"ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך" (דברים יא,יד) 'ת"ר, "ואספת דגנך" מה ת"ל? לפי שנאמר (יהושע א, ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" יכול דברים ככתבן? ת"ל "ואספת דגנך" הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. ר"ש בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר (ישעיהו סא, ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן, שנאמר (דברים יא, יד) "ואספת דגנך". ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר (דברים כח, מח) "ועבדת את אויביך" וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן' (ברכות לה,ב). הגמ' בסוכה (לו,א) מביאה: 'אמר מר: אתרוג כושי פסול. והתניא: כושי כשר, דומה לכושי פסול? אמר אביי: כי תנן נמי מתני' דומה לכושי תנן. רבא אמר: לא קשיא, הא לן והא להו'. ['הא לן והא להו - לעולם מתני' כושי נמי פסיל, ולא קשיא, מתניתין לבני ארץ ישראל שרחוקין מארץ כוש ואינם רגילים בהם. ברייתא לבני בבל שקרובים לכוש, ורגילין בהם, ומכל מקום בגדל כאן ודומה לכושי נדמה הוא ופסול' (רש"י)]. מביא על זה החת"ס בחידושיו: 'שמעתי ממורי הפלא"ה (הרב פנחס לוי איש הורביץ) זצ"ל בהא דפליגי ר' שמעון בר יוחאי ור' ישמעאל, ומסקינן: הרבה עשו כר' שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם. אמר הוא ז"ל שעשו כר' שמעון בר יוחאי, ולא ר' שמעון בר יוחאי ממש. דודאי מי שכוונתו לשם ה' הבוחן מחשבותיו ויודע עשתונותיו בודאי יעלה בידו. אלא הם עשו כר' שמעון בר יוחאי, נדמו לו ולא בעצם תוכניותם, על כן לא עלתה בידם. ואמר היינו דאמרי הכא אתרוג הכושי, היינו הצדיק המשונה במעשיו ככושי המשונה בעורו הוא כשר, אך דומה לכושי שרוצה לדמות עצמו לר' שמעון בר יוחאי, זה פסול כי לא עלתה בידו. עד כאן דברי הרב, ודפח"ח (ודברי פי חכם חן). מכאן ואילך תוספת דברי תלמידו הפעוט כמוני. נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא "ואספת דגנך" (דברים יא, יד) אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופה מצווה משום יישוב ארץ ישראל, ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה "ואספת דגנך" ו"בועז ... זורה את גורן השעורים הלילה" (רות ג, ב) משום מצווה. וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכא נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהם ישוב העולם, הכל בכלל מצווה. אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם, וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן, מודה ר' ישמעאל לר' שמעון בר יוחאי. ועל זה אנו סומכים על ר' נהוראי במתניתין סוף קידושין (פב ע"א): 'מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה' היינו בחוץ לארץ וכנ"ל. והיינו דמחדש רבא באתרוג הכושי, אפילו אינו נדמה אלא כושי ממש, דהיינו ר' שמעון בר יוחא וחבריו האמתיים, מכל מקום 'הא לן והא להו' לבני בבל כשר, ולבני ארץ ישראל פסול, דבעינן יישוב ארץ ישראל ע"י ישראל'. זה הסבר עמוק ואמיתי. וניראה אולי להוסיף שזהו שבבלי מובא אבביי שאומר 'הרבה עשו כר"י' וכו', שמדגיש את העניין של הרבים, כיון שזהו ההבדל שבין א"י וחו"ל, שבא"י יש חשיבות של ציבור, (שהוא הרבים), מה שלא קיים בחו"ל (שלכן אין קובעים שם תענית ציבור), כעין שבא לומר את החילוק שבא"י שעלתה נכונה בידם לעשות כר"י, ולא כרשב"י, כיון שלא חולקים אלא דיברו על מקומות אחרים, ולכן 'עלתה בידן' כראוי שעשו כר"י, דווקא במקום של הרבים, בא”י. וניראה אף שלכן קודם למחלוקתם מביאה הגמ' (בברכות): 'ר' חנינא בר פפא רמי: כתיב (הושע ב, יא) "ולקחתי דגני בעתו" וגו', וכתיב (דברים יא, יד) "ואספת דגנך" וגו'? ל"ק: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום'. ניראה שמרמז מעבר לפשט הפשוט, שכשלא עושים רצונו של מקום, אז בא חורבן וגלות (כמבוא בפס' התוכחה בתורה), ולכן בזמן שלא עושים רצונו אין הדגן שלנו, כיון שאיננו בא"י (אע"פ שלא מובא זאת בפס' של "ולקחתי") ולא עליו נאמר "ואספת דגנך", שזה כשאנו בא"י. וניראה שאף בפס' עצמו זה נירמז, שהפס' המלא הוא: “ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך", ש"ואספת דגנך" הוא המשך של "ונתתי מטר ארצכם", הרי שמדובר על א"י, שדווקא בה יש מצוות ישוב הארץ ומימלא העבודה בה מצווה. ולכן מביא רשב"י ראיה שכשאין עושים רצונו של מקום אנו עובדים את אויבנו, שאם מדובר כשהאויב שולטים בנו כ"ך עד ש"עד השמידו אתך" (דברים כח,מח. זהו המשך הפס' של “ועבדת את איביך”) סימן שיש חורבן גדול, ומימלא אי אפשר לקיים ישוב א"י...