האבנט היה באורך של 32 אמות שליפף סביב עצמו. והמצנפת היתה באורך 16 אמות שליפף סביב ראשו. מדוע דווקא במידות כאלו דווקא?- אולי כיון שיעוד הבגדים הוא: 'שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לגדולה וכבוד ואז יעבדו במקדש, שנאמר (שמות כח ד) "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו”. משרשי המצוה: היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעולותיו ואחרי מחשבותיו וכונותיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבותיו וכונתו אל העבודה, על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אליה שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד. וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף שיהיה לזכרון מחשבת הכשר. ואף על פי שגם הכהן היה מניח תפילין, לגדל ענינו היה צריך גם זה. ומן הטעם הזה נאמר ‏שנתחייבו להיות אורך הכתנת על כל גופו, עד למעלה מן העקב מעט. ואורך בית יד שלה עד פס ידו, והמצנפת ארכה שש עשרה אמה, ומקיפה בראשו, כדי שיראה אותה בכל עת שישא עיניו. והאבנט שחוגר במתניו ארכו שלשים ושתים אמה, ומקיפו ומחזירו על גופו כרך על כרך ונמצא שמרגיש בו בכל עת' וכו' (ספר החינוך מצוה צט). מימלא ע"פ זה המידה של 16 אמות במצנפת היא כדי שיהיה בולט, שיראה תמיד, ולכן כניראה שזוהי מידה ממוצאת של האורך שכאשר ילפף בראשו יהיה בולט עד שיראהו. וכן באבנט גודל של 32 אמות הוא כבר בעל משקל שלכן ירגיש בו תמיד. ואולי האבנט בגודל של 32 אמות כנגד 'לב' שהוא מפריד בין החלק העליון והתחתון שבאדם, כרומז על שני היצרים שבלב: '"בכל לבבך" בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע' (משנה ברכות ט,ה). שהחלק העליון מרמז על הרוחניות שממנו הטוב, ואילו החלק התחתון מרמז על הקשר לארציות הרעה. שבא לומר שהארציות לא מתעלה על הרוחניות, וכך יכול לשלוט ביצרו הרע. וזה נעשה ע"י תורה, שלכן בגימטריה קטנה זה 5 (3+2) כנגד חמשה חומשי תורה, שעל ידם אנו שולטים על היצר: '… כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) "הלא אם תטיב שאת". ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר "לפתח חטאת רובץ"' (קידושין ל,ב). ואילו המצנפת היא כנגד הצד הנשמתי שבאדם, כנגד חלק אלוק ממעל, של "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב,ז) לכן הוא רק צד הקדושה (ללא תחתון) לכן הוא כחצי מ32 וזהו 16. שכך הקדושה שבנשמה משפיעה דרך התורה על האדם, ולכן "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (שם) ש"ייצר" מרמז על 'דאמר ר' שמעון בן פזי: אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי' (ברכות סא,א) שמרמז על מלחמת יצה"ר מול יצר הטוב (ובזה דומה לדרשת ר"נ שקודם: 'דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב (בראשית ב, ז) "וייצר ה' אלקים את האדם" בשני יודי"ן? שני יצרים ברא הקב"ה, אחד יצר טוב ואחד יצר רע'. שאמנם נידחה בשל קושית רנב"י שגם לבהמה יש יצר רע, לכן נידחה ההעמדה שלכן ניכתב כך במיוחד על האדם, אבל העקרון נישאר, שרק האדם הוא שיש לו מלחמת היצר בין טוב לרע). וזה בשל היותו "עפר מן האדמה", קשר לחומריות, לכן כדי לתת לאדם להכריע את היצר, ניתנה הנשמה "ויפח באפיו נשמת חיים" שהיא דבוקה בקב"ה. וכך יחד עם התורה שגם היא דבוקה בקב"ה, היא משפיעה לאדם כח להתגבר ולהכריע את יצה"ר. וזה נרמז ב"ויהי האדם לנפש חיה" שזה 'רוח ממללא' (אונקלוס) שזה רומז על התורה שמדברים בה בפה. לכן דרך המצנפת מרמזים על הכח לחיזוק יצר הטוב, ולכן חצי מה'לב' שהוא מחולק בין יצר הרע שקשור ל"עפר מן האדמה" ולכן הוא נרמז בחלק התחתון הקרוב לאדמה, וכך החלק העליון מתגבר ומכריע אף את היצה"ר לעבוד את ה'. עוד ניראה שכדי לידבק בתורה צריך גם להפעיל את החלק השכלי, וגם את החלק של המידות של האדם שיש בלב, כמו לב טוב ואוהב את המקום ואת הבריות, לא מגיס ליבו בתלמודו ועוד.. לכן יש אבנט כנגד חלק הלב (ומפריד מהתחתון שמושך לארציות- למידות הרעות) ורמוז ב32 (לב) [וכן באזור המותניים כנגד המוסר- 'מוסר כליות'] ויש מצנפת בראש, שיחד יוצא מח- 32 באבנט ו-16 במצנפת, יחד יוצא 48 כנגד: 'והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים' וכו' (אבות ו,ו). וכך ע"י שניהם, כנגד שני לוחות, שיש בהם חלק מצוות כלפי ה' וחלק מצוות כלפי חברו, כך יש מצנפת כנגד כלפי ה' (למעלה) ואבנט כלפי חברו (מול חברו) שיחד מדבקים בתורה. ולכן מלפפים בהם את האדם, כנגד התורה שמסובבת את כל חיינו, ואנו דבקים בה. וכן מחולק 32 ו-16 שבניהם זה 24, כנגד 'והכהנה בעשרים וארבע' (שם) וההפרש בניהם הוא 8 מזה ומזה, כנגד ברית המילה שבה אנו בבשרנו דבוקים בה', וכך ע"י התורה דבקים בה' ומתקנים את האדם, ולכן מחוסר בגדים חייב מיתה: 'הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים במיתה' (שמות כח,מג. רש"י) כיון שכל הבגדים קשורים לתיקון האדם, שבזה מחייהו ברוחני וממנו לגשמי, והוא קילקל את התיקון הזה. ואולי המצנפת 16 אמה כנגד שם הויה שהתחלק לשנים: 'כי יד על כס יה ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם. שנאמר (תהלים ט) "האויב תמו חרבות לנצח" זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א) "ועברתו שמרה נצח" (תהלים שם) "וערים נתשת אבד זכרם המה" מהו אומר אחריו "וה' לעולם ישב" הרי השם שלם "כונן למשפט כסאו" הרי כסאו שלם' (רש"י שמות יז,טז) מימלא שם הויה מתחלק לשנים ולעתיד יהיה שלם. לכן במקדש שבאים לתקן את העולם מרמזים על שני החלקים, ושזהו י (י-ה) ו-ו (ו-ה) וכך זהו 16 (י-ו) ומרמזים במצנפת שבראש כנגד מעלה, שה' נשבע שילחם בעמלק. ואף ניראה שאת האות ה' שחסר לאותיות שם הויה השלם, זה מושלם ע"י הבגדים, שכל כהן הדיוט לובש 4 בגדים ויחד עם הכהן הלובשם זהו 5=ה'. וכן  הכה"ג לובש 8 בגדים ויחד עם התפילין (של יד ושל ראש) יוצא 10, שזהו פעמים ה' החסרים להשלמת שם הויה. והכה"ג הוא ראש הכהנים, ולכן כנגדו המצנפת בראש. ואף הכה"ג טובל 5 פעמים ביוה"כ ונוטל 10 פעמים, כנגד אות ה' ושהיא פעמים (לכן הנטילות הם לפני ואחרי הטבילה) וזה קשור לבגדים וקשור לעבודת המקדש (יומא לא,ב-לב,א) וביוה"כ זהו שיא עבודת המקדש בקדושה. וכן באבנט שהוא 32 זה רומז ל-5 (3+2) שמחולק לשנים (בעשרות ובאחדות) כרומז שיש פעמיים ה' להשלמת שם הויה. ואולי קשור לדברי דוד בהקשר למקדש: "ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דויד ברוך אתה ה' אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם. לך ה' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש. והעשר והכבוד מלפניך" וגו' (דה"י א,כט,י-יב) שפותח בחמשה שבחים (הגדולה וכו') ומרמז על מלכות ה' (הממלכה) כרמז על כסא ה' (שמרמז על מלכותו), שנשבע בו. וכך במצנפת יחד עם חמשת השבחים (שדוד גילה שקשורים) משלים אותיות שם הויה. שמתחבר אל הבגדים שנאמר בהם "לכבוד ולתפארת" (שמות כח,ב) שמרומז בדברי דוד "והתפארת" "והכבוד מלפניך". ואולי 16 כנגד התורה בשלמות (שאנו לומדים בשכל בראש) שזה 10 הדברות שבהם כלולה כל התורה שבכתב, וכנגד תושב"ע שקשורה ב-6 (כמתגלה במספר הסדרי משנה) שאנו דבקים בשלמות לכל התורה כולה, ובכך ראוי לידבק בה' (שכיסוי הראש מרמז על לפני ה', שמצד ההלכה צריך לכסות הראש בענייני קדושה).