[1] חלק נכבד ממראי המקומות נערך בעזרת פרוייקט שו"ת בר אילן.

ראש השנה פרק א' משנה א'. ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי - ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. באחד בשבט - ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו.

[2] עפ"י שם משמואל (בשלח סוף שנת תרע"ד מאמר לט"ו בשבט).

יש להתבונן בענין יום ט"ו שבט שאין אומרים בו תחנון, הלוא מה שהוא ר"ה לאילן הוא דבר טבעי שיצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה, ומה ענין שלא יאמר בו תחנון, אחר שאין בו קדושה ולא מצוה ולא נעשה בו נס ולא ענין מעניני ישראל. והרי חמשה עשר באב אמרו ז"ל בש"ס (שלהי תענית) איזה טעמים שהיו בו ענינים נוגעים לישראל, אבל ט"ו בשבט מה רבותא דידיה.

[3] לתורה ולמועדים הרב שלמה יוסף זווין (מייסד ועורך האנציקלופדיה התלמודית. במאמריו לפרשת שמיני ד"ה ויקריבו) נחלקו בית שמאי ובית הלל במשנה (ברכות ח' א') בית שמאי אומרים מברך על היום [מקדש השבת] ואח"כ מברך על היין  [בורא פרי הגפן]. ובית הלל אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום.

בית שמאי מחמירים, קדושת השבת היא שצריכה לעורר ולהביא את שמחת הגוף, ואם יש מצוה בעונג שבת, הרי לא העונג יעורר להרגיש את השבת, אלא להיפך מתוך קדושת השבת יבוא לידי העונג. 'מברך על היום, ואח"כ מברך על היין'.

בית הלל כדרכם...קשה  לאדם ליפול מתוך ששת ימי החול עם טרדותיהם ודאגותיהם וצרכיהם החומריים ישר לשבת ולהרגיש את קדושת השבת ושמחת השבת. טוב שישמח ויתענג אפילו על כוס יין – סמל השמחה, 'ויין ישמח לבב אנוש' (תהלים ק"ד ט"ו) ובלבד שמתוך שמחה זו יתעורר לעונג השבת וקדושתה. 'מברך על היין ואח"כ מברך על היום'. והלכה כבית הלל...

ראה עוד  בספר הנ"ל ביאור מחלוקת בית שמאי ובית הלל בענין חנוכה 'מוסיף והולך או פוחת והולך', כמחלוקת בדרך עבודת ה'.

הספר 'לתורה ולמועדים' היה חביב מאוד על אבי מורי ז"ל, ובמיוחד הרעיון של ביאור מחלוקת הלל ושמאי.

האדמו"ר מאוזרוב הרב משה יחיאל הלוי אפשטיין זצ"ל בספרו באר משה (פרשת קרח ביאורים אות ד') מבאר בהרחבה ובעומק ענין מחלוקת לשם שמים. בין דבריו מביא דברי הקדושת לוי (ליקוטים ד"ה שירו לה' שיר חדש) ואלו דבריו: 

והנה ידוע שמחלוקת בית שמאי ובית הלל הוא, כי בית שמאי היו מדת הדין ובית הלל היו מדת הרחמים, ומחמת זה תמיד הלכה כבית הלל, כי ראו חכמינו ז"ל שהעולם צריך למדת החסד, לזאת קבעו הלכה כבית הלל, כדי להתנהג העולם במדת החסד. ונמצא לפי זה, בביאת הגואל במהרה בימינו יתגלה מדת בית שמאי, כי אז אין צריך העולם למדת החסד, והדין יתהפך לרחמים, ויהיה פסק הלכה כבית שמאי. עכ"ל הקדושת לוי.

ענין זה שלעתיד תקבע הלכה כבית שמאי מובא במקומות נוספים. הקדום שבהם כנראה בספר ויקהל משה (דף נ"ד ע"א. נדפס לראשונה שנת תנ"ט) זהו ספר דרושים בקבלה של הרב משה גראף מחכמי האשכנזים.

כמו כן בערבי נחל לבעהמ"ח 'לבושי שרד' על השו"ע, (פרשת אמור דרוש ה').

בפירוש אבני אליהו לנכד הגר"א המודפס בסידור אישי ישראל בפירוש ברכת יוצר שחרית (סוף ד"ה עושה השלום. מהדורת תשס"ח החדשה, עמ' קל"א).

פרי צדיק לר' צדוק הכהן מלובלין (בראשית חנוכה אות ח', שמות ויקהל אות י"א).

[4] שם משמואל שמות (בשלח שנת תרע"ד מאמר לט"ו בשבט): 

ונראה דענין האילן הוא המחבר את הפרי לארץ, והוא ממוצע בין הארץ לפרי, ויש בו כח המחבר. ונראה שרמז יש בגימטריא שלו אילן גימטריא צ"א כמספר שני השמות הוי"ה ואדנות, אשר שמים וארץ מתיחסים אליהם, והוא חיבור שמים וארץ...

[5] שם משמואל (שם).  ומן מהותו של האילן בגשמיות נלמוד על רוחניותו, וע"כ נמשל בו האדם כדכתיב (דברים כ') כי האדם עץ השדה, כי צורת האדם הוא לחבר העליונים והתחתונים, באשר יש בו נשמה מהעליונים וגוף נושא הנשמה מהתחתונים. ואמרו ז"ל (סוטה מ"ו ע"א. ראה מהר"ל תפארת ישראל ג') בטעם עגלה ערופה מפני שלא הניחו לו לעשות פירות מאי פירות מצוות, כי המצוות הן בהתדמות פרי הגדל באילן שיש בפרי כח רוחני המזין ומחיה את האדם, כידוע פירוש האריז"ל בפסוק (דברים ח') 'כי לא על הלחם לבדו יחיה' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם', היינו מוצא פי ה' שיש בלחם, וגוף הפרי הוא נושא לרוחניות שבו, כן המצוות הן רמ"ח אברים דמלכא וגוף המצוה היא נושא לרוחניות שבמצוה, ואדם העושה את המצוה באשר יש בו כח המחבר עליונים ותחתונים, ע"כ נמצא כח במעשה המצוות שהוא עושה חיבור וצירוף עליונים ותחתונים, מעשה המצוה מהתחתונים והרוחניות שבו מהעליונים, דומה לאילן שיש בו כח המחבר ומוציא פרי שיש בו חיבור כנ"ל...

[6] שם משמואל שם. ונראה דהנה כתיב (ישעי' נ"ה) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וגו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי וגו', הנה המשיל הנביא דבר ה' לגשמים המצמיחים...

והנה כמו גשמים המצמיחים את הפירות כן הארה אלקית שניתנת בלב אנשים היא המעוררת את האדם שיעשה פירותיו, וזהו שדימה דבר ה' ע"י הנביא נמי לגשם ושלג. ובכן כמו שאמרו ז"ל (בפ"ק דר"ה י"ז ע"ב) בענין גשמים הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן וכו', הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בר"ה ופסקו עליהם גשמים מרובין לסוף חזרו בהם לפחות מהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן.

כן נמי הוא בענין הארה אלקית בלב האדם שהיא כדמיון הגשמים, ובר"ה פוסקין לכל איש כמה הארה אלקית תינתן בו, שייך נמי אם חזר בו להוסיף או לפחות אי אפשר אלא אי זכה ניתנות לו ההארות בזמן שצריכות לו בעת תורה ותפלה או בעת שהוא נצרך לשמירה שלא יפול לחומריות, ולהיפוך ח"ו הוא להיפוך שניתנות בו במקום שאינן צריכות לו ובעת בלבול וטירוד הדעת שהולכות לאיבוד...

[7] ראש השנה (י"ד ע"א): באחד בשבט ראש השנה לאילן. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ. מאי קאמר, הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה.

פירש רש"י: באחד שבט ראש השנה לאילן - ואין תורמין מפירות אילן שחנטו פירותיו קודם לכן על פירות האילן שחנטו לאחר מכאן.

הואיל ויצאו רוב גשמי שנה - שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה.

בדף י"ב ע"ב פירש רש"י ענינו של השרף העולה באילנות (ד"ה מנא הני מילי אתבואה וזיתים)...ע"י שרף שבא באילן לפני חנטה פירותיו חונטין ובו נגמרין, ששרף האילן עולה ונכנס בפרי תמיד וממנו גדל.

המאירי (בביאור דברי המשנה ר"ה) מביא שתי דעות: וחנטה היא הוצאת פרי קטן...והוא שאמרו אילן שחנטו פירותיו, שהדבר מוכיח שעל הפרי עצמו אומר כן. ויש מפרשים בענין חנטה שהוא קודם שיצא הפרי כלל, אלא שהוא הוצאת מה שהוא כעין פרחים...

עוד בענין הגדרת החנטה ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך ט"ז ערך 'חנטה'.

[8] שם משמואל (שם): והנה כמו הגשמים הגשמיים מתגלות פעולתם באילנות אחר שליש השנה שעלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה, כן נמי מראש השנה ואילך לצדיקים שנכתבים ונחתמין לאלתר לחיים, או מיוה"כ ויום ראשון של סוכות ואילך שהוא חסד שבחסד, שמתקרבים גם הבלתי ראויים מצד הדין, נכנסות באדם יום אחר יום הארה אלקית והתעוררות כנ"ל, והאיש שאיננו שוטה המאבד מה שנותנין לו מתוספים בו חיות ורגש הנפש, וכשהגיע שליש השנה כבר נשלמה בחינת הלב שבאדם כבמדרש (פרשת שמות) שהלב ניתן בשליש העליון שבאדם, והיא כדמיון השרף שעלה באילנות שהפירות חונטין מעתה, כן באדם כתיב (משלי י"ז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין.

אך כאשר עבר שליש השנה ונשלמה בו בחינת הלב, מתחיל זמן יותר בהיר לתורה ועבודה אחר שעברו ירחין דעשו ומכינים עצמם לארבע הפרשיות שבאדר ופורים וניסן ופסח וספירה ושבועות, שהימים מתעלין והולכים יום אחר יום, והם ימי עבודה בתורה ומצוות באופן יותר נעלה מכל השנה בחיות ורגש והתעוררות הלב.

ובכן כמו שהוא ר"ה לאילן המחבר כנ"ל, כן הוא באדם הדומה לאילן שאז מתחילה תקופה חדשה בהתפעלות הלב יותר ויותר מאשר עד כה, ואף לאנשים שמיעטו בעבודה עד הנה ואינם מרגישים, מ"מ ההארה אלקית בודאי עשתה את שלה בהעלם עכ"פ וניתנת בו בחינת לב, ואם עוד יתישב בדעתו עוד ימצא בעצמו את בחינת הלב והרגש יותר מאשר עד הנה.

ולפי האמור תובן מחלוקת ב"ש וב"ה ששניהם לדבר אחד מתכוונין, והאילן הגשמי הוא דוגמא לאדם, ושניהם מודים שמחשבים שליש השנה שתיגמר בחינת הלב הניתנת משני שלישי האדם ולמעלה. אך ב"ש מדברים לפי מדתם מדת הדין וצדיקים הזוכים בדין נכתבים ונחתמין בר"ה לאלתר לחיים, ונפסקו להם גשמים רוחניים כנ"ל, ונשלם שליש השנה באחד בשבט שנשלמה בחינת הלב, ולעומת האדם נמשך טבע האילן שהוא דוגמתו.

וב"ה שמדתם חסד מחשבים מט"ו תשרי יום ראשון של סוכות חסד שבחסד, שמשם ואילך מתחילין לחשוב שליש השנה כאמרם ז"ל (ויקרא רבה אמור פרשה ל') מה דאזל אזל, מן הכא נחל חושבנא. ואחריהם נמשך טבע האילן, ע"כ יגמר שליש השנה שהוא גמר בחינת הלב בט"ו בשבט.

ולפי האמור יובן היטב ענין ט"ו בשבט שאין אומרים בו תחנון, שהוא באמת זמן שמחה לישראל הרוצין לעבוד את ה' בבחי' לב ולא בקרירות רוח ומצות אנשים מלומדה. עכ"ל השם משמואל.

[9] כינוי לראש השנה בו מעטרים מלכו של עולם בכתר מלוכה. הוא המכונה 'בכסה ליום חגינו' (תהלים פ"א ד') – חג שהחודש מתכסה בו (ראש השנה ח' ע"א-ע"ב) .

[10] כינוי לחג סוכות הוא חג האסיף, תחילתו כידוע בט"ו בתשרי.

[11] ויקרא רבה אמור (פרשה ל') ד"א 'שובע שמחות' אל תהי קורא כן אלא שבע שמחות אלו שבע מצות שבחג ואלו הן ד' מינין שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה. אם שמחה למה חגיגה, ואם חגיגה למה שמחה? א"ר אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח, אלא מאן דנסב באיין [כף תמרים. ראה גם מדרש שוחר טוב תהלים י"ז פס' א-ב]  בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקדוש ברוך הוא בר"ה ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון.

[12] זרע קודש לרבי נפתלי מרופשיץ (מועדים מאמר לחמשה עשר בשבט): בחודש שבט מתחיל היום להיות ארוך כי בא יניקה ושפע קדושה...ושפע ר"ת שורש פירות ענפים. כי  כן משתלשל הקדושה משורש להפירות ע"י ענפי הקדושה ולכן כמו שהוא בעולמות העליונים שמתגלה הקדושה מי"ב צירופי הוי"ה ומ"ח אותיות שלהם [לפני כן ביאר זאת] ויובל הנ"ל משלח שרשיו והפירות הקדושה יונקים מהשורש, וזה מתחיל בחודש שבט...כן ישתלשל גם לעוה"ז התחתון שמתרבה השרף באילנות והפירות מתגדלים...

[13] אדרת אמונה, הרב עוזי קלכהיים (מאמר הראשון 'עץ חיים היא למחזיקים בה'): עיון בביטוי 'עץ חיים' יעמידנו על יסוד הדימוי שבין התורה לעץ החיים. בעלי הלשון מציינים את שרש המילה 'עץ' כגזורה משרש המילה 'עצם' המבטא את החוזק. הביטוי הנוסף 'חיים' מבליט את הנצחיות, את רציפות החיים והתמדתם. מכאן אנו מתרגמים להבנתנו את התורה כ'עץ חיים' – עצם החיים, חיים שאינם כתואר נוסף לעצם, כמו 'אדם חי' אלא חיים עצמיים בעלי מגמה עצמית ללא כל הסתמכות ותלות בזולת...כי עמך מקור חיים באורך נראה אור (תהלים ל"ו י') חיים שאינם בשלילה למוות, ואור עצמי שאינו רק שלילת חושך...

החיים הזורמים בתורה בשני אפיקיה: בכתב ובעל פה, זהים באופן מקביל לתכונותיו האופיניות של העץ, חיוניות וקביעות.

הקביעות למקום בצירוף הכח החיוני שבעצם, הם שני סימני ההיכר  לצומח. הדומם מגלה את עצמתו ויציבותו בקביעות למקום, החי מגלה כח החיים שבו, בתנועה ובתזוזה הדינמית ובאי תלותו במקום. הצומח – ממצע בין תכונות הדומם והחי. קביעות מחד, וסימני חיים והתחדשות מאידך...המגבלות של עץ למקום חייו מהווה את יסוד חייו, להיות שתול על פלגי מים, להתפתח לגדול ולהניב פירות. תכונה זו מעניקה לו את הסגולה השניה, הקיום, יכולת העמידה וההתמדה בארץ החיים...

דימוי התורה ל'עץ חיים' גם הוא בנוי על שני ערכים אלו, הקביעות והחיוניות.

הקביעות שבתורה מופיעה בעקרונות הנצחיים של תורה מסיני שהתורה הזאת לא תהא מוחלפת, היא קבועה מאין יכולת להעתיקה ולהזיזה ממקומה...

מאידך אין התורה מופקעת מחיי שעה...היא יורדת לסוף דעתו של אדם, מכירה את תשוקותיו ותאוותיו של האדם...מגלה ומרסנת אותן.

אשר נתן לנו תורת אמת – היא תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכנו – היא תורה שבעל פה (טור אורח חיים קל"ט).     

...אם נבוא לסכם את השיטות נוכל לקבצם סביב שלשה מוקדים המקבילים לשלשת חלקי האילן שרש, אילן, פירות.

יש שהבליטו את הדבקות בה' כתכלית נתינת התורה. תפיסה זו מבליטה את האחיזה בשרש, במקורה של התורה, נותן התורה.

יש שהדגישו את החשיבות הלימודית עצמה...בידיעת התורה ראו את הערך העליון שבתורה ביחס למצוות האחרות, תפיסה זו מדגישה את האחיזה באילן עצמו.

ויש שראו בהוצאה לפועל של התורה ע"י קיום מצוותיה את עיקר תמציתה, אשר כוונת נתינתה היא בעשייתה, לשם פירות האילן שהן תכלית העץ. 

שלשת הכיוונים האלו מקורם במשנת הראשונים והרחבתם בדורות האחרונים. ניתן להיאמר ששלש התנועות הגדולות שהיו בישראל בדורות האחרונים [באירופה]: החסידות, ההתנגדות והמוסר, מעוגנות כל אחת מהן בבחינה אחרת של האילן. המגמה המוסרית – מבטאת את הבחינה המעשית של קיום התורה, היא נאחזת... בפירותיו. המגמה הלימודית שהובלטה ב'התנגדות' היא נאחזת באילן עצמו, תנועת החסידות נאחזת בשרשים ומבליטה את יסוד הדבקות בה', מקור החיים, כמגמה העיקרית של התורה. עכ"ל האדרת אמונה.

בהמשך דבריו במאמר מביא מאוצר הספרים ממעיינה של תורה, לכל אחת משיטות אלו.   

[14] עפ"י תהלים ל"ו י'.

[15] דרשות בית ישי לרה"ג הרב שלמה פישר שליט"א (דרוש לט"ו בשבט, דרוש ל"א מהדורת תשס"ד עמ' רמ"ג-רמ"ט)...כשם שהעץ מתחלק לשלשה, שרש גזע וענף הנושא הפרי, כך שלש תקופות הן בחייו של האדם. ימי הנעורים, וימי העמידה וימי הזיקנה. וכמו שהאריך הגר"א בהרבה מקומות (וידוע דברי הגר"א ז"ל בריש תהלים, כי שלשה ראשי מדות רעות הן, התאווני, הכעסני והליצני, וכולן שולטות ברשע. התאווני בימי הנעורים, והכעסני היינו קנאת איש מרעהו ותאוות הנצוח וההתנשאות בימי העמידה. ואילו בזקנותו יושב את הליצים (דהיינו שגובר בו כח המינות והלעג לכל קודש) והם ג' קלי' חש"ך – חמור כח התאווני, שור הכח הכעסני, וכלב הכח הליצני, והם כנגד ישמעאל, עשו ועמלק, ואכמ"ל.

ושלשתם מפורשים בפסוק (משלי א' כ"ב) עד מתי פתים תאהבו פתי (התאווני כמ"ש שם ז' ז' וארא בפתאים) ולצים לצון חמדו להם, וכסילים (שלא קנה דעת אלא רודף ועוסק בקנאת  איש מרעהו ותאוות הנצוח מיסוד הכעסני) ישנאו דעת.

וזה שאמר הכתוב (תהלים א' א') אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, בימי הנעורים המכונים הליכה שהאדם הולך וגדל. ובדרך חטאים לא עמד, בימי העמידה, ובמושב לצים לא ישב, בימי הזיקנה.

וסיפיה דקרא, והיה כעץ שתול על פלגי מים, כי התלמיד חכם משול לעץ כנודע. והנהבימי הנעורים הוא עוסק ועמל בתורה בצנעא, ומשול אז לשורש, שטמון ומכוסה באדמה, והוא תחלתו וסיבתו של העץ וגידוליו. ואילו בימי העמידה שלו הוא נמשל לגזע העץ,ובימי זיקנותו נושא פרי קודש הלולים לה', והכל נהנין ממנו, וכמו שנאמר וכל אשר יעשה יצליח.     

[16] מהר"ל תפארת ישראל (פרק ז')... כי באמת האדם נקרא "עץ השדה", דכתיב (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה", רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים...ראה גם חידושי אגדות למהר"ל (סוטה מ"ה ע"א ד"ה מהיכן הוולד נוצר).

[17] רבי ישראל מטשורטקוב (מובא בספר תהלה לדוד ט"ו בשבט בהלכה ובאגדה, מכון אמרי דוד ירושלים תשנ"ג, עמ' קמ"א): נמשלו ישראל לעץ העומד ערום חשוף וקפוא בעידן החורף. עלי השלכת נטשוהו, חיצי הכפור פגעו בו למכביר, סופות עזות טלטלוהו ואמרו לעקרו, מצבו מיואש כמעט, ובכל זאת גם כאשר נדמה שאפסה תקוות חיים, כאשר העין השטחית אינה מוצאת בו כל אפשרות קיום, מכל מקום, בסתר באין רואים, הרי הוא מתחיל לינוק כבר מחדש מיץ חיות מעמקי בטן האדמה, החל מט"ו בשבט.

אף ישראל, נתונים לביזה ומשיסה בכל הימים, מעמדם הרוחני מתמוטט, קהילות שלימות איברים שלמים מעם ישראל נגדעים, ויכול להיווצר הרושם שכאילו הם עומדים ח"ו בסכנת כליון, לא ולא!!! דוקא אז כאשר החושך כה גדול, לקראת סוף הלילה, מתחיל לנצנץ ניצני האור...

וביאר בזה את הפסוק (ישעיה ס"ה כ"ב) כימי העץ ימי עמי,...גם ביאר בזה את הפסוק (שמות ט"ו כ"ה) ויורהו ה' עץ, כי לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים והיו בצרה גדולה מפאת הצמאון הקשה, הראה ה' יתברך למשה רבנו עץ, כלומר כשתהיו בצרה תלמדו מהעץ ותתחזקו.     

[18] סנהדרין (צ"ח ע"א): ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר [יחזקאל ל"ו] ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל.

רש"י ד"ה מגולה מזה - כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר.

מהרש"א חידושי אגדות:  לפי שכל זמן שאין ישראל על אדמתם, אין הארץ נותנת פירותיה כדרכה, אבל כשתחזור ליתן פירותיה זהו קץ מגולה שקרב לבא זמן גאולה שיחזרו ישראל על אדמתן...