו רואים שהיו כולם מידו של ה' יתברך.
היה יהודי אחד שאביו היה רב בעיירה באירופה
לפני מלחמת העולם השניה. היו שם בעיירה מתבוללים, והיה מתבולל שנקרא משה חייט.
אותו משה חייט, אביו נפטר, ומטבע הדברים כשישב שבעה היה יותר קרוב לקבל
ולשמוע. הגיע רב הקהילה, שכנע אותו לומר קדיש, והצליח לשכנע אותו לבוא לבית הכנסת
גם אחרי השבעה לומר קדיש.
כידוע, יהודי, גם כשהוא רחוק מאוד מבורא העולם, בנושאים רגישים של כיבוד אב ואם,
בפרט אחר פטירתם, מיד הוא מתוך כבוד להוריו נקשר לתפילות ולקדיש.
משה חייט הגיע לבית הכנסת, קיבל אהבה וחום מהרב עד שנהיה שומר תורה ומצוות. משה
חייט היה מאוד מפורסם בעיירה. מי שהיה מדבר בקדיש, משה חייט היה מוכיח אותו. אם מישהו
היה מתפלל לא כראוי, משה חייט היה מוכיח אותו. אם היה דבר אחר נעשה שלא כראוי, משה
חייט, בדרכי נועם , היה מוכיח כל אחד על עוול שהוא עשה. ויהי היום, הגיעו הנאצים,
והמלחמה היתה בעיצומה, וזכה אותו בן של הרב להינצל מן המלחמה. הבריחו אותו לשוויץ. הוא
היה במצב חולני לגמרי. שמו אותו ועוד כמה יהודים לנופש בבית הבראה מיוחד שהיה על ראש
ההר בשוויץ. בשבת אחת הוא התחיל להרגיש הרבה יותר טוב. אך לפתע התעורר בו יצר
מיוחד לעשן סיגריה.
הוא קיבל תאווה בשבת בבוקר לעשן סיגריה. מדובר על שבת ללא קידוש, מי יודע אם כיפה
הוא קיבל לראשו. היצר הרע השתלט עליו והוא עישן סיגריה. עבירה גוררת עבירה, ואחריה
הוא עישן עוד סיגריה. בית הנופש היה במעלה ההר והדרך להגיע לעיירה שלמטה היתה דרך
רכבל שעליו היו נוסעים מבית הנופש למטה למקום המסחר, לשוק העיירה. כיון שהיצר
השתלט עליו, פתאום הוא מוצא את עצמו שבשבת קודש הוא עלה לחשמלית ונוסע בשבת למטה. הוא
מגיע לשוק, מסתכל בחלון של הרכבל, ורואה שעומד לו בחוץ בשוק, לא פחות ולא
יותר: משה חייט. משה חייט עומד ומסתכל עליו! משה חייט עומד כאן בשוק, ועוד
רגע הוא עומד לראות אותו, עוד רגע הוא יתפוס שיושב לפניו בנו של הרב, נוסע ברכבל
בשבת ומעשן סיגריה! הוא נתקף בפחד איום: עם משה חייט אין פשרות. הוא יצעק עליו!
הוא יצרח עליו! מיד הוא זרק את הסיגריה, בהזדמנות הראשונה שהיתה לו הוא ירד
מהחשמלית, עלה לבית הנופש ברגל, ויותר לא חילל שבת מעולם. כך סיפר בעל המעשה לרבי
שלום שבדרון. לאחר כמה שנים ישב עם בעל המעשה רבי שלום שבדרון באנגליה ואמר לו: "אמור
לי ידידי, האם ראית את משה חייט מאז"? "לא ראיתי אותו עוד פעם". "לפי
איך שנראה, יש סיכוי שמשה חייט שרד את המלחמה?" האיש נהיה חיוור כמו סיד,
ואמר: "אף פעם לא חשבתי על זה. לא. אין סיכוי. משה חייט היה בגיל של אבי. את
הזקנים הם לקחו ראשונים, וגם אם לא הרגו אותו מייד, אין סיכוי שהוא שרד את המלחמה".
אמר בעל המעשה. אמר לו רבי שלום, "תסביר לי, אם כך איך יכול להיות שראית את
משה חייט בשוק בשבת"? "אני לא יודע. אני לא חשבתי על זה אף פעם", ענה
תוך כדי שהוא כולו מבוהל. אומר לו רבי שלום, אסביר לך: כתוב "כל המזכה את
הרבים, אין חטא בא על ידו". הרי אבא שלך הוא שהחזיר בתשובה את משה חייט, והנה
פתאום רואים בשמים שהבן שלו מתדרדר ומי יודע לאן יכולת להגיע.. לכן שלחו את
אותו בעל תשובה מגן עדן(משה חייט) כדי
להציל את אותך, שאתה בנו של מי שהחזיר אותו בתשובה. וכך בעצם ניצלת..
