"וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם ויחר אף ה' בבני ישראל" (יהושע ז,א). ובדה"י (א,ב,ז) מובא: "ובני כרמי עכר עוכר ישראל אשר מעל בחרם". ששמו הוא עכן אבל נקרא ע"ש עוכר ישראל: 'ולמה אני קורהו עכר, והלא עכן שמו? ומפורש לפי שהוא עכר את ישראל. שעבר על החרם ונפלו על ידו ל''ו אלף איש. והוא מה שפירשתי שכל מה שיכול לספר בגנות מספר' וכו' (רש"י) [לכאורה נפלו ל"ו איש ולא 36 אלף?- אולי היה רשום א' ופתחוהו ל'איש' אבל השאירו את הא' ולכן יצא שרשום 'אלף איש' אבל בעצם זה או א' כקיצור או איש כפתיחה של הקיצור. או שהכוונה שנפלו ל"ו או איש אחד, שכעין רשום 'ל"ו' או 'א' איש' שזה תלוי במחלוקת חז"ל: '"ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש" ותניא: שלשים וששה ממש, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' נחמיה: וכי שלשים וששה היו? והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה איש? אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובה של סנהדרין' (סנהדרין מד,א)]. אמנם הכוונה בשינוי שמו להדגיש את עניין העכירה, שזה גם קצת מצלצל בשמו המקורי "עכן". ואולי בכוונה שונה שמו בדה"י (מעבר לכך שאולי גם כלל בנ"י שינו את שמו בעקבות המעשה, וכך נישאר שמו לדורות, כמו שקראו למקום לדורות: "על כן קרא שם המקום ההוא עמק עכור עד היום הזה" [יהושע ז,כו]  ולכן כך נכתב בדה"י) כדי לרמז על הפס': "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית לד,ל) שיעקב אמר בלשון עכירה. ואותו התוכן של הסכנה אמר גם יהושע: "וישמעו הכנעני וכל ישבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ" (יהושע ז,ט). ואף ניראה ברמז שאומר המדרש: '"ויֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אוֹתִי" רבנן אמרי: צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, מסורת היא בידי הכנענים שהן עתידין ליפול בידי אלא שאמר הקב"ה עד אשר תפרה בששים רבוא' (ב"ר פ,יב). הרי שדברי יעקב מכוונים ברמז כלפי זמנו של יהושע (שיוצאי ממצרים היו ששים ריבוא, ועכשיו נכנסים לארץ) ובא יהושע וטוען כך כלפי הקב"ה שיקיים את המסורת של יעקב, וה' ענה לו על החרם, שעשה עכור כמו בדברי יעקב ולכן צריך קודם לבטל זאת. ניראה שאף השם "עכן" רומז לזה, שזהו האותיות שמרכיבות את 'כנען', שעשה מעשה כעין מצד כנען, לעזור לכנען נגד כיבוש הארץ ע"י בנ"י. אולי לכן זה מוסיף, מדוע ממנו לא יצאה המלכות, כמו שמפרש רש"י (בדה"י): '...והוא מה שפירשתי שכל מה שיכול לספר בגנות מספר ועל כן לא יצא מלכות מהם' מעבר לרעה שגרם שפגע בישראל ולכן לא ראוי למלכות שבעד ישראל. ניראה גם שכעין עזר לכנעני שהוא: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט,כה) ולכן כדבוק בארור ועבדות, ולכן לא ראוי למלכות שהיא צריכה מעלת כבוד: 'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר (דברים יז, טו) "שום תשים עליך מלך" שתהא אימתו עליך' (קידושין לב,ב) ולכן מאדם כזה שזוכרים לרעה ונידמה כקשר לארור ולעבדות, אין ראוי שתצא המלכות. ואף ניראה שדמה לכנען שהוא עבד כי: '"ארור כנען" - אתה גרמת לי שלא אוליד בן רביעי אחר לשמשני, ארור בנך רביעי להיות משמש את זרעם של אלו הגדולים שהוטל עליהם טורח עבודתי מעתה. ומה ראה חם שסרסו? אמר להם לאחיו: אדם הראשון שני בנים היו לו והרג זה את זה בשביל ירושת העולם, ואבינו יש לו ג' בנים ועודנו מבקש בן רביעי?' (רש"י. בראשית שם) הרי שסיבתו היתה הירושה שאמורה להתחלק בין כולם, ואת מעשהו עשה באהל (שם נח השתכר), כך גם עכן לקח את השלל שהיה אמור להתחלק כעין ירושה, ושם באהל. אולי לכן דרשו על עכן שחטא בענייני מיניות: 'אמר רבי אילעא משום רבי יהודה בר מספרתא: עכן מושך בערלתו היה, כתיב הכא "וגם עברו את בריתי" וכתיב התם (בראשית יז, יד) "את בריתי הפר"... "וכי עשה נבלה בישראל" א"ר אבא בר זבדא: מלמד שבעל עכן נערה המאורסה, כתיב הכא "וכי עשה נבלה" וכתיב התם (דברים כב, כא) "כי עשתה נבלה בישראל"' (סנהדרין מד,א). שזה מזכיר את מעשה חם: '"וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן" רב ושמואל, חד אמר: סרסו, וח"א: רבעו' (סנהדרין ע,א) שסירוס כעין מושך בערלתו (שזה חטא בצורת האיבר) ורבעו כעין שבא על נערה המאורסה. ואף עכן מלשון עכנאי (נחש) רמז לנחש שרצה להרוג את אדם כדי להיות עם חוה: 'וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו מה שביקש לא נתנו לו ומה שבידו נטלוהו ממנו. אמר הקב"ה: אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו (בראשית ג, יד) "ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה" ... הוא אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה' וכו' (סוטה ט,ב), הרי שהיה לו את כל החיות ורצה יותר, שהכל יהיה שלו, שזה מזכיר את חם שלא רצה שיתווספו שותפים לירושת העולם, וכן עכן שרצה לקחת לעצמו מירושת העמים. וכמו הנחש נענש 'אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם, עכשיו עפר יאכל' (שם) כך עכן חטא והחביא באדמה. וכמו שהנחש הביא מוות לעולם, כך גם עכן הביא מוות, שיפלו מבנ"י. וכמו הנחש החטיא שיאכלו מעץ הדעת, כאילו שהעולם שלהם ולא של ה' שאמר להם שלא לאכול, כך גם עכן לקח מהחרם שהחרימו לה', שלקח לעצמו, כאילו שלו. ולכן נהרג על חילול שבת (רש"י. יהושע ז,כה), שהשבת מראה שהעולם של ה', שבראו. ואולי נהרג גדול הסנהדרין, כעין רמז לדברי יעקב לשמעון ולוי שעשו שלא כראוי (לדעת יעקב) שהם דנו את אנשי שכם למוות. ולכן מזכיר את הסנהדרין הגדולה שהם הבי"ד הגדול שבו נפסקת ההלכה הסופית, שכך עמד קביעת הדין של שמעון ולוי מול  קביעת הדין של יעקב.