בסוף פרשתנו מסופר שכאשר נצטווה משה על מלחמת עמלק, מינה את יהושע ל"הלחם בעמלק", ובהמשך נאמר ש"ידי משה כבדים" ומפרש רש"י: "בשביל שנתעצל במצוה כו' נתייקרו ידיו", שהי' לו למשה לצאת במלחמה בעצמו, ומה ששלח את יהושע תחתיו נחשב לו ל"עצלות", ועל כן הוכבדו ידיו.

והנה, מצינו שהתורה דיברה ב"לשון נקי'", ואפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב", ואם כן מוכרחים לפרש שמה שנאמר כאן ענין ב"גנותו" של משה הוא כי לימוד מיוחד יש מענין זה, ולכן מספר זאת הכתוב למען אשר נלמד ענין חשוב בדרכי עבודת ה'.

ויש לומר הביאור בזה:

ויתירה מזו: סיפרה תורה "בגנותו" של משה ללמדנו אשר באמת הי' לו למשה עצמו לצאת בראש המלחמה, והגם שמה שיהושע הנהיג המלחמה הי' בשליחותו של משה, וגם אז לא שקט משה אלא ניהל את החלק הרוחני שבמלחמה "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש", והי' "שרוי בתענית" כל היום, ועמד "בידיו פרושות השמים בתפילה", עד שבזכותו "גבר ישראל" , מכל מקום מחשיבה התורה זאת ל"עצלות", כי הי' לו לצאת בעצמו למלחמה כפשוטה, ונענש על כך ש"נתייקרו ידיו".

ובזה למדנו, שכאשר אורב "עמלק" על מי שהוא מישראל לקררו באמונתו רח"ל, אף שהוא אחד מ"הנחשלים אחריך", הנה אין להסתפק באמירת פרק תהלים ולבקש רחמים שישוב בתשובה, ואף אין די בשיגור שלוחים אחרים למטרה זו. אלא חובה גמורה וקדושה אפילו על מי שבדרגת משה רבינו, לצאת למלחמה כפשוטה להניס את "עמלק" מאותם יהודים, ולפעול כראוי להגנת אמונתם של ישראל.

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"א עמ' 89 ואילך)　

לזכות

הת' שניאור זלמן שי'

לרגל הכנסו לעול המצוות בשעטו"מ

ביום י"א שבט ה’תשע”ז

יה"ר שיגדל להיות חסיד, ירא שמים ולמדן

לנח"ר הוריו וכל משפחתו שיחיו

*

נדפס ע"י הוריו

הרה"ת משה וזוגתו מרת אביבה שיחיו

לעילוי נשמת

נלב"ע ביום ו' שבט ה'תשע"א

תנצב"ה

*