בס"ד                                                    עש"ק                                                    ט' בכסלו  תשע"ז

                              ליקוטי אור - בפרשה - ויצא

  " וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי

   הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ

   הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ   "(כח, י- יב)

יעקב אבינו ע"ה התבקש בגיל ס"ג(=63) על ידי אביו ואמו לצאת מבאר שבע וללכת פדנה ארם. וזאת מב'

סיבות: א. שנשקפה סכנה לחייו של יעקב, כי עשו חיכה שיקרבו ימי אביו למות ואז יוכל להורגו, בעבור

שלקח ממנו בחכמה רבה את הבכורה והברכה, שנאמר (שם כז, לו): "וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח

וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" וגו'. ב. שאביו הזהירו שלא לקחת נשים מבנות כנען כי רעות הם בעיניו, ולכן צווה

אותו ללכת לקחת לו אישה מבית אמו, היינו מלבן הארמי, ועל זה דרשו חז"ל (בר"ר סח, ג): יש שהוא הולך אצל

זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו, דהיינו יעקב היה צריך לצאת לחרן שהיא מחוץ לגבולות הארץ (צפון מזרח לדמשק),

בשביל למצוא את זיווגו. אומנם לבסוף יצא רק כאשר היה בן שבעים ושבע, לאחר שנטמן ושִּמש י"ד(=14)

שנה בישיבה של שם ועבר, ששם לא שכב בלילה, כי היה עוסק בתורה.

ואפשר אולי לומר, כי בעבור שמסר נפשו על לימוד התורה בישיבתם כנ"ל, זכה להגנה והצלה בעת שהלך

לחרן, היינו למקום של חרון אף, כידוע. שכן, כאשר יצא ועזב את המקום מיד הרגישו בחסרונו, כמו שפירש

רש"י ז"ל: שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא

משם  פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה, וכו'. כלומר, אף על פי שיעקב יצא בשקט כדרכן של צדיקים, עשה

רושם חזק מאוד סביבו, שאפילו עשו הרשע הרגיש ברחש הזה. על כן, מיד שלח את בנו אליפז אחריו כדי

להורגו בדרך, ומכוון שה' יתברך היה בעזרו השאירו בחיים תמורת כל רכושו, כי עני חשוב כמת (כמבואר

בספר הישר לר"ת). 

וזה שכתוב: 'ויצא יעקב' קיים את אשר ציוותה אותו אמו רבקה, שהרי חששה שמא תשכול את בניה (יעקב

ועשו) ביום אחד. אבל מכיוון שעוכב על ידי בנו של עשו כנ"ל, היה צריך הפסוק לחזור ולומר 'וילך חרנה',

היינו רק לאחר שסיים את הדין ודברים עם אליפז כנ"ל, הייתה לו אפשרות ללכת לקיים גם את אשר צווה

אותו אביו, היינו למצוא את זיווגו. ואפשר שבעבור י"ד שנה שלמד תורה לפני צאתו מהארץ כנ"ל, היא היא

שעמדה לו כנגד י"ד שנה שהיה אצל לבן הרמאי אשר החליף את משכרותו עשרת מונים. שהרי עבד שבע

שנים בעבור רחל אמנו ע"ה בתו הקטנה, ומכוון שלבן החליף את הצעירה בבכירה, היינו את רחל בלאה,

נזקק לעבוד עוד שבע שנים גם בעבורה. וזה עוד טעם למה נאמר 'וילך חרנה' דייקא ולא חרן, כי על ידי

הה' בסוף מתקבל סופי תיבות: כ"ה, שזהו כינוי לשכינה, כידוע. היינו נרמז שהשכינה התלוותה ליעקב

אבינו ע"ה, שהיא בעצם ה' יתברך, ששמר צאתו ובואו מעתה ועד עולם, ובפרט במקום של חרון אף, היינו

אצל לבן אחי רבקה כי היה שם עבודה זרה, וזאת בשביל שיצאו ממנו י"ב שבטי י"ה זכים וברים.

והנה, בדרכו לחרן היה צריך יעקב אבינו ע"ה לעבור דרך ירושלים, ולדעת המפרשים שיש אומרים שלאחר

שהגיע לחרן הרהר בלבו, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צה): אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותיי ולא

התפללתי בו?!, נתן דעתו ורצה לחזור לירושלים, וכשהתחיל ללכת נעשה לו נס וקפצה לו הארץ, ומיד

פגע במקום אשר התפללו אבותיו. וזה שנאמר 'ויפגע יעקב' וכפי שתרגם יונתן: 'וְצַלִי בַּאֲתַר בֵּי מוּקְדָשָׁא',

היינו בהר המוריה. וזה שאמרו חז"ל (ברכות כו): שתפילות אבות תקנום, אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר

(בראשית יט, כ"ז): "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ואין עמידה אלא תפילה וכו', יצחק תיקן

תפילת מנחה, שנאמר (שם כד, סג): "ויצא יצחק לשוח בשדה" ואין שיחה אלא תפילה וכו'. יעקב תיקן תפילת

ערבית, שנאמר "ויפגע יעקב" ואין פגיעה אלא תפילה. וזה: 'כי בא השמש' ופירש רש"י ז"ל:  משמע ששקעה

לו חמה פתאום שלא בעונתהּ, היינו ששקעה ב' שעות טרם זמנה כמובא בילקוט (סימן קיח:), היינו תיקן תפילת

ערבית כנ"ל בלילה ולא מבעוד יום, אשר עלתה דרך שער השמים עד בית המקדש של מעלה.

ומכיוון שבא חזרה לבית אלוקים, ושקעה לו השמש פתאום, הוצרך ללון שם וזכה להתגלות השכינה, כנ"ל.

וזאת ההתגלות הייתה בחלום הנבואה, אשר שבו ראה סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכים

עולים ויורדים בו, כמובא במדרש (תנחומא ב): מלמד, שהראה לו הקדוש ברוך הוא לאבינו יעקב: שרה של בבל

עולה שבעין עוקין (שלבים בסולם) ויורד, ושל מדי (פרס) חמישים ושנים, ושל יוון מאה ויורד, ושל אדום עלה

ולא ידע כמה! באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר: שמא לזה אין לו ירידה?! אמר לו הקדוש ברוך הוא:

ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל (ירמיה ל:), כביכול אפילו אתה רואהו עולה אצלי - משם אני

מורידו וכו', ע"ש.

ודע, שבסופו של דבר כל שרי ד' מלכויות הנ"ל, סופם לרדת ולא לעלות בעזר ה' הגדול והנורא, ואף בעת

צרה היא ליעקב וממנה ייוושע, כי 'הנה ה' ניצב עליו', כמובא במדרש (בר"ר סח, יד): כתיב (דניאל ב): וביומיהון

די מלכיא אינון, יקים אלה שמיא, מלכא די לעלמין וגו', היינו רצה לומר שיוריד את כל שרי המלכויות הנ"ל

בימיהם על ידי מלכות מלך המשיח שיתגלה. נמצא מכאן, שבחלום זה נרמזו לו כל הגלויות אשר יעברו

על עם ישראל עד קץ כל הדורות, ובכללם הגלות האחרונה שהיא מלכות אדום הרשעה, אשר תכלה על ידי

מלכות המשיח במהרה בימינו אמן.

ואם נתבונן בדברים האמורים לעיל, ישנם מספר דברים שצריכים ביאור. שהרי לכאורה לא מובן ההסבר

שיעקב אבינו ע"ה היה צריך לחכות עד שיגיע לחרן, ורק אז להתעורר ולהרהר בלבו שהוא צריך להתפלל

על המקום שהתפללו אבותיו: אברהם ויצחק, שהרי עבר כבר דרך הר המוריה בדרכו מבאר שבע לחרן.

ואם תקשה ובצדק, לומר למה לא עכבהו ה' יתברך שם בתחילה. אלא יש לדעת, שהעניין הוא שכל עוד

האדם לא מתעורר מעצמו לעשות מצווה לא כופים עליו, כמובא בשפתי חכמים על הפסוק (בראשית כח, י"ז):

"אין זה כי אם בית אלקים" ע"ש. וכן פירש רש"י ז"ל (שם): 'איהו לא יהיב לביה' (הוא לא נתן לבו) להתפלל

במקום שהתפללו אבותיו! ומן השמים יעכבוהו? (היינו בתמיהה). נמצא מכאן, כי עיקר עבודת השם בקיום

המצווות היא התעוררות רצון הלב, ובפרט בתפילה, כמאמר חז"ל (תענית ב): 'איזו היא עבודה שבלב? הוי

אומר זו תפילה', כי רחמנא ליבא בעי (השם הרחום לכל רוצה את הלב).

ועוד, מה הטעם שסיבב המסובב שאבותינו הקדושים ע"ה יתקנו את התפילות בסדר כנ"ל. שהרי לכאורה

אין התאמה כביכול בין ג' פעמים של סדר הזמנים שהיום משתנה, לבין סדר ג' התפילות שהאבות תקנום,

שהרי ידוע שהיום מתחיל מהלילה, כמו שנאמר (בראשית ב): "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", דהיינו על פניו

היה צריך לתקן לנו תפילת ערבית בתחילה ולאחריה שחרית ומנחה, אלא שהתפילות תוקנו על פי הסדר

שכתבנו למעלה. ומכאן, יש לנו הבין בנדון שלנו בפרשתנו את הטעם שדייקא יעקב אבינו ע"ה שגם נקרא

בחיר האבות תיקן תפילת ערבית כנ"ל. ועוד, למה היה צריך לשנות סדרי עולם על ידי שכיבה את השמש

טרם זמנה כנ"ל, שהרי ידוע שקיימת לנו בריש מסכת ברכות שיטה של רבי יהודה, היינו שאפשר להתפלל

תפילת ערבית לאחר פלג המנחה, דהיינו מבעוד יום. ועוד, מה הטעם לחלום הנבואה בלילה שהלא עדיף

היה להתגלות אליו ביום מאשר בלילה, כנודע.

וכעת, ננסה בסייעתא דשמיא לבאר דבר דבור על אפוניו, ונראה שכל הדברים קשורים בקשר אמיץ כאחד.

והנה ידוע, שיעקב אבינו ע"ה הוא בבחינה של עץ החיים כי ממנו יצאו י"ב שבט י"ה עדות לישראל, ומהם

שבעים נפש שירדו למצרים, ומהם שישים ריבוא נשמות ישראל שיצאו ממצרים ועד הנה. ואם אפשר ובעיני

ה' יכשר, לעניות דעתי יעקב אבינו ע"ה לא התפלל בבית המקדש בדרכו לחרן אלא רק כאשר נתן דעתו

לחזור כנ"ל, היינו על ידי שהרהר בתשובה בלבו כנ"ל, כי רצה להנחיל לכל נשמות ישראל הבאים אחריו

כנ"ל את היסוד של איתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. כי זה כלל

גדול מאוד בעבודת השם, ובפרט במלחמה הקשה של היצר הרע וחילותיו בגלות אדום האחרונה כנ"ל, כי

בעת שהאדם מתעורר מעצמו לעשות תשובה, ואפילו רק להרהר בתשובה בקיום המצוות, אזי מסייעין בידו

מן השמים.   

ובעניין זה של איתערותא דילתתא בקיום המצוות, ובפרט בעבודה שבלב היינו בתפילה שעומדת ברומו של

עולם, אפשר לקבל חיזוק ממעשה שהיה עם הגאון רבי צדקה חוסין זצ"ל (תלמידו של "הבן איש חי") ראש

בני העדה הבבלית בירושלים, וכך היה: מימיו לא החסיר רבי צדקה תפילת ותיקין עם שחר. אך פעם נקלע

ללינת לילה בתל אביב ושאל את בעל האכסניה: "אמור נא לי, האם יש כאן בקרבת מקום, בית כנסת שמתקיים

בו מניין ותיקין?" השיב הלה: לא בקרבת מקום אין, רק בריחוק מקום, מהלך שעה תמימה! מרחק של שעה

הליכה הוי אומר לקום בעוד לילה, לצעוד שעה בעיר לא מוכרת בחשכה!, אבל רוחו של רבי צדקה לא נפלה

בו. "לא נורא", אמר למארחו, "אשכים קום שעה מוקדם יותר, ואצא לדרך!" עשה כן. קם באשמורת הבוקר

נטל את הטלית והתפילין ויצא לבדו אל הרחוב החשוך, האפל והזר לו. החל ללכת, והנה אור חלוש בוקע

מרחוק התקדם וראה שזהו בית הכנסת על שם הגר"א ברחוב הירקון, והוא פתוח בשעה זו של הלילה.

נכנס פנימה ומצא אנשים לומדים, שאל: אימתי מתפללין כאן? וענו לו: בעוד כשעה תפילת ותיקין" שמח רבי

צדקה שמחה גדולה ואמר: "ראו התבוננו! היצר הרע ביקש להכשילני ולרפות את ידי והשכיח ממארחי

את העובדה כי בסמוך לביתו מתקיים מניין ותיקין, אולם  התגברתי על העצלות ויצאתי לדרך - ומיד נקרא

בית הכנסת לקראתי!" (מובא מהספר הנפלא מעיין השבוע).   

ונחזור לעניינו. ואולי הטעם שדייקא יעקב אבינו ע"ה תיקן תפילת ערבית, על דרך שאמרו חז"ל (סנהדרין צז):

'ששת אלפים שנה הוי עלמא: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח'. כי אפשר אולי

שמהות שמו רומז על סוף ציר הזמן של העולם, היינו על תקופת אחרית הימים, כי יעקב הוא גם מלשון עקב,

היינו סוף. ולפיכך, רבותינו זיכרונם לברכה כינו את תקופה זאת 'עקבתא דמשיחא' ( סוטה מט:), דהיינו הדור

האחרון שיזכה לראות את סוף הגלויות כאשר יתגלה מלכות מלך המשיח כנ"ל. נמצא, שהדור האחרון הוא

בחינת עקב שהוא סוף הגוף של האדם, שבו כידוע על פי הספרים הקדושים יחל הבירור האחרון לנשמות

ישראל לפני הגאולה, בבחינת: 'מי לה' אליי', היינו מבחן האמונה!.

ואם נתבונן בציר הזמן של קיום העולם, נראה דבר פלא, היינו שתקופה זו של עקבות המשיח כנ"ל, היא בעצם

התקופה המקבילה למלכות אדום הרשעה שהיא הגלות האחרונה כנ"ל. רואים מכאן, שהמאבק שהיה בין

יעקב לעשו דאז, מסמל גם את המלחמה של ישראל בדור האחרון עם מלכות אדום, שהיא בחינת עשו, בחינת

היצר הרע, כמבואר בפרשה הקודמת ע"ש, וזה שדרשו (בר"ר סח, י): אמר לו הקדוש ברוך הוא: את(ה) סימן

לבניך.

ולכן, אפשר שצריך היה לשנות סדרי עולם, היינו להקדים את שקיעת השמש בשעתיים כדי שיהיה לילה ודאי,

כי הלילה הוא הזמן של תחילת הגאולה, בחינת: מה שהיה הוא שיהיה, היינו הגאולה שתהיה במהרה בימינו

תהיה כמו גאולת מצרים שהתחילה להם מהלילה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ט:). הכול מודים כשנגאלו ישראל

ממצרים לא נגאלו אלא בערב, שנאמר (דברים טז, א):  "הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה". ולפיכך, אפשר אולי

להבין את הטעם שסיבבו משמים שדווקא יעקב אבינו ע"ה תיקן תפילת ערבית בלילה לכתחילה דייקא ולא

מבעוד יום כשיטת רבי יהודה כנ"ל, כנפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן רל"ה, ס"א, ג), כי יעקב מסמל בציר הזמן את

תקופת ימות המשיח שתהיה באחרית הימים, היינו בדור האחרון, כמו שכתבנו למעלה. ובכך, רצה לרמוז

שבדורות האחרונים של תקופת ימות המשיח, תהיה הסתרה כפולה (היינו הסתרה שבתוך ההסתרה), בחינת

לילה, בחינת חושך ואפילה.

ועל כן, יהיה קשה לראות ולהרגיש בחושך והאפלה את אור ה' יתברך, ובעיקר בדור האחרון, כי בו יתגברו

תוקף הדינים, בחינת מלכות אדום הרשעה. ולכן נתיירא יעקב בחלומו, כי אפשר שראה את עוצמת מלחמתו

של היצר הרע בכל מקום, אפילו בתוך הקודש, כפי שרואים בחוש, ה' יצילנו על דבר כבוד שמו, כי הוא יודע

שאין לו עוד הרבה זמן קיום, בבחינת (ישעיהו כה, ח): "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח". ועל כן, הוא מנסה בכל כוחו להפיל

את האדם בתאוות ומידות רעות, עד שלבסוף אפשר שיבוא לכפירה ממש, חס ושלום, רחמנה ליצלן. ובכך

גורם להרחיק את האיש הישראלי מה' יתברך, וממילא להרחיק לנו את אור הגאולה, חלילה.

ואולי זה גם הטעם שחלום מראה הנבואה היה דווקא בלילה ולא ביום, בחינת שינה כי עיקר החלום הוא בזמן

לילה, רצה לרמוז על הגלות האחרונה, כמבוא בזוהר הקדוש: 'לית שינה אלא גלותא' (ח"א כח.), שהיא בחינת

חושך ואפלה כנ"ל, בחינת (דברים לא, י"ח): "הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי" וגו'. ולכן, עיקר מהות תפילת ערבית היא, שיש

להתפלל על קץ הגלויות וקירוב הגאולה, כמו שאומרים בתפילה: 'כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו',

היינו גאולת ישראל מגלות מלכות אדום שתהיה רק על ידי מלכות מלך המשיח כנ"ל, כי רק הוא יוציאנו מאפילה

לאור הגאולה, וזה שדרשו חז"ל (בר"ר סח, ט) בערבית, צריך אדם לומר: יהי רצון מלפניך, ה' אלוקי, שתוציאני

מאפילה לאורה.   

וזה: 'ויפגע במקום' היינו יעקב אבינו ע"ה תיקן תפילת ערבית בזכות 'איתערותא דלתתא' כנ"ל, ובזה הוא

הנחיל לכל יוצא חלציו, היינו לכל ישראל, את הבחינה הזאת שהיא בחינת תשובה מרצון. וזה: 'כי בא השמש'

ופירש רש"י ז"ל: 'ששקעה חמה פתאום שלא בעונתהּ', רצה לרמוז אולי כי שקיעת השמש 'פתאום' היא רמז

על הגאולה שתחל פתאום בלילה כנ"ל בהיסח הדעת, שידוע שאין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת (סנהדרין צז:).

וזה רק אם נבחר לעשות תשובה מרצון כנ"ל, כמו שאמרו חז"ל (שם צח): זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה, היינו

קץ שעבוד מלכות אדום וקירוב הגאולה תלויה בנו, דהיינו אם נעשה תשובה מרצון (ע' מהרש"א שם). ועל ידי כך

אפשר שנרמז שהגאולה תהיה 'שלא בעונתה' היינו 'לא בעתה' אלא אחישנה, היינו יקדימה ברחמים גמורים.

ולכן, עיקר העבודה בגלות החשוכה הזאת היא להתחזק באמונה שלמה בה' יתברך, שהכול בהשגחה עליונה

מדויקת להפליא, כי לא נידח ממנו נידח, וזה בבחינה (תהילים צב, ג): "וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת". היינו על ידי האמונה

נצליח להסיר את ההסתר פנים הכפול, בבחינת הסתרה שבתוך ההסתרה, בחינת חושך ואפלה כנ"ל. וזה:

'ויקח מאבני המקום' היינו לקח אבנים ושם סביב לראשו כהגנה מפני חיות רעות. ולכאורה, קשה איך בדיוק

האבנים יכולים להועיל לו, שהרי אם חיות רעות באות להזיק, קשה לחשוב שהאבנים שסביבו הם שיצילו אותו

מפניהם. אלא רצה לרמוז שהאבני המקום הם בבחינת לוחות הברית, שנכתבו באצבע אלוקים העשויות מאבן,

כמו שכתוב (שמות כד, י"ב): "לֻחֹת הָאֶבֶן" וכו', כאשר בהם כלולה כל התורה והמצוות, כמו שפירש רש"י ז"ל (שם):

כל תרי"ג מצוות בכלל עשרת הדברות. וזה שאמרו חז"ל (חולין צא): התחילו מריבות (היינו האבנים) זו עם זו, זאת

אומרת: עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת: עלי יניח, מיד עשאן הקדוש ברוך הוא 'אבן אחת'.

וזה שנאמר: 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו'. היינו שם את האבן מתחת לראשו כי בזה רצה לרמוז כי מה

שבאמת יגן עליו מכל מיני חיות רעות ומרעין בישין היא 'אבן האחת' שהיא יסוד מוסד של כל התורה והמצוות

והיא האמונה, בחינת מה שאמרו חז"ל (מכות כד): בא חבקוק והעמידן (היינו את תרי"ג מצוות) על 'אחת' שנאמר (חב

קוק ב, ד): "וצדיק באמונתו יחיה". ועל כן, אפשר ששם את האבן האחת תחת ראשו, כי האמונה צריכה חיזוק כל

הזמן על ידי המחשבה שנמצאת בראש, בבחינת מה שכתוב (שיר השירים ד): 'מֵרֹאשׁ אֲמָנָה', היינו שחייב להתחזק

בשכלו ודעתו חזק מאוד מאוד באמונה תמימה שהכול בהשגחה שלמה של מי שאמר והיה העולם. כי על ידי

אמונה שלמה בתוך לבו, ולא מהשפה ולחוץ, יבוא לקיים את התורה והמצווה מרצון, וע"י כך יינצל מתוקף הדינים

כנ"ל, שהם בחינת חבלי משיח, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צח): מה יעשה אדם ויינצל מחבלו של משיח? יעסוק

בתורה ובגמילות חסדים.

כי רק על ידי התורה אפשר להישמר מהיצר הרע שהוא בחינת מלכות אדום כנ"ל, כמו שדרשו חז"ל (ויק"ר פל"ה, ה):

כך אמר הקדוש ברוך הוא: תורה קרויה אבן ויצר הרע קרוי אבן וכו' האבן תשמור את האבן. וכן ידוע, כי בכלל

גמילות חסדים היא הפרשת ממון לצדקה לעניים הגונים (עיין בספר "אהבת חסד" פי"ג), וע"י זה זוכה לשמירה, בבחינת

(משלי יא): 'צדקה תציל ממוות'. ומכאן גם נבין את פירוש "בעל הטורים" על הכתוב 'וְהִנֵּה סֻלָּם' היינו 'סולם'(=136)

בגימטרייה 'קול'(=136), בגימטרייה 'ממון'(=136), רצה לרמוז כי בשביל להכניע את המאבק של יעקב עם עשו,

שנרמז שיהיה גם בסוף כל הדורות על ידי מלכות אדום הרשעה, שהיא גם בחינת יצר הרע כנ"ל, ובעיקר בדור

עקבתא דמשיחא כנ"ל, חייב להתחזק בלימוד התורה כדי שיישמע 'קול' התורה בבתי כנסיות ומדרשות, בבחינת:

כי כל עוד 'הקול קול יעקב - אין ידי עשו שולטות', וכן על ידי גמילות חסדים, ובעיקר נתינת ממון היינו צדקה כנ"ל.

ועל ידי זה מכניעים את השר שלהם למעלה שהוא הס"מ (סמא"ל=131) שעולה גם בגימטרייה 'סלם'(=131) עם הכולל

(ולעניות דעתי הטעם שכתוב 'סלם' בכתיב חסר היינו ללא ו', כי ידוע שהאות ו' מסמלת את החיות ועל ידי אותם הדברים הנ"ל מוציאים

ממש החיות מהקליפות שהם בחינת הס"מ, כידוע). ועל ידי זה נזכה בעזר ה' הטוב לקרב את קיץ הגלויות, בבחינת (איוב כח,

ג): 'קץ שם לחושך', ונצא מאפילה לאורה כנ"ל, ונחיש את גאולתנו ברחמים גמורים במהרה בימינו, ונזכה לראות את

בית תפארתנו לנצח נצחים, ברוך ה' לעולם אמן ואמן.   

              פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

על ידי צדקה משברין תאוות ממון, וממשיכין השגחה שלמה, ומבטלין החרון אף מן העולם, וממשיכין חסד בעולם,

ונמשך התגלות משיח ובנין בית המקדש שהוא התגלות הדעת, ועל ידי זה יכולין להעלות נפשות ישראל ולחדשם,

ועל ידי זה נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, וע"י זה זוכה להביא התגלות התורה של לעתיד לבוא, ונעשה

תיקונא דמֶרכַּבתא עלאה ותתאה; גם נחשב כמקטיר קטֹרת (סימן צדקה, אות ג).