חג סוכות מאופיין בשמחה יתירה, ואילו ספר קהלת כולו קדרות, עצבות, פסימיות, רצינות וכובד ראש. אולם יש להבין את ספר קהלת לעומקו, וכבר דרשו חז"ל על הפסוק (קהלת א, ג): "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹול תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ - אמר ר' יודן: תחת השמש – אין לו, למעלה מן השמש – יש לו" (קהלת רבה פר' א' סי' א').

הביטוי "תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", החוזר עשרות פעמים בספר, והוא המוטיב המרכזי שלו – משמעותו שבעולם הטבע, כפי שהוא מוצג לעינינו החושניות, אין לעמלנו תכלית ולחיים משמעות: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא... מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה... וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", ולכן המסקנה המתבקשת בהכרח היא: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹול תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".

אולם אין זו המסקנה הסופית. זו רק מסקנת ביניים העולה מראייה חומרית של העולם ש"תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", שאותה רוצה קהלת לדחות.

החומריות וההינתקות מהטבע עלולות להביא את האדם לסגידה ולהערצה יתירה של כוחו האנושי, עד כדי שכחת המקור האלוקי. האדם צריך לזכור שהוא לא רק יוצר אלא גם יצור, וכל כוח יצירתו - מיוצרו בא לו. חג סוכות בא להוציאנו מראייה חומרית זו. הבית הוא חוסנו ומבטחו של האדם. אומרת התורה לאדם צא מביתך הפיזי ומתפיסתך החומרית, לסוכה דלילה וקלה וחָסֵה בצל השכינה. לכן הסכך חייב להיות מן הצומח הטבעי, כפי שבראו ה', ללא עיבוד מלאכותי בידי אדם. חזור אל הטבע הבראשיתי, האלוקי, קוראת התורה לאדם.

אם האדם הוא רק גרגיר אבק בקוסמוס האדיר, פגישת כמה תאים שמהם הוא נוצר בטעות, אם הכל הוא רק מקריות של "תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" – אז המסקנה "הַכֹּל הָבֶל". לשום דבר אין משמעות, על מה נשמח? חוקי הטבע הם מחזוריות עיוורת, קודרת, חסרת כל טעם והיגיון, ואז האדם מחפש שמחה שהיא רצון להתפרק ממתח החיים חסרי המשמעות, לשכוח ולהתעלם מהחידלון – "אכול ושתה כי מחר נמות". שמחה כזו צריכה גירויים חיצוניים - בעלי מקצוע שידגדגו, שיבדרו וישכיחו מאיתנו את התהום הפעורה לפנינו. אך זוהי שמחה זמנית וחולפת שאחריה באה שוב המסקנה כי "הַכֹּל הָבֶל".

ההכרה שהקדוש ברוך הוא, הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, היא זו המביאה שמחה לאדם. זהו העולם ש"מעל לשמש". האדם יודע שהוא אינו בודד, שאינו נתון למקרה העיוור שיפגע בו, הוא חוסה בצל ה'. אומנם אין הדבר מבטיח לו הגנה מפני כל נזק. אך הוא יודע שכל מה שיקרה לו – מיד ה' הוא. הכל מתוכנן, הכל משמעותי ותכליתי. יש במי לבטוח ובמי לחסות.