בס"ד                                              עש"ק  ור"ח                                            כ"ט  בטבת  תשע"ז

                                    ליקוטי אור - בפרשה - וארא

  " וַיְדַבֵּר אלֹקים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב באל

   שדי ושמי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם   "(ו, ב-ג)

הנה, לאחר שנגלה ה' יתברך אל משה רבינו ע"ה מתוך הסנה, הוא נשלח לגאול את עמו וצאן מרעיתו,

ביד חזקה ובזרוע נטויה, מקליפת מצרים הקשה ופרעה בראשהּ. וכאשר משה הגיע לפרעה הוא ביקש

בשם ה' (שם ה, א): "שלח את עמי" וכו'. אבל רשע זה לא רק שלא שמע לבקשתו, אלא שמאז שמשה בא

אל פרעה תכבד העבודה על האנשים. ולכן שב משה לה', ואמר לו (שם, כ"ב): " לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה"

וגו'. ולזה נצרך לפתוח את פרשתנו: 'וַיְדַבֵּר אלֹקים אֶל מֹשֶׁה' ופירש רש"י ז"ל: דיבר אתו משפט, היינו

דיבור קשה בדין, שהרי כבר כאן נחרץ גורלו ונענש לא להיכנס לארץ חמדת אבות, כמו שדרשו חז"ל (ש

מו"ר פ"ה, כג): שנטל משה עכשיו את הדין שלא ייכנס לארץ. כי השם אלקים מורה על מידת הדין, כמובא

בהמשך (שם ו, א): ביקשה מידת הדין לפגוע במשה וכו'.

וחלילה לנו לחשוב שאדון הנביאים הרהר אחר מידותיו של ה' יתברך חלילה, או הגיס לבו בדבריו חס

ושלום, אלא שאמר את דבריו מתוך כאבם וסבלם של ישראל ורצה בסיום השעבוד מיד. ומשראה זאת

ה' יתברך, מיד התערבה מידת הרחמים בתוך הדין, שנאמר: 'ויאמר אליו אני ה'', כי שם הוי"המורה

על מידת החסד והרחמים. ולפי זה נראה לדקדק ולומר שמשה רבינו ע"ה רק הוציא מהכוח אל הפועל

על ידי דיבורו כנ"ל את הרהורי העם ולא הרהורי עצמו, אך אף על פי כן נענש ונגזר דינו כאמור, כי דבר

שפתים למחסור (משלי יד:), שכן הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים כחוט השערה (יבמות קכא:).

ולפיכך, אתה הראת לדעת, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, וכי שום דבר לא נסתר ממנו יתברך. היינו

אומנם ביאת משה לפרעה ובקשתו לשלח את עמו גרמה שתכבד העבודה על האנשים בחומר ובלבנים,

ודרגת קושי השעבוד עלתה מאוד, שהרי מה השתנה בצורר זה יום מיומיים, אלא איפכא מסתברא,

היינו פרעה הוסיף רשעות על רשעותו. אבל אפשר שקושי זה היה לטובת בני ישראל ולא לרעתם חלילה

וחס, וזאת בשביל שיהיה סיבה למסובב לקרב את קץ הגלות שנגזרה בבין הבתרים, ולגואלם ברחמים

גדולים.

וזה: 'וארא' היינו ה' יתברך נגלה לאבות 'בא-ל שד-י', כי זה השם הוא בחינת גבול וזמן, כמאמר חז"ל

(חגיגה י"ב): שד"י - שאמר לעולמו די, היינו הגביל את עולמו בעת בריאתו שלא התפשט. רצה לרמוז אולי

שהאבות הקדושים לא נזקקו מצד מעשיהם ודיבורם להתערבות של מידת הרחמים, שהיא כידוע מעל

הגבול והזמן, כי האמינו בקדוש ברוך הוא בפשטות ובתמימות, היינו לא שאלו שאלות על דרך הנהגתו

של ה' יתברך את העולם.

וזה שנאמר: 'ושמי ה' לא נודעתי להם' היינו האבות לא נצטרכו ששם ה' (מידת הרחמים) תפעל עבורם, כי

בהתאם למעשיהם הספיק להם שיפעל שם שד"י בחינת גבול וזמן. אבל למשה רבינו ע"ה הוצרך  לומר

'אני ה', כי זה השם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו, מורה על רחמים כנ"ל, בחינת ארך אפיים ורב חסד.

ולעניות דעתי, על פי האמור אפשר לומר אולי שמשה נענש דייקא בעונש זה ולא בעונש אחר, כי ה' הטוב

לכל נגלה אליו פנים אל פנים, ולכן היה לו להשיג בנקל את מעלת האבות כנ"ל, בחינת שם שד"י בחינת

גבול כנ"ל. ולפיכך, נגזר דינו ולא ניתנה לו רשות להיכנס ולעבור את גבול הארץ המובטחת, בחינת מידה

כנגד מידה.

ונראה לומר אולי, שלא רק הרועה הנאמן הוזקק לשם המפורש הוי"ה ברוך הוא, היינו בחינת רחמים כנ"ל,

אלא גם צאן מרעיתו. כי האמת היא שישראל לא נגאלו מצד מעשיהם, שהרי ידוע שהורדו והושקעו חזק

מאוד בעבודה זרה עד שהגיעו למ"ט שערי טומאה, רחמנא ליצלן. ואף על פי שבאותו הדור נהגו שלא

כשורה ושרתה עליהם מידת הדין, ואולי זה נרמז בשנות קושי השעבוד, כמבואר בילקוט (שמות, רמז  קסב):

שכל זמן שהיה לוי קיים לא נשתעבדו ישראל במצרים וכו'. נמצא משמת לוי עד שיצאו ישראל ממצרים,

קי"ו(=116) שנה, אין שעבוד יותר עליו - לא פחות מפ"ו(=86), כשנותיה של מרים שנקראת על שם המרור.

דהיינו אפשר שרצה לרמוז ששנות השעבוד אשר בהם עבדו בעבודה קשה כנ"ל, היו כמניין שם'אלקים'

(=86), כלומר רמז על מידת הדין ששרתה עליהם בדיוק לא פחות ולא יותר.

ונראה, שמדת הדין היינו שם 'אלקים' הייתה מלובשת בתוך הטבע, שכן ידוע ששם 'אלקים'בגימטרייה

'הטבע'(=86). וייתכן אולי, שמרוב שהיו שקועים בגילולי מצרים, נסתמו עיניהם ולבם של חלק גדול מהעם

לראות את ההשגחה העליונה, למרות ששרתה עליהם מידת הדין כנ"ל, כי ה' הוא האלוקים, היינו ה' הוא

הטבע. נמצא, שמצד מידת הדין כנ"ל לא היו נגאלים חס ושלום.

ועל כן, היה צורך לפעול בגאולת מצרים מעל הטבע בחינת דין, אבל גם מעל לגבול ולזמן כנ"ל. וזה היה

צריך להיות על ידי מדת הרחמים, היינו שם הוי"ה הקדוש שהוא מעל הטבע והזמן. ולמרות ששם שד"י

רומז גם על שידוד מערכת הטבע, אך זה בלבד לא יספיק לבני ישראל, כי צריך איתערותא דלעילא, היינו

שפע של רחמים וחסד שהשתלשלו מלמעלה עד כאן למטה לעולם הזה, על ידי מי שאמר והיה העולם.

וזאת רק על ידי פעולת השם הגדול והנורא הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו, שטרם נודע להם כוחו וגבורתו

בעולם, שכן ידוע שכול איתני הטבע כפופים לו והוא עושה בהם כרצונו, כפי שיפורט בעזרת השם יתברך

בעשרת המכות.

ודע, שעיקר גלות מצרים הייתה מהסתלקות הדעת שנבעה מחסרון האמת, כמבואר במקום אחר(עיין פ'

ויחי). כאשר הנגזר מזה הוא פגם האמונה, כי כאשר הדעת בשלמות, דהיינו יכול להשכיל ולהבדיל בכל

עת בין טוב לבין רע. ולכן שמשה רבנו ע"ה פנה לעם ישראל בציווי השם יתברך ואמר להם (שמות ג, ט"ז):

'פָּקֹד פָּקַדְתִּי' אתכם מתחת לסבלות מצרים, היינו אמר להם בדיוק את הצמד מילים הללו שהיו הסימן

שמסר להם יוסף שהגיע זמן הגאולה. אבל לעם ישראל היה קשה להאמין למשה, כי היו משוקעים במ"ט

שערי טומאה, כידוע.

וזהו שנאמר (שמות ו, ט): "מקֹצר רוח ומעבודה קשה", דהיינו קצרה נשימתם מלהאמין שיבוא גואל נאמן

לישראל שיגאל אותם מהעבודה הקשה כלומר מעבודה זרה, שהרי כל מצרים הייתה משוקצת בה עד

איבוד הדעת. ואפשר לומר אולי שהיום יש בחינה של השעבוד כמו אז, אומנם היום אין לנו את אותו סוג

העבודה הזרה שבזמנם, אך בהחלט יש השתלטות החומר על הרוח בדרך קשה מאוד מאוד, עד לבחינה

של עבודה זרה, ודו"ק. ועל כן שאומרים לאיש הישראלי שרחוק מדבר ה' שהוא חייב להתעורר ולהתחיל

להאמין בה' ובתורת משה עבדו, כי שעון החול אוזל והגאולה הנצחית ממש בפתח, הדבר קשה עליו כמשא

כבד, כי החומריות עוטפת אותו מכל הכיוונים ומחשיכה לו את אור ה' יתברך, השם יצילנו!.

וזאת האמונה נגזרת מהדעת, כי כאשר הדעת בשלמות כנ"ל, כלומר לבחור בטוב על דרך האמת בכל עת,

תתחזק האמונה בהשגחה העליונה. ולכן, היה צריך להחזיר את הדעת לישראל, כי שיש דעת יש לא חסר

כלום, כמו שדרשו חז"ל (קה"ר פר"ז): דעת חסרת מה קנית? דעת קנית מה חסרת?. ועל כן, צרי היה להחזיר

את הדעת לבני ישראל בשלמות על ידי עשר המכות דייקא, בבחינת מעשה בראשית. כי עשר המכות הם

בבחינת: בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם (אבות ה:), כלומר רק לאחר המאמר העשירי דייקא ביקש

הקדוש ברוך הוא מהאדם הראשון: תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי וכו' (קהלת רבה ז, יג).

נמצא מכאן, שהדעת הייתה בשלמות רק לאחר המאמר העשירי, כי על ידי הדעת אפשר לברר את הטוב

מהרע מד' יסודות שבהם נברא העולם, והם ארמ"ע: אש רוח מים עפר. ואפשר זה גם נרמז בשמם של

עשרת המכות, וסימנם: דצ"ך, עד"ש, באח"ב (דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד,ארבה, חושך ומכת

בכורות) שעולים בגימטרייה עם האותיות והכולל כמניין 'דעת זך', דהיינו דעת זכה וברורה אשר נגזרת

מתורתנו הקדושה שבנויה מסך ז"ך אותיות (כ"ב אותיות ועוד מנצפ"ך אותיות סופיות כפולות שהם הלכה למשה

מסיני, כמובא במדרש (בר"ר א, יא): מנצפ"ך צופים אמרום הלכה למשה מסיני).

ואלו ד' היסודות הם בבחינת ד' יסודות שנמצאים באדם, כמו שכתוב (בראשית א): "וייצר ה' אלוקים את

האדם עפר מן האדמה" ופירש רש"י: צבר עפרו מארבע רוחות, בבחינת ארמ"ע כנ"ל, כי יסוד הרוח

מחיה ומקשר את כולם. וזאת למען להשריש מחדש את הדעת והאמונה בקדוש ברוך הוא ובהשגחתו

על ידי כוח מעשיו הגיד לעמו. ואם תקשה ובצדק שאולי היה מספיק רק ד' מכות, או מכה אחת כקושיית

התנא שם באבות. אלא שאפשר אולי להסביר על פי מה שכתוב (פרי עץ חיים, שער אבי"ע): ד' אותיות של ה'

הקדוש הוי"ה ברוך הוא הם כנגד ד' היסודות כנ"ל. ועל דרך שאמרו חז"ל: שראה הקדוש ברוך הוא בעת

בריאת העולם שאין העולם מתקיים על פי מידת הדין, לכן צירף את מידת הרחמים, כפי שנהג עם משה

וצאן מרעיתו כנ"ל.

כי בכל עשרת המכות, כמובא במדרשים, פגעה מידת הדין במצרים אבל לעומתם לישראל הייתה שמירה

והשגחה על ידי מידת הרחמים כנ"ל, כמו שדרשו חז"ל (שמו"ר פ"ו, ג): אלקים (היינו דין) על המצרים, אני ה'

(היינו רחמים) על ישראל. ויש להקשות שהרי בשתי הפרשיות וארא ובא בהם כתוב עשרת המכות, לא

מצאנו שכתוב מידת הדין (היינו אלקים), זולת מכת כינים שבה אמרו חרטומי מצרים: 'כי אצבע אלקים

היא'. ואם כן, נשאלת השאלה מאיזה שם חל הדין על המצרים, שהרי בכל המכות כתוב רק שם הוי"ה

שהוא מדת החסד והרחמים כנ"ל.

ולעניות דעתי, זאת למען ידעו כי ה' הוא האלקים כנ"ל, היינו ה' הוא שמקיים את הטבע בכל רגע  ורגע.

ואפשר שזה שנאמר 'אֲנִי ה'' כלומר 'אני'(=65) עולה עם האותיות והכולל שם אדנ"י(=65) שהוא גם מורה

על מידת הדין כידוע, והיא בעצם חלה על מצרים, כמו שדרשו חז"ל (שם כג, ט): כדכתיב: (שמות יד, י"ח) "וידעו

מצרים כי אני ה'" - בשעה שאעשה הדין לפרעה. ואילו שם ה' (הוי"ה), היינו מדת הרחמים חלה על ישראל,

כנדרש לעיל. וכאשר נחבר את 'אני', היינו אדנ"י כנ"ל עם שם הוי"ה, אזי נקבל יחוד העליון היינוצ"א(=91)

שזה מעל שם 'אלקים' שעולה בגימטרייה 'הטבע' כנ"ל, היינו רצה לרמוז שהטבע כפוף לרצון ה' יתברך,

ולכן גאולתם תהיה מעל הטבע. וכך תמצא, שבכל מכה ומכה ה' יתברך שינה את סדרי הטבע, כמו שהיה

במכת דם, היינו למצרים היאור נהפך לדם ואילו לישראל בארץ גושן היה מים וכו', וכן היה במכת בכורות:

בכוריהם של מצרים מתו ואילו של ישראל חיו, וכן על זה הדרך. ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים.

וזהו שתקנו לנו חז"ל ד' כוסות בפסח כנגד ד' גאולות: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, לקיים את מה

שנאמר (תהלים  קט"ז): "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" כי 'כוס'(=86) בגימטרייה עולה כמניין'אלקים'

(=86) בחינת הדין, אך בשם ה' (הוי"ה) אקרא, דהיינו רחמים, בשביל למתק את הדין בכל ארבע יסודות

כנ"ל בעבור בני ישראל.

ואפשר שאלו עשרת המכות נרמזים בשם הקדוש הוי"ה במילוי יודין: יו"ד ה"י וי"ו ה"י, שעולה כמניין חסד

(=72), בחינת (תהילים פט): "עולם חסד יבנה", בבחינת בעשרה מאמרות נברא העולם כנ"ל, כייו"ד בא לרמוז

על עשרת המכות שהיו בחסד וברחמים, בחינת ארך אפים ורב חסד כנ"ל. ולכן גם לא גאלם מיד אלא רק

לאחר י"ב חודש, בעבור ששארית עמו ישראל יעשה תשובה, בבחינת שובו בנים שובבי"ם. ה' הטוב לכל

יזכנו שבקרוב מאוד מלאה הארץ דעה את ה', ויגאלנו היום כמו אז ברחמים גמורים, אכי"ר.

             פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כל הצרות והייסורים והגלות, וכל החסרונות שיש לאדם, הן פרנסה או בנים או בריאות הגוף וכו',הכול

הוא רק לפי ערך חסרון הדעת; וכשנשלם הדעת אזי נשלם כל החסרונות. ועיקר החיים הנצחיים יהיה

לעתיד מחמת הדעת, שתתרבה הדעת, שידעו הכול את ה' יתברך, ועלי די זה ייכללו באחדותו, ואז יחיו

חיים נצחיים כמוהו, כי על ידי הידיעה ממנו יתברך נכללים בו יתברך, שזה עיקר שעשוע עולם הבא. על

כן צריכים לשמור את הדעת והמחשבה מאוד שיהיה בקדושה, לשמור ממחשבות רעות, ולחשוב תמיד

מחשבות בתורה ועבודה, ולהשתדל להגיע לדעת דקדושה שבו תלוי הכול כנ"ל (סימן דעת, אות ב).