"… ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אתו שם. ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע על ירכו. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (בראשית לב,כה-לג). כיון שהמלאך פגע בגיד של יעקב, לכן אנו לא אוכלים את גיד הנשה. לכאורה אז מה? מדוע אנו צריכים שלא לאכול, סתם כך רק בגלל שניפגע?- אומר הרד"ק: 'על כן לא יאכלו בני ישראל, בני יעקב אסרוהו על עצמן לכבוד אביהם שלקה בו, והם צוו לבניהם (כמצות יהונדב בן רכב לבניו שלא ישתו יין), ונאסר להם ולבניהם ולבני בניהם עד עולם, וכתבו משה רבינו בתורה על פי ה'' וכו' (רד"ק. בראשית לב,לג). יוצא שבעצם בנ"י קיבלו על עצמם לכבוד אביהם, והם ציוו לבניהם ואסרו לכל הדורות, ובעקבות כך גם ה' אסר לנו זאת בתורה (שעשה זאת למצוה). ואולי יש להביא לזה ראיה מהגמ': 'אמר ר' יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב (ישעיהו ט, ז) "דבר שלח ביעקב ונפל בישראל"? דבר שלח ביעקב זה גיד הנשה, ונפל בישראל שפשט איסורו בכל ישראל' (חולין צא,א) משמע שיש כאן גם עניין של כעין מנהג (שאחרת מהו שפשט איסורו, סתם שכולם עושים זאת? אלא משמע כעין מנהג שתלוי בכך שיתפשט ויקבע) שכך זה היה בהתחלה, שלכן בעקבותיו גם ה' הצטרף ו"שלח ביעקב" את המנהג הזה כמצוה. בכ"א יוצא שכל זה הוא לכבוד יעקב על שלקה ע"י המלאך. ואולי אפשר להוסיף לזה, שהאבקו עם המלאך היה לאחר שהעביר את כולם (את הנחל) ולכן נישאר לבדו, כך שאולי ראו בזה קצת אשמתם שלא עזרו לו, ולכן לכבודו קיבלו על עצמם. הכלי יקר מסביר: 'כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו'. מצינו לרז"ל שדברים עמוקים שהשגתם קשה, נמשלו לגידין כמו שפירש"י פרשת יתרו על פסוק ותגיד לבני ישראל. וההשגה נקראת בלשון אכילה, כמו שמצינו בד' שנכנסו לפרדס שעל החקירה הנסתרת מעין כל חי מביא פסוק דבש מצאת אכול דיך. ורמז במצוה זו לדורות למנוע מישראל החקירה בנסתרות כמ"ש אין לך עסק בנסתרות, כי יש לחוש פן יהרסו שכלם ויבואו לידי אפיקורסות, כי לא רבים יחכמו להבין כל הסודות על מתכונתם, מצד היות שכלם עובר בעמק עכור כי הבלי העולם הזה וחמדותיו מבלבלין שכל האדם. ורמז במניעת אכילת הגיד לדורות, להיות לזכרון בין עיניהם כי מנע ה' מהם פרי עץ הדעת, שלא יאכילו את שכלם דברים קשים כגידין, כי נגע בכף ירך יעקב ואם ליעקב השלם קרה מכשול זה לפי שעה כשנטה קצת מדרך השווי, מה יעשו אזובי קיר אשר רוב עסקיהם בהבלי העה"ז וחמודותיו, על כן לא יהיה להם עסק בנסתרות כ"א יחידי סגולי הדור כר"ש בן יוחאי ודוגמתו, אשר קצו ומאסו בהבלי העה"ז כיעקב. כי אם לפי שעה קרה זה ליעקב, על שנותר לבדו לכדו, ובלי ספק שאחר שקרה לו ענין התאבקות של סמאל הרגיש בחטאו וסר מן הדרך ההוא, וראיה לדבר שנאמר ויבא יעקב שלם. ודרשו רז"ל שלם בתורתו. ופירוש זה דבר יקר הערך, והמשכיל ישמע ויוסיף לקח' (כלי יקר. שם) זה אמנם הסבר יפה אבל רחוק מהפשט. ואולי אפשר להוסיף ע"פ פרושו שלכן למדו מכאן: '"ויאבק איש עמו עד עלות השחר" אמר רבי יצחק: מכאן לת"ח שלא יצא יחידי בלילה' (חולין צא,א) שזה גם רומז על הלימוד בלילה, שהוא זמן תושב"ע ומימלא בו נכלל גם לימוד הנסתרות. שלא יצא יחידי בלילה, כעין שלא יצא בלימודו כעין בחושך, שאינו מבין נכונה, ויחידי כרמז לכך שרק יחידים יכולים ללמוד כראוי זאת, כרשב"י וחבריו. ולכן גם "וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי" (ל) שזה כרומז לנסתרות, שבא לברר שמות המלאכים ועבודתם: '"למה זה תשאל" - (ב"ר) אין לנו שם קבוע משתנין שמותינו הכל לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים' (רש"י). המלבי"ם מסביר: '"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה". אחר כי בשר הבע"ח הנאכל מתהפך לבשר האדם הנזון, וע"כ הזהיר מאכילת הטמאים ושקצים, כי בזה יקנה האוכל טבע הדורס והאכזריות, ע"כ אחר שראו כי נגע בכף ירך יעקב, שבגיד הזה צרורה התאוה והחומריות, עד שאף יעקב שנפרד מכל גשמיותו לא נפרד הגשמיות מגיד הזה, וא"כ גם גיד הבהמה משחתו בו כח הבהמי והתאוני שלא יפרד משם, והאוכלו ידבק בו כח התאוה, לכן נאסר להם אכילת גיד הנשה לזכרון כי צריכים להתפרד מכל תאוה ויצר ולהיות קדושים לאלקיהם' (מלבי"ם. בפס'). ניראה שזהו שהתורה מספרת: “וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" (כו) כיון שלא יכול לו, שזה בשל קדושתו, נישאר לו רק לפגוע בכף יריכו, הרי ששם אין הגנה מהקדושה, וזה בשל חומריותו. וזהו "ע"כ לא יאכל... כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" מדוע צריך לפרט שהטעם כי נגע, הרי זה מובן מהאמירה "ע"כ לא יאכלו" וגו' שהכוונה שבשל סיבה זו (ע"כ) לא אוכלים את גיד הנשה, למה לומר שוב שנגע בירכו? אלא בא לומר שהדגש הוא שרק שם יכל ליגוע בו (“כי נגע", “ויגע בכף יריכו") בשל חומריותו. ואולי אפשר שזה מרומז בפרקי דר"א: '..מה עשה המלאך? אחז בגיד הנשה ועשה כחלב המת. לפיכך אסור לבני ישראל לאכול גיד הנשה שעל כף הירך שנ' על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה' (פרק לז) לשם מה מדגיש המדרש שנעשה כחלב של מת?- אולי כדי לומר שרק בו היתה גשמיות חומרית שלכן חל בו כמו ענייני מוות. הרשב"ם מסביר: 'על כן לא יאכלו - לזיכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה שלא מת' (רשב"ם בפס'). אולי אפשר לרמז בפס': “ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע על ירכו. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה". שסמוך אי אכילת גיד הנשה, לקריאת המקום בשם פניאל, לזכרון שהצליח להתגבר על המלאך ולא מת, כדי לומר שאף האיסור לאכול את גיד הנשה קשור בזה- בגבורתו של יעקב ואי מיתתו. וע"פ הפרקי דר"א שאומר שנעשה גיד הנשה כחלב מת, מובן שזה במיוחד מרמז על כך שיכול היה למות אלמלי שגבר על המלאך. וכן לדעת ר' יהודה גיד הנשה רק ברגל ימין, 'וטעמא מאי? אמר רבא: אמר קרא "הירך" המיומנת שבירך' (חולין צא,א) כך שזה משום שהיא הרגל החזקה, כך שיש בזה גם רמז על גבורתו של יעקב. ואמנם לרבנן זה בשני הרגלים, אבל נילמד מר"י לטעם, רק שלרבנן כיון שזה דין של הגיד אז גם הצטוונו על שני הירכים, שבשניהם זה הגיד, אבל טעמו עדיין משום גבורת יעקב... בספר החינוך מוסבר: 'משרשי מצווה זו: כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על ידי המצוה שתהיה לזכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך. וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו, אמן במהרה בימינו' (חינוך מצוה ג). מימלא עניין גיד הנשה הוא כדי שנאמין בגאולה ובכך לא ניפול באמונתנו מיאוש. וניראה שיש לזה רמז מהגמ' דורשת: '"כי שרית עם אלהים ועם אנשים" אמר רבה: רמז רמז לו, שעתידים שני שרים לצאת ממנו: ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל. מכאן רמז לו גלות' (חולין צב,א) הרי שבעניין שבניהם יש גם קשר לגלויות. ואולי זה נירמז ב'"ויותר יעקב לבדו" אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים' (שם צא,א) שעל דרך הרמז אולי בא לומר שכל עניין חזרתו, שלכן התגלגל כל הנעשה שם, היה בשל פכים קטנים, שאנשים הם כמו כלים ('דאמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו' וכו' [סנהדרין צט,ב] ובפרוש שני ברש"י 'לשון אחר: דרפתקי, כיס ארוך שמשימין בו מעות. כל הגופין נרתקין הם לקבל ולהכניס דברים' וכו') ומימלא רומז לאנשים שקטנים באמונתם ולכן אלמלא האמונה בגאולה היו מתייאשים מהמצוות. והמשכו: 'מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל' שממונו זה הקשור אליו, שרומז שחביב עליהם לסכן גופם בשביל צאצאיהם הקשורים אליהם (כממונם), וזה קשור באי גזל, ששומרים על מצוות התורה, וכך הממון קשור במצוות, וזהו שצאצאיהם קשורים במצוות. ואולי אפשר לומר יותר מזה, שע"י זכרון ההאבקות עם המלאך אנו מחילים בעולם כח של נצחון על אויבנו. שהרי המלאך הוא שרו של עשו, אויבנו, וע"י הניצחון של יעקב עליו, אנו קשורים לכח זה בעניין של מעשה אבות סימן לבנים, שאף בנו מתגלה מה שהיה אצל האבות. מימלא אנו מוציאים לפועל כח של נצחון על אויבנו שגנוז במעשה יעקב. וניראה שזהו: '..משל למלך שהיה לו כלב אגריון וארי נמירון, והיה המלך נוטל את בנו ומלבבו בארי, שאם יבא הכלב להזדווג לו, יאמר לו המלך: ארי לא היה יכול לעמוד בו, ואתה מבקש להזדווג לו? כך שאם יבואו אומות העולם להזדווג לישראל יאמר להם הקב"ה: שרכם לא היה יכול לעמוד בו, ואתם מבקשים להזדווג לבניו?' (ב"ר עז,ג) אולי מכאן רמז שבגיד הנשה אנו מחזקים את הכח הזה שעומד אל מול כח אויבנו ומבטל כוחו. לכן מיד מובא המפגש עם עשו.