"ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני ובינך. ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל. ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד. ויאמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך היום על כן קרא שמו גלעד. והמצפה אשר אמר יצף ה' ביני ובינך כי נסתר איש מרעהו. אם תענה את בנתי ואם תקח נשים על בנתי אין איש עמנו ראה אלקים עד ביני ובינך. ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך. עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה" וגו' (בראשית לח, מד-נב). 'תשמיש המטה דאיקרי ענוי, מנא לן? דכתיב (בראשית לא, נ) "אם תענה את בנותי ואם תקח נשים", "אם תענה" מתשמיש, "ואם תקח" מצרות' וכו' (יומא עז,א-ב). (לומדים ליוה"כ שאסור בתשמיש המיטה, כיון שנקרא עינוי, ויש להתענות ביוה"כ). והנה לא מובן, מה כ"ך אכפת ללבן אם ימנע מלשמשן בעונתן או יקח להן צרות, הרי הוא לא באמת דואג להן? הרי כך אמרו ליעקב: “ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו. הלוא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו" (לא, יד-טו) ואף בדברי לבן זה קצת מוכח, שלא מתייחס אליהם כחשובים, שאומר ליעקב: “ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה ראה לי הוא ולבנתי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו" (מג) '… מנא הא מילתא דאמור רבנן: בני בנים הרי הן כבנים? אילימא מדכתיב (בראשית לא, מג) "הבנות בנותי והבנים בני", אלא מעתה "והצאן צאני" הכי נמי? אלא דקנית מינאי, הכא נמי דקנית מינאי' (יבמות סב,ב) הרי שמתייחס לצאצאיו כעל רכוש כספי ולא כחלק חשוב ממנו? וכן אומר: “יש לאל ידי לעשות עמכם רע" (כט) והרי מי הם הרבים, הרי היה מזיק רק ליעקב? אלא משמע שהיה מזיק לכולם, כולל צאצאיו על שברחו ממנו? ואפשר שבאמת לבן כן דאג להן, שלכן דרש זאת מיעקב. ורק בהקשר לממון או לכבוד (שברחו ממנו), בזה לא היה מסוגל להתייחס אליהן בכבוד, ולכן רק בהקשרים האלו מוצאים את ההתייחסות השלילית. ואפשר ע"פ מה שאמר: “ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנב את לבבי ותנהג את בנתי כשביות חרב" (כו) שראה בבריחתו של יעקב כעין ששובה ממנו את בנותיו, ואולי אפילו התבטאו כך האנשים כשסיפרו לו "ויגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב" (כב). לכן לבן רואה בזה כפגיעה בכבודו שלכן רצה להזיקו כנקמה. וע"פ זה אולי גם בהקשר לבנותיו, אע"פ שלא כ"ך אכפת לו מהן, בכ"ז אם ישמעו שלקח עוד נשים או שמונע תשמישן זה יראה כפגיעה בלבן, שכך מתייחסים לבנותיו, ולכן מצד זה חשוב לו שיעמוד בזה. ואולי אפשר שלבן ראה שהתברך מיעקב: “ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה' בגללך" (ל,כז). ולכן גם אמר: “ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה" (כח) שהסכים לתת שכר מה שיבקש ובלבד שישאר אצלו, כיון שראה שממנו יש לו הצלחה כלכלית. והנה כאן הוא התייחס לצאצאיו כאילו הם ממונו, כמו שנאמר בגמ' ביבמות 'דקנית מינאי', שראה בזה כעין הסכם ממוני בניהם. לכן אולי ראה בבנותיו וצאצאיו אצל יעקב כעין קשר כלכלי שעדיין נישאר לו גם לאחר שיעקב עזבו, ולכן היה חשוב לו שהוא יתנהג כראוי עם בנותיו וצאצאיו, שבכך יש קשר חזק כעין לממונו, ומימלא אולי בכך עדיין ימשך אליו הברכה. אבל אם יקח עוד נשים או יפגע בחיבור איתן (ע"י אי תשמיש) יהיה בזה כערעור החיבור הממוני שבניהם, ומימלא זה יה החשוב ללבן שיתקיים. אולי לכן מיד אומר "ראה אלקים עד ביני ובינך" (לא, נ) שמדבר על החיבור שבניהם ע"י ה', שזה כרומז לכך שיתייחס יפה לבנותיו בשל חיבור בניהם כשה' כעין עד, שישפיע ברכה בכך. וגם קודם אומר לבן: “ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה ראה לי הוא ולבנתי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו" (מג) שמתייחס לצאצאיו, ומיד ממשיך: "ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני ובינך" (לא, מד) שכסומך לחיבור בניהם. ואולי אפשר להסביר זאת ע"פ הד"ת של היהודי הקדוש על הפס' “ארמי אבד אבי וירד מצרימה" (דברים כו,ה). שואל היהודי מה הקשר בין לבן הארמי לבין ירידתו של יעקב למצרים שלכן הסמיכו הפס'?- ועונה שלבן הארמי היה מכשף גדול, ולכן ידע בטומאתו שכדי להזיק ליעקב הוא צריך לבלבל בין נשיו של יעקב, ולכן חיתן את יעקב עם לאה לפני רחל, שידע שמצד האמת צריך להתחתן עם רחל, ולכן ע"י שיחתן עם לאה זה יגרום פגיעה בקדושה. ובאמת זה מה שקרה, שמובא בגמ': 'ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים' (שבת י,ב). והנה אם היתה רחל מתחתנת עם יעקב תחילה אז יוסף היה הבכור, ומימלא לא היה שייך שאחיו יקנאו במה שקיבל כתונת פסים, כיון שלבכור מגיע פי שתים, שהוא חשוב מאחיו. ומימלא הסיבה שקינאו ביוסף היה בשל שלא היה בכור (אלא ראובן), ובשל כך ירדו למצרים, כמו שאומרת הגמ'. מימלא זהו "ארמי אובד אבי" שלבן רצה להזיק ולאבד את יעקב, ולכן פעל לשינוי הסדר הנכון בנשות יעקב, והתוצאה היתה "ויד מצרימה". והנה ע"פ העקרון הזה של היהודי, שלבן היה מכשף גדול ולכן פעל ע"פ הטומאה להזיק ליעקב ע"י שינוי הסדר בנשים. כאן מדובר לאחר שרחל גנבה לו את הטרפים שבהם היה פועל בטומאה, שהרי אלה היו אלוהיו, כמו שאומר "למה גנבת את אלהי" (ל). ויותר מזה, בתרפים היה יודע את העתידות, כמו שמובא בתנחומא: 'למה גנבה אותם? כדי שלא יהו אומרים ללבן שיעקב בורח עם נשיו ובניו וצאנו. וכי התרפים מדברים הם? כן, דכתיב: (זכריה י) "כי התרפים דברו און”. ואתה אומר עיניים להם ולא יראו כל אותו עניין?! אלא תרפים. למה נקרא תרפים? לפי שהן מעשה תורדף מעשה טומאה. וכיצד היו עושין? מביאין אדם בכור ושוחטים אותו ומולחים אותו במלח ובשמים, וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה ומניחין הציץ במכשפות תחת לשונו, ומניחין אותו בקיר ומדליקין לפניו נרות ומשתחווים לו, ומדבר עמם בלחש, זה שאמר הכתוב: "כי התרפים דברו און". לפיכך גנבה אותן רחל' (תנחומא "ויצא" סימן יב). מימלא התרפים היו אומרים ללבן את המציאות ע"י הראיה של הטומאה. אם כן, מן הסתם את ידיעתו בטומאה כיצד להזיק ליעקב ע"י החלפת נשיו, הוא קיבל מהתרפים. והנה עכשיו רחל גנבה לו את התרפים, כך שלא יכול לדעת מה הולך לקרות. לכן כדי להבטיח את המציאות העכשווית, שתשאר כמו שתכנן מראש ע"פ הטומאה (כיצד להזיק ליעקב), הוא צריך שישאר כמה שאפשר כמו התכנון המקורי, והוא, שיהיה ליעקב את רחל ולאה בסדר לא נכון וזה יביא להזיקו. אבל אם עכשיו יעקב יקח עוד נשים או ימנע מהחיבור הרגיל שבין נשיו, זה אולי יכול לשנות את התכנון, שלא לקח זאת בחשבון מראש, ולא יודע אם זה ישנה או לא, לכן חשוב ללבן לחייבו לישאר כמה שיותר כמו שהיה עד עכשיו, ולכן מחייבו שלא יקח עוד נשים ושלא ימנע מלשמשן בעונתן. ואולי אפילו חשב שאם יקח עוד נשים אז הבנים שיוולדו ישלימו בין האחים, ולא יתקיים מה שראה מראש שיסתכסכו צאציו בניהם, וכן אם לא ישמש כראוי יכולים לחשוב שיש הבדל בניהם מצד מי יותר חשוב באמהותיהם (שלכן לא משמש כראוי את האחרת) וזה יפגע בתחושת הקינאה מכיבודו את יוסף מעליהם, שנובעת מכך שכולם צריכים להיות שווים. ואולי גם אם לא ישמש כראוי, אז אותה אחת תקים תחתיה פילגש שתחשב כמותה, כעין מה שעשו עם בלהה וזלפה, ואת זה לבן לא יכול לחייב את יעקב שלא לעשות (שלא יכול למנועו מלקיים רצון אשתו, וגם בזה יבין שמתכוון לרעתו) ולכן העמיד שלא ימנע מלשמשן כראוי ומימלא לא יגיעו למצב שיקח גם פלגש, ומימלא לא יווצר מצב של עוד ילדים שלא קשורים לצאצאים מלבן. ואולי אפשר שהגלעד היה כזכרון להסכם אי לוחמה ביניהם, כמו שאומר: “עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה" (נב) [ולכן אומר: "ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך" (נא) שלשון ירי 'כזה שהוא יורה החץ' (רש"י) לרמז על הסכם אי לוחמה] מימלא ההסכם הוא עם יעקב (כמו שמפרט “אתה”) ואילו על צאצאיו אין צורך לעשות, כיון שהם צאצאיו אז לא חושש שיבואו להזיקו. אבל אם יקח עוד נשים או שימנע מתשמישן שאז יכול להיות שיקח פלגש, וממנה יוולד לו עוד ילדים, והם יבואו לילחם בו, לכן מדגיש שלא יעשה דברים אלו. ואולי לכן זה קשור ליוה"כ (שמכאן למדו לאסור תשמיש ביוה”כ) שהוא ניתוק מהרוע, ולכן רמז לעתיד לבא שילחמו בעשו (ולא בלבן) [וכן יוה”כ הוא זמן מתן לוחות השניים וכתיקון לעגל שפגם במעמד הר סיני: 'יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב) ובמתן תורה היה צריך להיות כעין לעתיד (שלא ישלטו בנו או שלא נמות. ע"ז ה,א) לכן יוה"כ כמו לעתיד לבא, ולכן רומז גם על מלחמה בעשו]. ואולי אפשר שהערב רב קשורים ללבן, שנאמר בילקו"ש: 'בלעם הקוסם הוא לבן הארמי מפתור ושני בניו ינוס וימברוס' (סימן קסח) [אמנם זהות לבן כבלעם זה מחלוקת בחז"ל, אבל לכו"ע הם קרובי משפ'] ובתנחומא "כי תשא" (סימן יט) מובא ששני אלו היו עם הערב רב שניקהלו על אהרן שיעשה את העגל. ניראה שלכן לבן פעל בכדי שבנ"י יהיו כולם קרוביו (וזה ע”י שלא יקח עוד נשים וישמש אותן בזמנן, כמו שאמרנו קודם) כדי שיוכלו בהמשך צאצאיו לחבור לישראל ולהחטיאם, שאילו היו בנ"י גם מאחרים אז לא היו מאוחדים כ"ך בשלמות עם שני אלו, ולכן היו בנ"י יוצאים כנגדם ובכך היה נימנע העגל. אלא שבשל קירבתם היו מאוחדים ולכן לא יצאו בכח נגדם. מימלא לבן כמכשף שיודע עתידות, וגם רוצה להזיק ליעקב (“ארמי אובד אבי”) בא ליעקב בטענה שיעשה את מה שראוי לעשות, כביכול מהצד שדואג להן, אבל בעצם רצה בזה להזיק לבנ”י. ואולי זה נירמז ב"ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם ויאכלו לחם וילינו בהר" (נד) '"ויזבח יעקב זבח" - שחט בהמות למשתה. "לאחיו" - לאוהביו שעם לבן' (רש"י) שזבח בהר מזכיר את הזבח שעשו לעגל בהר סיני, וזה ע"י האנשים שקשורים ללבן.