חכמינו אומרים: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". היכולת להיות מרוצה מהקיים ולשמוח במה שיש לך – היא תכונה נפלאה. אדם בעל יכולת כזו אינו שרוי במרדף מתמיד ובחוסר סיפוק, אלא נהנֶה מהישגיו ומסתפק בברכה שהעניק לו הקב"ה.

אך האם בכל דבר זו תכונה חיובית? לעתים קרובות בני-אדם מביעים שביעות רצון ממצבם הרוחני. "אצלי הכול בסדר", הם אומרים בארשת סיפוק. טוב להם בדרגה הרוחנית שבה הם עומדים, ואין להם שאיפות להתקדם ולהתעלוֹת.

מתברר שתכונת ה'שמח בחלקו' נפלאה בכל הקשור לעולם החומר, אך בכל הקשור לנכסים רוחניים – תורה, מעשים טובים, מידות טובות – זו תכונה גרועה מאוד. בעולם הרוח צריך האדם להיות שרוי כל הזמן בהעדר שביעות רצון ובשאפתנות מתמדת. אם לא-כן, יקפא על שמריו, לא יתקדם, וממילא ייסוג לאחור.

בט"ו בשבט אנו נושאים את עינינו אל עולם הצומח, על-פי הפסוק: "כי האדם עץ השדה". המאפיין את הצומח הוא תכונת הצמיחה והגידול. אילן שרוי בגדילה מתמדת. נהוג למדוד את שנותיו של עץ לפי שכבות גזעו, שכן בכל שנה הוא מוסיף שכבה חדשה.

צמיחה מתמדת מעין זו צריכה לבוא לידי ביטוי בחיינו הרוחניים. לעולם אין אדם רשאי לומר: כבר אין לי מה לשפר. כל עוד רוח חיים באפו, יש לו הכוח, וממילא גם מוטלת עליו החובה, להוסיף ולהתקדם ולהשתפר. תמיד אפשר להוסיף בתורה ובמעשים טובים, כי התורה אין-סופית ולטוב אין גבול.

אם אדם מקפיא את התקדמותו ונשאר באותו מצב, אין הוא מנצל, למעשה, את הימים והשנים שהעניק לו הקב"ה. הוא מזמין כנגדו טענה: לשם מה ניתנו לך עוד שנים, אם לדעתך כבר הגעת מכבר אל השלמות? ההתעלות המתמדת מעניקה תוכן מחודש לכל יום חדש ולכל שנה חדשה. האדם מוכיח שהוא זקוק לימים ולשנים האלה כדי להשיג יעדים חדשים בחייו הרוחניים.

כל מי שיבחן את מצבו ביושר ובכנות, יגלה בלי ספק שיש בידו להשתפר ולהוסיף. יש לו אפשרות לקבוע עוד שעה ללימוד תורה. יש עוד מצוות שהוא יכול לקיים. יש לו זמן לעשות עוד מעשה טוב למען יהודי שני. זו הצמיחה הנדרשת מיהודי חי.

את הביטוי "אצלי הכול בסדר" יש למחוק ממערכת המושגים הרוחנית. שביעות הרצון העצמית היא מתכון ודאי להתנוונות רוחנית ולאבדן היזמה והחיוניות. כאשר נעלמות היזמה וההתחדשות ואת מקומן תופסת תחושת שאננות וקפיאה על השמרים – זה סימן רע מאוד.

פתגם חסידי ידוע אומר: חיים אמיתיים פירושם שהיום הנוכחי יהיה טוב מיום האתמול, ושהמחר יהיה טוב מהיום. השאיפה היא להתקדם ולהתעלות בכל יום. שתהיה לנו שנה חדשה של צמיחה – לאילנות ולאדם.

בירור יסודות באמונה ובתפיסת האחדות האלוקית, כפי שהם מוצגים בשער הייחוד והאמונה של ספר התניא. מבקשי עיון בחסידות ימצאו עניין רב בספר. 256 עמ'. טל' 039606018.

אוצר דינים ומנהגים בהלכות כלאי הכרם, כלאי זרעים וכלאי אילן, על-פי פסקי הבית יוסף ומנהגי הספרדים. 188 עמ'. טל' 025380195.

סיפורי צדיקים, פנינים, פרפראות, מידות והלכות על פרשיות השבוע ומועדי השנה, מותאמים להשמעה בשולחן השבת. 695 עמ'. טל' 025806777.

קריעת ים סוף התחוללה כאשר משה נצטווה להרים את מטהו ולנטות את ידו על הים. על-פי תרגום יונתן היו חקוקים על מטה משה שמו הגדול של הקב"ה, עשר המכות, שלושת האבות, שש האימהות ושנים-עשר השבטים.

מדוע נחקקו על המטה כל שש האימהות, והלוא חז"ל קבעו ש"אין קורין אימהות אלא לארבע"? כמו-כן דרוש הסבר מדוע היו צריכים להופיע עליו שמות שנים-עשר השבטים ולא היה דיי בשלושת האבות.

בהמשך נאמר בתרגום יונתן כי בקיעת ים סוף לא הייתה בנתיב אחד, אלא הים נבקע לשנים-עשר נתיבים, כמניין י"ב שבטי ישראל. מוסבר בתורת החסידות שקריעת ים סוף התחוללה גם בעולמות העליונים, ומשמעותה הפנימית – הסרת 'ים' ההסתר ומתן היכולת שהאור האלוקי יחדור לתוך המציאות התחתונה.

בעולמות העליונים שורה אחדות מוחלטת אל מול האור האלוקי המאיר שם בגלוי. לעומת זה, בעולמות התחתונים ניכרת יותר ויותר מציאותם של הברואים. כאן בא לידי ביטוי ייחודו של כל אחד ואחד מהם. קריעת ים סוף פתחה את הפתח לעבודה בעולמנו, המתאפיין בריבוי פרטים.

עניין זה נרמז בבקיעת הים לשנים-עשר הנתיבים, כנגד שנים-עשר השבטים, שנולדו משש האימהות. העבודה הרוחנית של האבות הייתה כללית, וביטאה את האחדות האלוקית העליונה, שאין בה כל-כך התחלקות לפרטים. לעומת זה, שנים-עשר השבטים מייצגים את ההתחלקות לפרטים ולקווי עבודה נבדלים. לכן היה חשוב שהתחלקות הפרטים תבוא לידי ביטוי גם בקריעת הים.

הכוח לכך ניתן על-ידי שמו של הקב"ה, החקוק על מטה משה. כאשר מחוברים לאלוקות אפשר לפעול אפילו במצרים, "ערוות הארץ", ולכן נחקקו על המטה גם עשר המכות. כמו-כן נחקקו על המטה שמות השבטים, להמחיש שדווקא הפרטים נחוצים להשלמת התכנית האלוקית של הארת העולם, שכן כל אחד ואחד מבטא את האחדות האלוקית בדרך הייחודית לו.

ההוראה שעלינו להפיק מכך היא בדבר חשיבותם של הפרטים הקטנים. יש השואפים להפוך עולמות ולחולל מהפכות, אך הם מזניחים את הפרטים הקטנים. אם חלילה הם שומעים על יהודי העומד להמיר את דתו, יעשו הכול כדי להצילו, אבל לדאוג שיהודי יֵדע איזו ברכה מברכים וכיצד לקבוע מזוזה – זה נראֶה 'קטן' בעיניהם.

עלינו לזכור שלצד הדברים הגדולים צריך לייקר כל מעשה קטן. כל מצווה מאירה את העולם, כקביעת הרמב"ם: "לעולם יראה אדם עצמו (וכן כל העולם) כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו... ואת כל העולם לכף זכות".

״אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳״ (שמות טו,א). קריעת ים סוף קיימת ועומדת בזיכרון האומה בזכות שירת הים. לעומתה, בקיעת הירדן אינה חיה בתודעה, כי שם לא הייתה שירה.

אמר משה: במה שחטאתי לפניך, בו אני מקלסך. חטאתי לפניך ב'אז', שנאמר (שמות ה,כג) ״ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה״. לכן אני משבחך ב'אז', ״אז ישיר משה״. וכן הקב״ה, בדבר שהוא מכה, בו הוא מרפא.

כאשר ״זה א-לי״, כשהאדם על-ידי עבודתו ממשיך גילוי אלוקות בעולם, הרי אז ״ואנווהו״ – הוא פועל בעבודתו את המשכת השכינה בנווה ובדירה של הבורא.

״התנאה לפניו במצוות״ (שבת קלג). את המצוות צריך האדם לקיים בכוונה טהורה לשם שמים, בלי פנייה כלשהי. ואז הן נאות ומאירות.

על הפסוק (שמות יד,ל) ״ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים״ אומרים חז״ל שהקב״ה נושע כביכול עם ישראל, כי בשעת קריעת ים סוף נודע שם ה׳ בעולם. זהו שנאמר (שמות טו,א) ״אשירה לה׳״ – אני שר על הישועה של הקב״ה כביכול.

במסכת סוטה (יא) נאמר שבשעה שהקב״ה התגלה לבני ישראל בים סוף, הילדים שנולדו במצרים וגדלו בדרך ניסית הכירוהו תחילה, ופתחו ואמרו ״זה א-לי – שכבר ראיתי – ואנווהו״. קריאה זו של הבנים השפיעה על הוריהם, וגם הם ענו ואמרו ״אלוקי אבי וארוממנהו״. כך יהיה גם בגאולה העתידה, ככתוב (מלאכי ג) ״והשיב לב אבות על בנים״, ומפרש רש״י: על-ידי בנים.

שאלו את רבי נתן-דוד משידלובצה:

"הלוא לימדונו רבותינו שצריך לבקש כי 'ייתמו חטאים' ולא 'חוטאים', ואילו אנו מתפללים בכל יום 'ולמלשינים אל תהי תקווה'. מדוע לא נתפלל שישובו מפשעיהם ויחדלו מלהלשין?".

השיב רבי נתן-דוד:

"אם נשב ונחכה לתשובת המלשינים, הלוא בינתיים יאמללו מאות יהודים בהלשנותיהם".

"כל מי שעיני שכל לו רואה שארץ ישראל אינה מקום טבעי לגור בו, שמפני זעם העמים שמסביב איננו מסוגלים לשבת בה אלא על בסיס ניסי ועל טבעי" (בעל 'נתיבות שלום')

המכתב מארץ ישראל שנחת על שולחנו של ר' יואל בוקשפן, תושב העיר חלם שבפולין, נשא בשורה עגומה מאוד. את המכתב כתב לו אביו, והוא בישר על פטירתו הפתאומית של אחיו. "ברוך דיין האמת!", מלמלו שפתיו של ר' יואל.

ואולם בהמשך המכתב הפנה אליו האב בקשה לא פשוטה. "נשארתי לבדי", כתב האב. "אנא, עלה לארץ הקודש, והיה לצדי בזמן שנותר לי לחיות. עַז רצוני שבני ילווני בדרכי האחרונה ויאמר קדיש על קברי".

ר' יואל הציג את בקשת אביו לפני רעייתו, אך זו לא התלהבה כלל מהרעיון. "הלוא העוני שולט בארץ ישראל, ואילו כאן יש לנו פרנסה ברווח", טענה. "צעירים אנו ומטופלים בילדים קטנים, בעוד רוב העולים לארץ ישראל הם קשישים המבקשים להיטמן באדמתה. ראוי יותר שאחד מאחיך המבוגרים יותר יקבל עליו את מצוות כיבוד אב".

גם אביה של האישה תמך בעמדתה של בתו, ור' יואל נקלע למצוקה. הוא רצה מאוד לקיים את בקשת אביו, וניסה לשכנע את רעייתו, לשווא. באחת משיחותיהם אף אמרה לו: "אני מבינה את רצונך לכבד את אביך, ולכן אני מוכנה לסייע לך בדבר אחד – להתגרש ממך. כך תוכל לממש את רצונך. אך לעזוב את בית הוריי ואת מקום מגוריי – לא אסכים בשום אופן".

כשראה ר' יואל כי כל הפצרותיו אינן נושאות פרי, נסע אל רבו, הצדיק רבי מרדכי טברסקי מקוזמיר. מיד כשראהו הצדיק שאלו: "מה שלום אביך?". ר' יואל שטח לפני הרבי את בקשת האב. "אם כן, עליך לנסוע", השיב הצדיק. או-אז פירט החסיד את התנגדותה של אשתו, עד כדי נכונותה להתגרש ממנו. "אמור לה שרצוני לשוחח עמה", השיבו הצדיק.

כששמעה האישה את בקשת הרבי פרצה בבכי, אך אביה הרגיע אותה והציע להצטרף אליה בפגישתה עם הרבי. כשנכנסו האישה ואביה אל הרבי פירטה האישה את הסיבות לסירובה. "לא נכון לפרק את המשפחה על רקע זה", השיב הרבי בנועם. "סעו לשלום, ומבטיחך אני כי תמצאו פרנסה בשפע בארץ הקודש ותזכו לרוות נחת מילדיכם".

דברי הרבי שכנעו את האישה, וכעבור זמן קצר עלתה המשפחה לארץ ישראל. לא חלפו חודשיים ואביו של ר' יואל שבק חיים לכל חי, כאשר בנו, כלתו וילדיהם לצדו, כפי שביקש. ואולם עתה, לאחר שכבר השתקעו בארץ, לא שבו עוד ר' יואל ומשפחתו לפולין.

ועם זה הקפיד ר' יואל לנסוע מעת לעת לחלות את פני רבו. בפעם האחרונה זה היה סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. המתיחות גברה, ור' יואל חש שעוד עיכוב קל והוא יחמיץ את ההזדמנות לחזור לביתו. הוא מיהר להקדים את מועד חזרתו לארץ. במזל גדול הצליח להשיג כרטיס באנייה האחרונה שעמדה להפליג לעבר חופי הארץ.

קודם נסיעתו נכנס אל רבו לקבל את ברכת הדרך. "באיזו אנייה בדעתך לנסוע?", התעניין הרבי. ר' יואל נקב בשמהּ. "לא כדאי לך לנסוע באנייה זו", הפתיעו הרבי. "אבל זו האנייה האחרונה!", טען ר' יואל. "אם לא אסע בה, מי יודע מתי אוכל לצאת מהמדינה!".

"שמע בקולי", השיב הרבי ברוגע. "סע לקונסטנצה, עיר הנמל הרומנית. חפש שם אניית מלחמה המפליגה לאיסטנבול שבטורקיה. משם הנתיבים לארץ ישראל חופשיים", שב והתרה בו.

"וכיצד אוכל לעלות על אנייה צבאית ואינני חייל?", תמה החסיד.

"סע לשלום!", פטרו הרבי בהינף יד, "אני כבר אדאג לזה".

בטרם עלה על האנייה מיהר החסיד לשגר מברק לבני משפחתו ולהודיע על השינוי בתכנית. אלא שההודעה לא הגיעה ליעדהּ, ובני המשפחה המתינו לבואו לפי התכנית המקורית.

בשעה שר' יואל עשה את דרכו לטורקיה על סיפונה של אנייה צבאית, פרצה מלחמת העולם הראשונה. בתוך כך נודע לבני משפחת בוקשפן בארץ ישראל כי האנייה שבה היה אביהם אמור להימצא הוטבעה וכל נוסעיה נספו.

כואבים ואבלים פנו היתומים אל רבי ליפמן דוד שובקס, אב-בית-דין של בד"ץ כוללות החסידים בירושלים, בשאלה אם לשבת שבעה ולומר 'קדיש' על האב. "המתינו זמן מה עד שיתבהרו הדברים", השיב הגאון.

בינתיים עשה ר' יואל את דרכו לארץ ישראל. בהגיעו לנמל יפו הופתע לגלות שאיש לא בא לקבל את פניו. חרדה מילאה את לבו. הוא החליט להשאיר את מזוודותיו במלון ולרכוב על סוס מהיר אל ביתו בירושלים כדי לוודא שהכול כשורה.

כשהתקרב אל הבית שמעו אוזניו קולות בכי ונהי. הדאגה בלבו גברה שבעתיים. בלב רוטט פתח את הדלת, ובבת אחת התחלפו היגון והאנחה בשמחה ובצהלה. או-אז נודע לו על טביעת האנייה שבה היה אמור לנסוע.

בסעודת ההודיה הגדולה שערך בביתו סיפר ר' יואל את קורותיו, והודה לה' על הנס הגדול שהתחולל בזכות רבו הצדיק.

גלות ישראל במצרים הייתה שלב של הכנה לגילוי הגדול של מתן תורה בהר סיני. גלות מצרים מכונה 'כור הברזל', כמו שאמר משה רבנו לבני ישראל (דברים ד,כ): "וְאֶתְכֶם לָקַח ה', וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה". עניינו של 'כור הברזל' שבו צורפים את המתכת. היא עוברת שם ליבון באש, סופגת מכות וכיפופים, אבל על-ידי זה נוצר כלי מפואר או תכשיט יקר ערך. כך הגלות היא שלב מעבר, שעל-ידו בא הגילוי הגדול.

כשם שגלות מצרים הייתה שלב הכנה למתן תורה, כך הגלות הנוכחית מכינה את הקרקע לאור העצום של הגאולה. כעת, כשאנחנו סובלים את ייסורי הגלות, איננו יכולים להבין זאת, אבל בבוא הגאולה נודה לקב"ה על הגלות, שעל-ידה הגענו לגאולה מופלאה זו. ואולם נשאלת השאלה, מדוע הגלות ארוכה כל-כך? גלות מצרים הייתה בת מאתיים ועשר שנים, ואילו הגלות שלנו כבר נמשכת אלפיים שנה ועדיין לא נושענו!

מוסבר בתורת החסידות (מאמר ארבעה ראשי שנים תשל"ז) שהתורה נמשלת למזון, ובו עצמו יש כמה סוגים: לחם, יין ושמן. החלק הגלוי של התורה נמשל ללחם. כשם שהלחם מספק לאדם את המזון הבסיסי לקיומו, כך החלק הגלוי של התורה, העוסק בהלכותיה ובהגדרת המותר והאסור, הוא בסיס הקיום של חיי היהודי. ואולם יש גם יין ושמן, המעניקים שמחה ועונג, והם רומזים לסודות התורה, שבהם עצמם יש שני סוגים – 'רזין', שנמשלו ליין, ו'רזין דרזין', שנמשלו לשמן (הסוד שבתורה והסוד שבסוד).

וכאן אנו רואים שיש הבדל גדול בין תהליך השגת לחם לתהליך השגת יין ושמן. את הלחם עושים מחיטה, הצומחת בתוך כמה חודשים. אדם זורע חיטה בשדהו וכעבור זמן קצר יחסית קוצר את היבול ויש לו קמח לעשיית לחם. לעומת זה, כדי להשיג ענבים וזיתים צריך להמתין כמה שנים מזריעת הגרעין באדמה ועד שיצמחו גפן פורייה ועץ זית מניב זיתי שמן.

יתרה מזו, ההבדל אינו כמותי בלבד אלא גם איכותי. זריעת החיטה יוצרת הבדל כמותי בלבד: הייתה לנו חיטה אחת ועכשיו צמח ממנה גבעול שבו שיבולת בת עשרות חיטים, אבל החיטה היא אותה חיטה. לעומת זה, בזריעת גרעין של עינב או זית הפער הוא גם איכותי. היה לנו גרעין שאין בו שום ערך ושאין הוא ניתן לאכילה, ועל-ידי הזריעה צמח ממנו עץ שמניב אשכולות עסיסיים של ענבים או זיתים עמוסי שמן. זו איכות שונה לחלוטין מהגרעין שנזרע באדמה. אך כדי שצמיחה מופלאה זו תבוא לידי מימוש נדרש זמן ארוך לאין שיעור מתקופת צמיחתה של החיטה.

זה משל על ההבדל שבין הגילוי שבא אחרי גלות מצרים לגילוי המצפה לנו בסוף הגלות הנוכחית. ההתגלות האלוקית על הר סיני, שבאה אחרי גלות מצרים, נמשלת לחיטה. אמנם נדרשה תקופת צמיחה ו'ריקבון הגרעין' (משל לגלות מצרים), אבל זו תקופה קצרה יחסית, כשם שהחיטה צומחת בזמן קצר. ואולם ההתגלות הגדולה שתבוא בזמן הגאולה, שבה יתגלו סודות התורה והסוד שבסוד, היא בדוגמת יין ושמן, המופקים מענבים וזיתים שצמיחתם ארוכה לאין שיעור.

"ועל דרך זה יובן בכללות העניין דתורה ומצוותיה, שמתן תורה של נגלה דתורה היה לאחרי גלות מצרים, שהייתה במשך זמן מוגבל, בדוגמת צמיחת תבואה בשדה הלבן במשך זמן קצר. מה שאין כן בנוגע לפנימיות התורה, שהיא בדוגמת גפן וזית וכללות עניין האילנות, שדה האילן, אזיי הקדמת הגלות היא באריכות זמן יותר".

אחד מתחומי העיסוק העיקריים שלו הוא להבטיח שלא ישוּוקו לצרכני הכשרות המהודרת פירות ערלה, פירות העצים בשלוש השנים הראשונות לנטיעתם. "בערלה יש היבטים רבים", הוא מקדים. "בשלוש שנות הערלה צריך להשמיד את הפרי, כי הוא אסור בהנאה. תפקידנו לעקוב אחרי המטעים שעליהם אנו נותנים כשרות, ולוודא שאכן הדבר מתבצע".

האם מתחילים לספור את שנות הערלה מרגע הנטיעה במשתלה או משלב ההעברה למטע הקבע? הרב ברנדווין מסביר כי יש שיטה המאפשרת את העברת השתיל בדרך שלדעת פוסקים מסוימים מכלילה את תקופת המשתלה בתוך שנות הערלה. "במערכת הכשרות שלנו לא נותנים הכשר לשיטה הזאת", הוא מגלה. "עם זה, אנו מאפשרים לחקלאי לקבל הכשר ממערכת כשרות אחרת לפירות שיגדלו בתקופה זו. את הכשרות שלנו הוא יקבל רק לאחר השנה השלישית מהנטיעה במטע. גם כאן יש צורך במעקב מסודר ובספירה מחודשת לאחר השתילה במטע".

איך מסבירים לחקלאי שעליו להשמיד יבול טוב ואיכותי? "זה לא קל", הוא אומר. "חקלאים עושים זאת עם דמעות בעיניים. צריך להבין שמדובר בכמויות עצומות. לעתים החקלאי צריך להביא אוטובוס של פועלים רק כדי להשמיד את פירות הערלה.

"בעלי מטעים מסורתיים מבינים שהם זוכים לקיים את מצוות התורה, אבל יש חקלאים קיבוצניקים שקשה להם עם זה. אני אומר להם: 'בעזרת השם יהיה לך טוב בשנים הבאות ותרוויח'. הם מבינים שמשתלם להם להפסיד את יבול הערלה ולקבל את ההכשר המהודר, שפותח לפניהם את שוק המהדרין הגדל והולך. לפחות זה מנחם".

גם בשנת השמיטה שחלפה היו ידיו מלאות עבודה. "היינו צריכים לאשר כל יום עשרות משאיות שיצאו לשוק ולא היה רגע פנוי", הוא מתאר. לפעמים הוא נתקל בחקלאים שניסו לעשות מעשי רמייה תחת אפם של המשגיחים. "כל הונאה של חקלאי גרמה להפסקת העבודה איתו. אין משחקים", הוא מודיע חד-משמעית.

טעם ההלכה: לפי רש"י, משום שכתוב (דברים יח,ד) "ראשית דגנך", היינו מה שכבר נאסף, ולפחות תלוש העומד להיאסף. ולפי התוספות, משום שנאמר (במדבר יח,כו) "והרמותם ממנו", ודרשו בספרי, "ממנו – מן התלוש".

אפשר להפריש תרומות ומעשרות (בעצת רב מוסמך, ובלי ברכה) מן התלוש על המחובר, או מן המחובר על המחובר, רק אם מתנים שההפרשה תחול לכשייתלשו הפירות, וזאת הואיל וביד האדם לתלוש אותם כבר עכשיו. כל זה כאשר הפירות המופרשים ואלה שהפרישו עליהם כבר "הביאו שליש" (הגיעו לשליש מגודלם הסופי, או לשליש הבשלתם) בשעה שאומרים את נוסח ההפרשה. וצריך שיהיו הפירות שייחדו אותם לתרומה ותרומת מעשר קיימים בשעת תלישת הפירות שההפרשה חלה עליהם.

יש דעה שההפרשה האמורה מועילה להתיר רק את מה שכבר צמח ונמצא לפנינו בעת ההפרשה, אבל אין בכוחה להתיר את החלק שהוסיף וגדל בפרי לאחר ההפרשה, מפני שתוספת זו הייתה אז "דבר שלא בא לעולם". ויש הפוסקים שבשעת הדחק, כדי להציל מתקלה, מועילה ההפרשה אף בשביל מה שצמח אחר-כך.