בהגדה של פסח מובא: 'אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ואלו הן: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת בכורות. רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב'. מה בא להוסיף ר"י שלא היה מובן במה שנאמר קודם?- ראה ברור מקיף ועמוק של הדעות השונות, במאמר 'דצ"כ עד"ש באח"ב' ב'לזמן הזה' (ניסן) של מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א. ואולי אפשר להוסיף שבחלוקה הזו יש רמז לשלושה שלבים בעשרת המכות, מצד היחס של פרעה ומצד השותפות של העם. מצד היחס של פרעה יש במחלוקה זו כעין קצת שנישבר בתוקף קביעתו שלא ילכו. שהנה בדצ"כ פרעה כלל לא התייחס. בדם: "ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'” (שמות ז,כב). בצפרדע: "והכבד את לבו ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'” (ח,י). בכינים: “ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'” (ח,טו). הרי שבאלו לא חשב כלל לשלח, שלא מובא שבכלל התייחס, אלא רק רצה שהמכה תגמר ומיד לא שמע כלל למשה ואהרן. לעומת זאת בעד"ש פרעה כבר התרכך מעט, ולכן כבר מתחיל להביא פשרות, כמו שנאמר: "ויקרא פרעה אל משה ולאהרן ויאמר לכו זבחו לאלקיכם בארץ", שלא רק אומר כמו קודם "העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את העם ויזבחו לה'” (ח,ד) ששם זה אמירה שיסירו והוא יוותר, שאמר כך רק כדי להפסיק את המכה, ולכן קודם אומר שיסירון את הצפרדעים ואז ישלחם, לעומת כאן שאומר רק שילכו לעבוד את ה', ולא אומר קודם שתפסק המכה, כך שמוכח שכבר מתחיל לישבר ולכן כעין אומר שמוכן לגמרי שיצאו, ולא רק כדי שתפסק המכה מיד. וכן גם בערוב הוא ממשיך ודן על הפרטים: “ויאמר פרעה אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' אלקיכם במדבר רק הרחק לא תרחיקו ללכת העתירו בעדי" (ח,כד) שזה כבר כעין משא ומתן ולא רק בריחה מהמכה, שקודם אומר שיעזבחו בארץ, וכשמסרב משה אז פרעה משנה שיצאו למקום קרוב, כך שזה כבר מו"מ על היציאה ולא רק אמירה ריקה מתוכן רק כדי שיפסק המכה כמו שבצפרדע. והנה בבאח"ב כבר יש יותר מזה, שפרעה אומר: “וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן ויאמר אלהם חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (ט,כז) שיש כאן כבר אמירה גמורה של דמיון לתשובה, שאומר בפה מלא שהוא רשע וישראל צדיקים, שזה כאמונה בה'. וכן בנוסף לפני מכת ארבה נאמר: "ויאמר אלהם לכו עבדו את ה' אלקיכם מי ומי ההלכים" (י,ח) הרי שכבר מדבר יותר ספציפית על היציאה, כמו שמוכן לגמרי שיצאו, וזה לפני מכת ארבה, כך שזה כעין השפעה של מכת ברד שגרמה להם להתרכך ולהבין שצריכים ליכנע יותר. מימלא שלושת החלקים של דצ"כ עד"ש באח"ב הם שלושה שלבים בהתייחסות של פרעה לאמונה בה' ובנכונותו בטענותיו להוציא את בנ"י. עוד אפשר שהחלוקה היא מצד עבדיו, הקשר לשאר המצריים. שבדצ"כ אין יחס כלל של המצרים, אלא רק שכולם מוכים, כל ארץ מצרים, כמו שנאמר בקיצור "ויחפרו כל מצרים סביבת היאר מים לשתות כי לא יכלו לשתת ממימי היאר" (ז,כד) וכן בצפרדע "ושרץ היאר צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך, ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים" (ז, כח-כט) כך שמוזכרים המצרים אבל כאגב לפרעה. לעומת זאת בעד"ש זה כבר מופנה ישירות בדגש גם לעבדיו: “הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערב ומלאו בתי מצרים את הערב וגם האדמה אשר הם עליה, והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה.. ושמתי פדת בין עמי ובין עמך" (ח,יז-יט) כך שמודגשת החומרה גם על שאר המצריים. וכן בדבר "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים" (ט,ד) [ואולי גם בשחין נאמר "והיה לאבק על כל ארץ מצרים והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פרח אבעבעת בכל ארץ מצרים" (ט,ט) מדוע נאמר שוב "בכל ארץ מצרים” הרי היה מובן כך גם בלי שיאמר שוב, הרי אם נעשה נס והתפזר בכל מצרים וזה נעשה לשחין אז מובן שזה בכל ארץ מצרים? אולי זה לומר שזה נעשה בדגש גם על שאר המצרים]. ניראה שבדצ"כ זה היה כללי לא נעים אבל לא נעשה מכה וכאב למצרים, ואילו בעד"ש זה כבר תמותה ויסורים בכאב של כל המצרים, כך שמרגישים זאת כקשור גם אליהם, ולכן מן הסתם יחסם בעקבות זה השתנה קצת. ואחרי זה בא באח"ב שבו כבר המצריים שותפים ממש, כמו שנאמר בברד: “ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עלהם הברד ומתו, הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים. ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה" (ט,יט-כא) כך שמוטל עליהם גם עשיה, כך שהרגישו שהם קשורים לזה, כמו שבאמת אחרי הברד ולקראת הארבה הם פנו לפרעה: “ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלקיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים" (י,ז). ניראה שבמכות אלו המצרים יותר הרגישו שייכים, כמופנה אליהם ישירות, כי אז כבר חוסל המלאי מזון שלהם (בברד ובארבה) ולא רק ניזוק חלקי כמו שהיה במכות הקודמות. וגם במכת חושך שלא זזו ממקומם, כמו שנאמר "ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים" (י,כב) 'חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן ג' ימים. ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו. יושב אין יכול לעמוד, ועומד אין יכול לישב' (רש"י) כך שבחושך הגמור שלא ראו זה כעין עיוור שחשוב כמת (נדרים סד,ב) [אמנם שם מובא גם מצורע, אבל יש להבדיל בין מצורע ובעל שחין] ואח"כ שלא קמו כלל זה ממש כמת שלא שולט בעצמו, ולכן זו היתה ממש מכה מזעזעת לכל המצריים. כך שבאלו זה הרגיש למצריים כאישי מול כל אחד ואחד במצרים. כך שדברי ר”י בחלוקת המכות הם 3 דרגות בהתייחסות לסתם מצרי. שזה חשוב כיון שאמנם פרעה הוא שעמד מול משה ואהרן אבל בעצם הוא ייצג את כלל המצרים, ולכן יש חשיבות להתייחסות גם אליהם. במיוחד שעשרת המכות נעשו ככה שיהיו כעונש על ההתעללות שהמצרים העבירו את בנ"י, כמו שמובא בילקו"ש (רמז קפ"ב), ולכן יש חשיבות שגם המצרים יהיו קשורים בהתייחסותם למכות כמופנה עליהם, ולכן גם בהם זה נעשה בהדרגה של שלושה שלבים של חומרה. ואולי שלוש רמות של חוזק הכאב במכות כנגד הניסיון למנוע את גאולת בנ"י: 'ואמר ר"י בר' חנינא: שלש גזירות גזר. בתחילה אם בן הוא והמתן אותו, ולבסוף כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ולבסוף אף על עמו גזר' (סוטה יב,א) לכן כנגד זה גם במכות לגאולתם זה הופיע בהתחלה (דצ"כ) כמכה כללית במצרים, כמו שגזר פרעה למיילדות להרוג את הנולדים, שזה חל כאשמה גם על העם המצרי שהיה נוח לו בזה, אבל הוא לא היה שותף גמור, ולכן נענש כחלק מהעם המצרי במכות הראשונות. וכנגד השלב השני שבו המצרים עצמם היו הורגים את הנולדים, בזה כבר האשמה עליהם ממש, ולכן כנגד זה נענשו בשלב שני (עד"ש) במכות כואבות ישירות עליהם ממש, אישי, כנגד שותפותם במעשה. וכנגד השלה השלישי שהיו מוכנים אף להרוג את בניהם ובלבד שבנ"י לא יגאלו, בזה הוא כ"ך חמור עד שמגיע להם עונש חמור יותר, ולכן כנגד זה נעשו בשלב השלישי (באח"ב) במכות יותר כואבות. ובנוסף בברד ובארבה חוסל ממונם, ובחושך לא ראו, ואף זה גרם שבנ"י יראו את ממונם בזמן החושך וכך יוכלו אח"כ לקחתו, כמו שמביא רש"י: 'ולמה הביא עליהם חשך? שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלשת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו. ועוד שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא' (רש"י. שמות י,כב). מימלא זה כעין מת, שארבעה חשובים כמת: 'ותניא: ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים' וכו' (נדרים סד,ב) והרי בברד וארבה חוסל ממונם, ולכן הוא כעני החשוב כמת. ובחושך לא ראו ולכן היו כעיוור שחשוב כמת, ואף גרם שיקחו בעקבות זאת את ממונם לגמרי: '(שמות יב, לו) "וינצלו את מצרים". א"ר אמי: מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן. ור"ל אמר: עשאוה כמצולה שאין בה דגים' (ברכות ט,ב) שיכלו לעשות כך בעקבות שראו את הממון המוחבא בזמן החושך, כך שגם זה שייך כעשיה שיהיו כמו עני החשוב כמת. ובמכת בכורות מתו הבכורים, שהם הבנים החשובים ולכן כעין חשוב כמת בהיותו מי שאין לו בנים (שאמנם נישארו להם, אבל כעין..). שכל זה בעקבות שבגזרה השלישית היו מוכנים אפילו להרוג את ילדיהם ובלבד שלא יגאלו ישראל, ולכן כנגדו נעשה כמו מוות. (ועוד שבהריגת הילדים שלהם עשו עצמם קשורים למעמד שכעין חשוב כמת, שמי שאין לו בנים חשוב כמת, ולכן הם בזה קשורים קצת לזה [אע"פ שהיו להם עוד ילדים ההריגה ניראית כחיסול הבנים..] ולכן גם עונשם כנגד זה היה במכות שחשובים כמת). ואולי זה רמוז במכת החושך, שהמכה נעשתה כדי שמצד אחד ימותו מבנ"י מי שלא ראוי לצאת, ומצד שני יראו את ממון המצריים, שזה קשור בזה. שהם קשורים בכך שריקון מצרים החשיב אותם כמתים, כעני החשוב כמת, ולכן גם מתו מי שלא ראוי לצאת, כיון שדבר זה קשור למיתה. עוד אפשר ששניהם קשורים בכך שביציאת מצרים התבקשו לקחת ממון: "דבר נא באזני העם" וגו' אמרי דבי ר' ינאי: אין נא אלא לשון בקשה. אמר ליה הקב"ה למשה: בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב. שלא יאמר אותו צדיק (בראשית טו, יג) "ועבדום וענו אותם" קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם' וכו' (ברכות ט,א-ב) מימלא הלקיחת רכוש קשורה ביציאה ממצרים, שצריכים לצאת עם ממון מצרים, ולכן בזמן מכת החושך שבו ראו את הממון איתו יצאו, זה קשור מהותי ליציאה, ולכן אז מי שלא ראוי היה לצאת ממצרים, מת, כי המכה קשורה כהכנה לקראת היציאה ממצרים.