"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו" (בראשית מה, ג) 'ר' אלעזר כי מטי להאי קרא בכי: "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו", ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה' (חגיגה ד,ב). לכאורה איפה מצאנו בתורה שיוסף הוכיח את אחיו? מסביר המהרש"א: 'ומה תוכחה של ב"ו כך וכו'. ואע"ג שלא אמר להן כלל יוסף מענין תוכחה, מ"מ היו יראים שיבא הוא אח"כ להוכיחם על מה שעשו לו ונבהלו מפני הבושה שלא יוכלו לעמוד בתוכחתו'. ע"פ דבריו זה יהיה דומה לנאמר בהמשך: 'רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי: (שמואל א כח, טו) "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי", ומה שמואל הצדיק היה מתיירא מן הדין, אנו על אחת כמה וכמה. שמואל מאי היא? דכתיב (שמואל א כח, יג) "ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים" עולים תרי משמע. חד שמואל, ואידך דאזל שמואל ואתייה למשה בהדיה, אמר ליה: דלמא חס ושלום לדינא מתבעינא, קום בהדאי דליכא מילתא דכתבת באורייתא דלא קיימתיה'. הרי ששם הוא פחד מהדין שאליו הולך, כך שעדיין לא נעשה, וזהו כמו הבושה של אחי יוסף מהתוכחה שתבוא אח"כ. אולם זה לא כ"ך פשוט בלשון הגמ': 'ומה תוכחה של ב"ו כך' שמשמע שנעשתה תוכחה ולא רק חששו ממה שיבוא. בבראשית רבה (צג,י) מפרש ה'יפה תואר': הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו וגו'- ואע"ג שעד השתא לא הזכיר מכירתו, ואיך אמר המדרש: ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו? מ"מ במה שאמר אני יוסף הזכירם היטב כל אשר עשו עמדו. ואולי מפרשים גם במה שאמר "העוד אבי חי" בתמיה, איך חי הוא עדנה ולא מת מרוב יגונו בזמן רב בזה שנפקדתי ממנו. ולפ"ז גם זה הוא תוכחה מזכרת עונם'. יוצא שלדבריו באמירה "אני יוסף" או "העוד אבי חי" בא להוכיחם. (וכשדעה השניה מביא הת"ת). ולכאורה כיון שעד עכשיו לא ידעו שהוא יוסף (ורצו להשמיד את מצרים) לכן יוסף התוודה עליהם עכשיו באמירה "אני יוסף", מניין שבא להוכיחם? וכן במה ששאל האם יעקב חי, אפשר שרצה בזה להראות להם את קירבתו אליהם, שהוא חלק מהמשפחה, שיהודה אמר "עבדך אבי" (פרק מד) שזה מול היות יוסף "אדני" (שם), לכן בא יוסף לומר שהוא שלם בליבו איתם, כאחים שווים, שאף הוא קורא ליעקב "אבי". או שחשש שבנתיים (עד שבאו לרדת שוב) מת יעקב והם לא סיפרו לו שמת בנתיים. או כמו שהסביר הת"ת: 'וע"ד הפשט יש לכוין טעם שאלה העוד אבי חי, כי אחרי שראה שכחשו לו במציאות שלו (של יוסף) שאמרו לו שהוא מת.. שוב לא היה בטוח למה שאמרו עד כה שאביהם עודנו חי. שאולי היה להם טעם גם בזה, אולי כדי שיתעורר יוסף רחמים על זקנתו או טעם אחר, ולכן עתה בהתודעו שאלם עליו שיגידו האמת'. מימלא מניין שהוכיחם?- לכן ניראה שאולי אפשר שבאמת יוסף לא הוכיחם ככל בדבריו, אלא שהם מעצמם התביישו ממעשיהם שעשו, שעכשיו כשנודע להם שהוא יוסף, והוא מלך במצרים, כחלומותיו, הם ניזכרו בכל מה שעשו לו, ולכן ניבהלו. שהם התביישו על מעשיהם, כמו שמפרש רש"י בפס': '"נבהלו מפניו" - מפני הבושה', וכיון שהתביישו במעשיהם, מעצמם, גם ניבהלו ממנו כהמשך לזה, מה יכול לעשות להם. או שעצם הבושה זהו היראה (שמתיירא מפני הבושה), וזה הם גרמו לעצמם. ואם כך זה במעשי בשר ודם, ק"ו אצל הקב"ה, גם מצד מעלת הקב"ה שגבוה לאין שיעור, וגם מצד שהקב"ה מראה לאדם כל מה שעשה, ולא רק כאצל יוסף שהם חשבו לעצמו, אלא ממש מוכיחו בפניו. (ומה שמפרש"י בגמ': 'תוכחה - שמוכיח פשעו בפניו', זה על הקב"ה שמוכיחו בפניו. או גם על יוסף שידיעתם זה כעין הוכחת פשעיהם בפניהם). אולי זהו שמופיע בגמ' לאחר: 'רב הונא כי מטי להאי קרא: "יראה" "יראה" בכי. אמר: עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו? דכתיב "כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי". רב הונא כי מטי להאי קרא בכי: (דברים כז, ז) "וזבחת שלמים ואכלת שם", עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו יתרחק ממנו, דכתיב (ישעיהו א, יא) "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'"'. שבשני דברים האלו ר"ה מתבייש וכואב על שהגענו לכזה מצב, שזה ההבנה של המצב שנעשה במציאות הזו. לכן דומה לאחי יוסף, שהם ניבהלו בעקבות המציאות שנעשתה, שהם העלו את הבושה על המציאות. וכן דומה להמשך, אצל שמואל, שכשקראו לשמואל, לא אמרו לו שהוא הולך לדין, אלא רק שצריך לבא. שמואל הוא שהבין מעצמו שאם הוא ניקרא כניראה שזה משום שהגיע זמנו לתת את הדין, ולכן פחד וקרא למשה לעזרתו. מימלא גם זה דומה לאחי יוסף שלא נאמר להם מפורשות תוכחה, כמו שאצל שמואל לא נאמר מפורשות שבא לדין, אלא הוא מבין מהמציאות, כך גם הם מבינים זאת מעצמם מכח המציאות. כך גם ראוי שאנו נבין מעצמנו ונפנים את מעלת וגדולת ה', ואת גודל הדין והתוכחה שלעתיד, וניישר דרכינו כראוי.