ויחי דברי תורה לפרשה - עלון הפרשה
ישנו עוד מעשה גדול בעל מוסר גדול, בוקר
אחד קרא מנהל בית הספר לתלמידו תומס. נכנס תומס לחדרו של המנהל והמנהל הגיש לו
מכתב "מסור את זה לאמך ותאמר לה שתקריא לך אותו". לקח תומס את המכתב ורץ
אל הבית להביא לאימו את המכתב. פתחה אימו את המכתב, התיישבה והחלה להקריא בקול
"לגברת אדיסון שלום. בנך ילד חכם מדהים ונבון. גאונותו הרבה עולה על התלמידים
האחרים, בית ספרנו קטן עליו". סגרה האם את המכתב, חיבקה את בנה ואמרה "
איזה זכות יש לי שיש לי בן כזה חכם". לאחר כמה ימים הוציאה האם את בנה תומס
מבית הספר והוא החל ללמוד בבית עם מורים פרטים שרכשה לו אימו מכספה. עברו שנים,
ותומס אדיסון הקטן גילה את החשמל והמציא את נורת החשמל. לשנים שנפטרה אימו, תומס
הגיע לביתה כדי לסדר את ביתה. ולפתע הוא נתקל במכתב, באותו מכתב שמנהל בית הספר
שלח ושקראה לו אימו כאשר היה קטן. הוא פתח את המכתב וקרא : "גברת אדיסון שלום
רב, בנך טיפש גדול, הוא לא מבין כלום מהחומר הנלמד. בית ספרנו גדול עליו ולא מתאים
לו". סגר תומס את המכתב. "באמת הייתי טיפש גדול, אך
מילותיה הטובות של אימי הפכו אותי לגאון ובזכות מילותיה שקדתי על לימודיי".
"כמה חכמה הייתה לאימי, איך הפכה את מכתבו של המנהל מהשפלה
לגאווה." כמה כוח יש למילים, שכוח
המילה לשנות עולם ומלואו.
בבא סאלי הקדוש
פעמים רבות הפצירו רבני מרוקו בבא סאלי
שיסכים לקבל על שכמו את משרת הרבנות. ואכן לאחר בקשות רבות הסכים הבבא סאלי. הוא
עבר עם משפחתו לארפוד שהיתה בירת מחוז דרום במרוקו, הוא קיבל תחת חסותו 16 עיירות
וכל תושביהן היהודים קיבלו את מרותו ללא עוררין. הבבא סאלי עסק בפסיקת הלכות
ובדינים שבין אדם לחברו ולכל ענייני הדת במרוקו. הסיפור הבא התרחש כאשר חדרה
למרוקו קבוצה של יהודים פורקי עול שבאו מצרפת. הם ביקשו לטמא את היהודים שבמרוקו,
באמצעות "חינוך" על פי שיטת ההשכלה החדשה, שלעגה לכל התורה ודרך היהדות
הקדושה. את שיטתם המקולקלת עטפו אנשי האליאנס במילים מתוקות נוטפות דבש. הם שיכנעו
את ההורים כי הם רק מבקשים לעזור לילדיהם ללמוד שפות חדשות ורכישת מקצועות נוספים.
מטרתם היתה להרחיק את היהודים מלימוד התורה הקדושה. אותם אנשים ידעו שלארפוד אין
להם סיכוי לחדור, "כל עוד הבבא סאלי שם אין לנו סיכוי לנסות אפילו" אמרו
לעצמם.
באחד הימים, הגיעה בשורה משמחת לאנשים הללו, נודע להם שהבבא סאלי עוזב את
ארפוד לתקופה ארוכה, זאת ההזדמנת שלהם לחדור לאיזור ולנסות לרשום כמה שיותר יהודים
לבית הספר המעורב שהם פותחים, שם לא לומדים תורה אלא שם לומדים כל מיני השכלות
המרחיקות מדרך ה'. ואכן, בוקר לאחר שהבבא סאלי הקדוש עזב את ארפוד, הגיעו האנשים
הללו, שכרו דירה והקימו בה בית ספר, תוך זמן קצר כבר רשמו לבית הספר מספר רב של
ילדים. כאשר חזר הבבא סאלי למרוקו לארפוד, חשכו עיניו. הוא ידע כי במצב זה דרשות
ותוכחות לא יועילו לו. כל עוד יש בית ספר כזה באיזור, התורה והדרשות לא יהיו אותו
דבר. לכן, בבוקר עלה הבבא סאלי אל בימת בית הכנסת ואמר בקול גדול "מי שלא
יוציא את ילדיו עוד היום מבית הספר של הכופרים האלה, לא יזכה לקום משנתו ביום
שאחרי..." מיותר לציין שכולם עזבו באותו רגע ורצו במהירות אל בתי הספר
והוציאו את ילדיהם מבית הספר, ובאותו היום נסגר בית הספר לצמיתות....
"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה
שנה" - שבע עשרה שנה חי יעקב אבינו במצרים והם כמניין
טוב (17). ודווקא שם היה לו טוב? כאן אפשר
ללמוד מוסר גדול. כל יהודי יכול למצוא שמחה
ושלווה בכל מקום שאליו יגיע. כל יהודי צריך להחזיק את עצמו בכל רגע באמונה שלמה,
ברוחניות, גם במצרים. כמו שיוסף הצדיק החזיק מעמד לבד, כך ה' מצפה ממך להמשיך באמונה
ובקדושה ובשמחה גם במקומות האלה שבלית ברירה ובאונס גמור הגעת אליהם כי ככה רצה
ה'. והינה שמעתי חידוש יפה בשם רבי אפרים,
ש 17 שנה של יעקב במצרים ועוד 17 שנה לפני שיוסף נמכר ביחד עולים 34 וזה כמניין
"ויחי" גם כן 34.
לפעמים אסור לאדם להתייאש אם רואה
שתפלתו לא נענת, יכול להיות שזה לא רצון ה' כמו משה רבנו שהתפלל 515 תפילות לה'
להיכנס לארץ ישראל כמניין "ואתחנן", והקדוש ברוך הוא אמר לו שלא יתפלל
כי עוד תפילה אחת והוא נכנס לארץ ישראל. מה למדת? דבר ראשון שאפשר להשיג הכל
בתפילה, דבר שני שלמדנו שאסור ללכת נגד רצון ה', אם ה' לא רוצה אנחנו צריכים להגיד
תודה על מה שיש ולא להתלונן על מה שאין.
"ישימך ה' כאפרים וכמנשה"
- יסודה של התורה היא ביטול הגאווה והקנאה
וכל המידות הרעות שיש באדם. שלא יתגאה אדם
על חברו ולא יקנא בו. כשראה יעקב אבינו, כי למרות ששיכל את ידיו והקדים את אפרים
הצעיר לפני מנשה הבכור, בכל זאת לא היתה הגאווה על אפרים ולא היתה הקנאה על מנשה. ולכן
העדיף יעקב לברך את הברכה על מנשה ואפרים ולא על אחד השבטים כיוון שהשבטים קינאו
ביוסף אחיהם. לכן עד היום אנחנו מתברכים בברכת האב על הבנים. "ישימך ה'
כאפרים וכמנשה". התורה מואסת במידה הגאווה ואנו אומרים זאת בתפילה "כי
כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו.." מדוע? כיוון שאם מרתיחים את הדבש או השאור
יש קצף שעולה למעלה רמז לאדם הגאוותן שראשו למעלה כאילו הוא מעל כולם. לכן כתוב
"אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת" כך אומר ה' יתברך, התורה לא
יכולה לשכון במישהו שמתנהג בגאווה. וגם
אומרים על דרך המוסר "לא בשמיים היא" התורה כלומר לא נמצאת באדם שמרגיש
בשמיים מעל כולם כלומר בגאווה.
בגמרא בברכות דף כ' נאמר "מה דגים
שבים - מים
מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בו. והגמרא אומרת שהסיבה שעל יוסף הצדיק לא שלטה
עין הרע היא מידה כנגד מידה: לפי שלא נסתכל במה שאינו שלו, כך אין עין של אחר
יכולה לפגוע במה ששלו - בזרעו.
ונקשה קושיה חזקה, אנו יודעים שאין מים
אלא תורה. הגמרא במסכת עבודה זרה עמוד ג' דף ב' כך: "מה דגים שבים כיון
שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצוות מיד מתים".
והקושיה העולה, איך יש אנשים שפורשים מחיי התורה והם לא מתים אלא חיים ומצליחים
וחיים בעושר, והרי הגמרא אומרת כאן שהם מתים ! כיצד יכול להיות ? והינה צריכים להבין שאין הכוונה למוות אמיתי
אלא למוות רוחני. אדם ללא תורה הוא כמו מת. אומנם הוא חי, אך בתוך תוכו הוא לא
מחובר לה', הוא כל הזמן עצוב, כל הזמן רוצה יותר ולא מרגיש סיפוק, אין לו אמונה. ולהפך נאמר על הצדיקים שבמיתתם קרואים חיים. כי
העולם הזה היה להם כעולם חולף , עולם מלשון נעלם, העולם האמיתי זה העולם הבא ואליו
צריך האדם לשאוף ולצבור כמה שיותר מצוות ומעשים טובים. ולכן בפרשה
"ויחי" שהיא מלשון חיים דווקא בפרשה זו נפטרו הצדיקים יעקב ויוסף כי
במותם נקראים חיים. וגם בפרשת "חיי
שרה" מסופר על מות שרה ואברהם, כי צדיקים במיתתם קרואים חיים.
כאשר יעקב מבקש מיוסף לא לקבור אותו
במצרים, אלא לעלות אותו מארץ מצרים ולהביאו לארץ הקדושה לקבורה, רואים אנו שאומר
לו יוסף "ויאמר אנוכי אעשה כדברך. ויאמר השבעה לי וישבע לו". ומדוע משביע
יעקב את בנו יוסף הצדיק ? והרי יוסף נשאר קדוש גם במצרים, ואם הוא מבטיח ליעקב
אביו שהוא יעשה כדברו, אין צורך בשבועה, וכי יעקב אבינו לא מאמין ליוסף? והינה הבן
איש חי הקדוש, מפרש זאת כך :
תחילה, אמר יוסף ליעקב "אנוכי אעשה כדברך" מחמת ציווי כיבוד
הורים, ולכן הדגיש יוסף "אנוכי אעשה כדברך". ולכן יעקב המשיך ואמר לו
הישבע לי על מנת שיהיה לו מצווה על כיבוד הורים וגם מצווה על זה שהוא מצווה על
הדבר. כי גדול המצווה ועושה משלא מצווה ועושה. כי ברגע שאתה מצווה במשהו יש יצר
הרע לא לעשות את הדבר, ולכן גם השביע אותו על מנת שיהיה מצווה לא רק מחמת כיבוד
הורים אלא גם כי השביע אותו. אך עדיין ישנה עוד סיבה מדוע השביע יעקב את יוסף.
והינה מתרץ הבן איש חי, אומר יוסף לאביו "אנוכי אעשה כדברך" כלומר גם
אני יוסף אעשה כמוך גם אני אבקש לעלות את עצמותיי ולא להיקבר במצרים אלא בארץ
הקדושה. ולכן ידע יעקב שיוסף יצטרך להשביע את אחיו, גם על מנת לתת להם שכר כדי
שיהיו מצווים, וגם יעקב לא רצה שבניו יחשדו ביוסף שהוא משביע אותם כי הוא חושד
בהם, ולכן השביע את יוסף על מנת שגם הוא ישביע את אחיו ויגיד להם שאביהם יעקב
השביע אותו על מנת לתת לו שכר נוסף. וגם בשביל שלאחר 210 שנה שיצאו עם ישראל
ממצרים לא יתרשלו במצווה להעלות את יוסף אלא בגלל השבועה שנשבעו יהיה להם החובה
להעלות את עצמותיו, ולכן לא רצה יעקב שישאלו את יוסף "מדוע אתה משביע אותנו ?
והרי אבינו לא השביע אותך ! " ולכן לא רצה יעקב שזה יקרה, אלא שיוסף ישביע את
אחיו בדיוק כמו שהוא השביע אותו.
מרן הרב עובדיה
שמעו של מרן הגיע עד מרוקו הרחוקה. היו
אלה ימי צעירותו של מרן, במרוקו היו חיים
עשרות אלפי יהודים בקהילות מסודרות לתפארת ובהן רבנים ודיינים ותלמידי חכמים
רבים. כאשר הגיעו ספריו של הרב עובדיה למרוקו, עיינו בהם גאוני מרוקו והתפעלו עד
עמקי נשמתם, כתיבה בהירה ומקיפה כזו, יכולת פסיקה והכרעה... "איזה תענוג
לראות זאת" אמרו לעצמם. את מרן הכירו גאוני מרוקו באותם ימים דרך ספריו.
המצלמה לא היתה נפוצה כל כך והם לא ידעו כיצד ניראה מרן. והינה באחד הימים, גמלה
החלטה בליבו של הגאון רבי רפאל ברוך טולדנו ששימש כראש אב של בתי דין בעיר הגדולה
מקנס, לעלות לארץ הקודש לביקור. ישיש ונכבד היה, כאשר הגיע לארץ הקודש הודיע
למקורוביו " אנו נוסעים אל ביתו של הגאון הרב עובדיה יוסף".
הרב טולדנו לא ידע היכן בדיוק מתגורר מרן, הוא
רק ידע כי הוא מתגורר בעיר תל אביב. מכיוון שכך, שם פעמיו אל תל אביב ובירר עם
העוברים והשבים היכן מתגורר הרב עובדיה. בסופו של דבר, הגיע אל הבית ודפק בדלת.
מרן קם ופתח את הדלת. הרב טולדנו הביט ברב עובדיה שהיה צעיר, ואמר "סליחה אתה
יכול לקרוא לאביך?" ומרן השיב לו
בנחת "אבא אינו מתגורר כאן, הוא מתגורר בירושלים". "אבל אמרו לי
שכאן מתגורר הרב עובדיה!" טען הרב טולדנו. הוא לא חשב לרגע שהצדיק הרב עובדיה
יוסף זה אותו צעיר שמולו. "אני הוא" השיב מרן בענווה, והרב טולדנו לא האמין
למראה עיניו. "לא יכול להיות, רואים בספריו של הרב עובדיה שהוא גאון עצום לפי
גאונותו הוא אמור להיות בסביבות גיל ה 80 ". זמן רב לקח למרן לשכנע את הרב
טולדנו, כי הוא מחבר הספר הנערץ "יביע אומר". לאחר מכן נקשר קשר גדול
בין מרן לרב טולדנו, לימים מסר הרב טולדנו את חיבורו קיצור שולחן ערוך בידיו של
מרן שהיה צעיר ממנו בעשרות שנים, כדי שיגיה את הגהותיו ויתן את הערותיו.
ונסיים בחידוש יפה על קריאת שמע שעל
המיטה, דבר שאפשר ללמוד ממנו יסוד גדול ביותר. כתוב: "לישועתך קיויתי ה', קיויתי ה' לישועתך,
ה' לישועתך קיויתי". תחילה שם ה' הוא בסוף אחר
כך באמצע ואחר כך בהתחלה. מה למדת? כאשר תעשה צעד לכבוד ה' , ה' יתקרב אליך. יהי
רצון שנזכה כולנו לגאולה השלמה לראות
בבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן..
שבת שלום
ומבורכת
