על זמנו של יום כיפור כיום סליחה ומחילה מובא בחז"ל שני עניינים שקרו בזמן זה. בגמ' מובא: 'יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב). ובמדרש מובא: 'שביום הכפורים נמול אברהם ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם הברית של מילה של אברהם אבינון ומכפר על כל עוונותינו' וכו' (פרקי דר"א כט). והנה ביוה"כ צמים, ואם מדובר על הטעם של הלוחות השניים, זה מובן ששייך בזה צום. כיון שהוא כפרה על העגל, ובעגל נאמר "וישב העם לאכל ושתו" (שמות לב,ו) ולכן יש עניין של כפרה ע"י צום. לכן מובן גם שמשה אומר "ואתנפל לפני ה' כראשנה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו" (דבריםן ט,יח) שמדגיש שלא אכל ושתה, מעבר לכך שבא לומר על המעמד שהיה צריך כדי לכפר להם (שהוא כמו מעמדו במתן תורה), גם מדגיש שלא אכל ושתה שבזה עושה ההיפך מחטאם באכילה ושתיה. ולכן מובן שביוה"כ יש צום כנגד זה. ובאליהו זוטא (פרק ד) מובא יותר מזה: 'ארבעים יום האחרונים שעלה משה שנייה להר סיני להביא תורה לעמו, גזרו ישראל יום צום יום תענית. יום האחרון שבכולם שהוא סוף ארבעים, גזרו תענית ולנו בתעניתם כדי שלא ישלוט בהם יצה"ר' וכו'. הרי שצמו ממש ביוה"כ בירידת משה מההר. אבל אם הטעם של יוה"כ הוא מטעם מילת אברהם, מה קשור לצום (הרי שמחים בברית מילה)?- ובפשטות י"ל שהכפרה קשורה למילת אברהם, ולא הצום. אולם אפשר שעניין המילה הוא למעט את הכוחות החזקים הטבעיים של יצר העריות (כידוע מהרמב"ם), ולכן כנגד זה גם ממעטים את הכוחות הטבעיים, ע"י הצום (שבצום אין כח וחשק לרדוף לחטוא). לכן מובן ששמובא בקבלה שפורים ויוה"כ הם דרגה אחת, שדומים. שהנה גם בפורים נהנו מסעודתו של אחשורוש. והנה מובא: 'שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. -אם כן, שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו? אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם' וכו' (מגילה יב,א). רשב"י לא אמר שטעמם אינו נכון, אלא רק שאינו מספק, ולכן ניראה שבא להוסיף על דבריהם, שבאמת עכשיו כשחטאו בסעודה זה העלה את הדין על שושן, ובעקבות עליית הדין עליהם זה עלה הדין על מה שהשתחוו כולם לצלם. שכיון שעלה הדין על שהשתתפו בסעודתו של אחשורוש, שעשו כמו כולם (כמו כל הגוים), זה העלה את הדין של הצלם, שגם אז עשו כמו כולם, שכולם חוייבו להשתחוות לצלם. ולכן דומה פורים (שהנס היה כתיקון למעשיהם) למילה שהיא באה לריחוק מהגוים, להיות ישראל כשלעצמם. ולכן הוא (המילה) כשורש לנתינת הלוחות השניים שהם תיקון לעגל, שאף העגל נעשה ע"י הקשר לגוים, לערב רב: '"אלה אלהיך" - ולא נאמר אלה אלהינו. מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו ואחר כך הטעו את ישראל אחריו' (רש"י. שמות לב,ד). וכך גם בפורים, בנ"י השתחוו לצלם, לא שהאמינו בו, אלא בשל שהגוים אמרו להם להשתחוות. ובעגל חטאו כדי להתיר להם את העריות 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' (סנהדרין סג,ב), ואמנם זה נאמר על בית ראשון, אולם מן הסתם אין הבדל, אלא זהו הסיבה של הע"ז בבנ"י, ולכן גם בעגל. לכן מובן שבעגל נאמר "ויקמו לצחק" (שמות לב,ו) 'יש במשמע הזה גלוי עריות' (רש"י), שזה לא מקרי אלא עקרוני. שלכן שני פרושיו של "לצחק" הם: '"לצחק" - יש במשמע הזה גלוי עריות כמו שנאמר "לצחק בי". ושפיכות דמים כמו שנאמר "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו", אף כאן נהרג חור' (רש"י), והרי חור נהרג בעקבות שרצו שיעשה את העגל (וסירב), לכן כמו שהרצח זה חלק מהותי מעשיית העגל (שקשור לעשייתו) כך גם בעריות קשורים מהותית לעגל, שזה היה סיבתם של בנ"י. ואותו דבר היה במשתה אחשורוש פריצות, כמו שנעשה אצל ושתי, שעל זה אמרו 'עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות' (מגילה יב,ב) כך שמן הסתם גם קודם לכן היה כך, וכן נאמר '"גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות" בית הנשים מיבעי ליה? אמר רבא: שניהן לדבר עבירה נתכוונו' וכו' (שם,א) כך שכל המשתה היה קשור גם לעריות. וכמו שהעגל ע"ז נעשה בשביל תאוה (עריות), כך גם בהמן, הע"ז שבבגדו ([פרקי דר"א פרק נ]. או שעשה עצמו ע"ז [סנהדרין סא,ב]) נעשתה בשביל תאותו (לכבוד), כך שקשורים בעניין תאוה. לעומת זאת, הברית מילה באה להוריד תאוה. וזה (בברית) תאות יצר העריות, ולכן הברית של אברהם קשור בתיקון העגל ביוה"כ, שהעגל קשור לעריות בסיבתו. וכן בפורים נס ההצלה היה בהקשר לתאות העריות, שהחל בושתי, שעשו מסיבה מעורבת בעריות, וכן שרצו לראות את ושתי ערומה. ואח"כ באסתר שאחשורוש חשק בה. מימלא יש הקשרים דומים שנימצאים ביוה"כ ובפורים. והנה גם פורים סמוך לניסן שהוא זמן בריאת העולם, ויוה"כ סמוך לר"ה שהוא קשור לבריאת העולם ('אומר ר"ת: דאלו ואלו דברי אלקים חיים. ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן'. תוס' ד"ה 'כמאן', ר"ה כז,ב]), וכיון שבניסן זה הבפועל, שהמחשבה באה לפניו, לכן פורים חל לפניו, ואילו בתשרי זה המחשבה, משם זה החל, ולכן יוה"כ זה לאחריו. ויוה"כ הוא עשרה ימים לאחר ר"ה שהוא יום בריאת האדם, שהוא עיקר הבריאה, שלכן הוא המחשבה העיקרית ולכן ממנו עשרה ימים (עשרה זהו שלמות). ואילו פורים הוא כעשרה ימים לפני כה אדר, שהוא היום הראשון לבריאה (א' ניסן הוא בריאת האדם). ואמנם יש משושן פורים (שבו היה בשושן, שבו התרחש עיקר הסיפור, ולכן חשוב. וכן כנגד חשיבות לא"י, מוקפות חומה מימי יהושע בן נון, ולכן חשוב. וכן כיון שיש יומיים אז מתחשבים בשני כיון שהוא הקרוב לזמן המחושב.) אחד עשר יום, אולם זה משום שהעולם ניברא כדי שיתוקן, שיהיה כמו במחשבה שלשמה ניברא, לקדושה, ולכן זה עשרה ימים קודם להתחלת הבריאה, ולכן מ-כד, עשרה ימים. ביוה"כ התיקון הוא מצד ריחוק מהטבע, בחמשה עינויים, שאנו אז כמלאכים שמנותקים מהגשמי. ואילו בפורים זה באכילה ושתיה, שמתקנים את הטבע בשימושו. שזה כנגד שתשרי זה המחשבה ולכן לא בפועל הפיזי, ולכן הוא כרוחני ע"י ניתוק מהטבע הפיזי (שזהו חמשת העינויים, שנמנעים מהטבע), לעומתו בניסן זהו הבפועל, הפיזי, ולכן בו מתקנים בפורים ע"י שימוש בעולם הפיזי לתקנו. ועוד שנאמר בגמ': '"ויתיצבו בתחתית ההר" א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים" קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,א). מימלא יוצא שיש הבדל בין מתן תורה, שהמשכו ביוה"כ בירידת לוחות השניים, שהוא נעשה בכפיה. לבין פורים שהוא נעשה בקבלה מרצוננו. לכן ביוה"כ אנו כמלאכים, שמלאך אין לו בחירה חופשית, ואילו בפורים זהו בשימוש בטבע, כאדם בעל בחירה חופשית.