"לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה, ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה" וגו' (דברים ל,יב-יג). 'והיינו דאמר אבדימי בר חמא בר דוסא: מאי דכתיב "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא"? לא בשמים היא, שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה. ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה. רבא אמר: לא בשמים היא, לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים. רבי יוחנן אמר: לא בשמים היא, לא תמצא בגסי רוח, ולא מעבר לים היא, לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים' (עירובין נה,א). לכאורה מה ההבדל בין רבא ור"י, הרי שניהם מדברים נגד גאותן? בפשטות אפשר שזה רק הבדל לימודי, האם זה נילמד משמים או ים. בא הת"ת ומסביר: 'נראה דרבא איירי במין גאוה שמגביה דעתו לחקור ולהתפלסף בעיקרי ויסודי דעות התורה, והיינו שבעיקר אין לו אמונה באמיתת וקבלת ומסורת התורה. ור"י איירי בסתם בעל גאוה שלא ישפיל עצמו לשאול מחברו את החסר לו בידיעת התורה, ומימלא לא יוכל להשתלם בלמודו וא"כ לא יתקיים בו למודו'. וניראה אולי שיש בזה קשר לנאמר קודם, שהגמ' מביאה את דברי אבדימי בהקשר לנאמר קודם: 'אמר רב חסדא: אין תורה נקנית אלא בסימנין, שנאמר "שימה בפיהם", אל תקרי "שימה" אלא סימנה. שמעה רב תחליפא ממערבא, אזל אמרה קמיה דר' אבהו, אמר: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה: (ירמיהו לא, כא) "הציבי לך ציונים שימי לך" וגו', עשו ציונים לתורה. ומאי משמע דהאי ציון לישנא דסימנא הוא? דכתיב (יחזקאל לט, טו) "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון". ר' אליעזר אמר מהכא: (משלי ז, ד) "אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא" עשה מודעים לתורה. רבא אמר: עשה מועדים לתורה' (שם נד,ב).'סימנין - סימני השמועות זו אחר זו וסימני חכמים כדרך שיש בהש"ס ותשים גירסא דסמניה בפיהם: עשו מועד לתורה - קבעו עתים לתלמידיכם שידעו עת לבא ולשנות' (רש"י). ועל זה מביאים את דברי אבדימי, 'והיינו דאמר רב אבדימי - הא דאמרן דצריך לטרוח ולהעמיד סימנין ולהערים בתחבולות כדי שתתקיים התורה בלומדיה, היינו דר' אבדימי דמפרש דיוקא דקרא שאם בשמים היא צריך אתה לעלות אחריה' (רש"י). שדברי אבדימי הם תמצית של הדברים הקודמים, שיש לטרוח כדי שהתלמידים ילמדו, וזה נעשה ע"י הסימנים וע"י שיהיה זמנים ידועים וקבועים ללימוד, שכך ילמדו כמו שצריך. והנה ההבדל בין דברי ר"א (מודעים) לרבא (מועדים), זה בהעמדה בעניין הלימוד עצמו, שיהיה באיכות טובה (מודעים-סימנים) או בעצם זה שיבואו ללמוד (מועדים-זמנים). כך ניראה שגם ההבדל בין דברי רבא ור"י, זה בעניין עצם הלימוד או שיבואו ללמוד. שהנה רבא אומר 'מגביה דעתו עליה כשמים' זה גאותן שחושב שהוא חריף (מעלה גבוה לשמים), או שהוא בקי, שזהו 'מרחיב דעתו עליה כים' שחושב שידיעותיו נירחבות ביותר, כים, ולכן לא צריך ללמוד הרבה כי יש בו מספיק, ובכך נימנע מללמוד הרבה וחזק, כראוי, שלא מתאמץ, ובעקבות כך תורתו משתכחת. או שבעקבות גאוותו בידיעותיו בתורה, תורתו אינה ראויה, ותורתו משתבשת. לעומתו אצל ר"י זה על אלו שאינם באים ללמוד כלל, שאין להם זמן ללמוד, שהם 'סחרנים' ו'תגרים', או שאין להם כלל רצון ללכת ללמוד, שזהו 'גסי הרוח' שחושבים שלא לכבודם ללכת ללמוד (בכלל או עם אחרים). מימלא זהו כמו דברי רב אבדימי שהביא שהפס' אומר שצריך לטרוח, ובאו רבא ור"י ופרטו את העניינים, שזהו מצד האדם שלא בא ללמוד (ר"י, כ'מועדים') או שלא לומד טוב מצד האיכות (רבא, כ'מודעים' [ואת הלימוד לזמנים לומד מ"ומודע לבינה תקרא”. שאת שני הדברים צריכים]). וניראה שזה קשור לדברי הגמ' בתמורה (טז,א): 'אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע: שאל. א"ל: "לא בשמים היא"... אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו' וכו'. הרי שהתורה קשורה לשני הדברים, מצד אחד לבקיאות ולהתמדת הלימוד, כמו שהיו אמורים לדעת ע"י שלמדו ממשה. (וזהו 'אמר לו: רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות לג, יא) "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל"? מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות' וכו'. הרי שהלימוד של יהושע קשור בדבקות לאהל נהלימוד של משה, שקבע 'מועדים'). ובסוף חזרו ע"י פלפולו של עתניאל, שזה מעלת איכות לימודו. הרי שיש שני צדדים שצריכים להיות בלימוד כדי שיתקיים, שזהו הבקיאות וכן ההתמדה בזמנים, וכן הלימוד באיכות טובה. וניראה עוד ששניהם מסכימים האחד ללימוד השני, אלא שדיברו כל אחד ע"פ החשיבות במקומו. שרבא מדבר על גאוה בעצם הלימוד 'שמגביה דעתו עליה', ואילו ר"י מדבר על גאוה כללית של אדם 'גסי רוח' (וכן בפשטות זה כולל את כלל המידות הרעות שיש בגסותו של האדם החומרי). שרבא היה בבבל ששם ארץ טמאה, ולכן עיקר הקישור לקדושה הוא דרך לימוד התורה, ולכן חשוב במיוחד ליזהר בקשר לתורה שיהיה כראוי, כדי שקשרו לתורה לא יהיה מקולקל. ואילו ר"י היה בא"י שבה השכינה שורה בארץ ומקדשת את כל החומר והאדם, ולכן הזהיר כללית, שבכלל לא להיות קשור למידות רעות שבכך מתרחק מהקדושה. מימלא שניהם מסכימים זה לזה, אלא שהביאו חלקים של איך להיות קשורים לתורה בקדושה כראוי (שאז גם הלימוד הוא אמיתי כראוי, וגם כלל הקשר לקדושה), כל אחד ע"פ הקשרו.