בשלח התשס"ד - ט"ו בשבט

השבת נקראת שבת שירה, כיוון שבה קוראים את שירת הים.

שירת הים משובצת גם בתפילת שחרית של כל בוקר, אך בסופה מובאים פסוקים מספר תהילים, ומספר עובדיה ומספר זכריה, שעוסקים בזמן הגאולה העתידה.

ננסה להבין מה הקשר בין הגאולה העתידה לשירת הים, וננסה למצוא קשר גם לט"ו בשבט.

ט"ו בשבט נקבע להיות ראש השנה לאילנות, כאשר המשמעות היא לדיני מעשר וערלה בפירות האילן. אך למעשה, חז"ל ראו ביום זה את התחדשות הטבע, ועל פיהם, ביום זה הטבע מקבל כוחות מחודשים להמשיך את פעילותו גם לשנה זו.

לכן גם קבעו יום זה כיום חג, ואין אומרים בו תחנונים.

כיוון שביום זה מתחדש הטבע, רציתי ללמוד, מה צריכה להיות מערכת היחסים, בין האדם לטבע.

לאחר סיום הבריאה, הקב"ה קובע כיצד תראינה מערכות היחסים בין הקבוצות השונות
(דומם, צומח, בע"ח, מדבר).

ניתן לאדם שלטון על בע"ח - אך לא ניתנה אפשרות לאכול מהם.

ניתנה לאדם רשות לאכול מן הצומח - וכל שכן להשתמש.

ניתנה לבע"ח רשות לאכול מן הצומח.

לאחר המבול, התיר הקב"ה לאדם, וגם לבע"ח (מסתבר), להרוג ולאכול בע"ח.

הרב קוק טוען, כי האידיאל הוא לחזור למצב שהיה לפני המבול, בו הייתה האנושות צמחונית, ואכן אנו רואים שכעקרון התורה אינה רואה את אכילת הבשר כעליית דרגה:

ראשית- התורה אוסרת לאכול את בע"ח הטורפים, כדי שלא נלמד ונושפע מתכונתם זו.

שנית- התורה מציבה מגבלות רבות אחרות, ומתירה אכילת בשר, רק כאשר מגיעים למצב
"כי תאווה לאכול בשר" - תאווה ממשית לבשר, ולא אכילה יום יומית.

* הדבר נכון גם לגבי בע"ח- "ואריה כבקר יאכל תבן" לעתיד לבוא.

לכאורה, אם האדם יכול להרוג בע"ח ואת הצומח לצורך אכילה, מותר לו גם לעשות בהם כל שימוש אחר כרצונו, כאילו הם רכושו הפרטי.

אך אנו רואים שהתורה הטילה מגבלות על אופן השימוש בבע"ח ובצומח.

1) לגבי בע"ח, נקבע כי אין לצער בע"ח, לדוגמה, אבר מן החי, מצוות פריקה, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, לא תחסום שור בדישו ועוד.
הגמרא בבבא מציעא מספרת על יסוריו של ר' יהודה הנשיא, שהיו מאוד קשים.
ר' יהודה הנשיא היה עשיר גדול, והיו לו כל כך הרבה סוסים, שכאשר היו מאכילים אותם, מרוב שמחה הם היו צוהלים, והרעש שהיו עושים היה נשמע למרחק של ארבעה ק"מ. את הסוסים היו מאכילים בשעה שר' יהודה הנשיא היה נכנס לבית הכסא, אך עם כל הרעש שהיו עושים, היו שומעים את צעקות הכאב שלו.
ומדוע קיבל יסורים אלה: פעם אחת הוליכו עגל לשחיטה, והעגל ברח והתחבא תחת כנפי כסותו של ר'. אמר ר' לעגל לך כי לכך נוצרת ואמרו בשמים "הואיל ואינו מרחם על העגל יבואו עליו יסורים".
וכיצד עברו היסורים- יום אחד ראה ששפחתו מטאטאת את הבית, ותוך כדי היא גם רצתה להוציא החוצה גורי חולדה שהיו בבית. אמר לה "הניחי להם כי הרי כתוב ורחמיו על כל מעשיו", אמרו בשמים "הואיל והוא מרחם על הבריות, אף אנו נרחם עליו".
אנו רואים שלמרות שמותר לאדם לשחוט בע"ח לצרכו, אין לקחת את הדבר כמובן מאליו.
2) גם לגבי צמחים יש מגבלות- כאשר יוצאים למלחמה וצרים (מלשון מצור) על עיר, אסור לכרות עצי מאכל מסביב לעיר, למרות שהם נחוצים לצורך ענייני המלחמה.
ואמרה הגמרא במסכת יומא שאם קוצצים אילן, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכן כאשר הנשמה יוצאת מהגוף קולה הולך מסוף העולם ועד סופו.
ואמר ר' חנינא לא מת שיבחת בני אלא מפני שקצץ תאנה בלא זמנה.
כלומר, חז"ל מדמים השחתת עצים ללא צורך, לנטילת נשמתו של אדם, ולכן העונש הוא זהה, עונש מוות.
הכלל שניתן ללמוד מכאן, הוא שהעולם והטבע נבראו לצורך שימושו של האדם, והאדם יכול ליהנות מהם, אך אין העולם נמצא בבעלותו של האדם, כך שיוכל לעשות בו ככל העולה על רוחו, ולהשחיתו.
הגמרא במסכת ברכות מספרת על שני סוגי אורחים -
בעל הבית מכין ארוחה מכובדת, שאמורה להספיק למשפחתו ולאורח.
אורח טוב אומר - כמה טרח בעל הבית בשבילי, כמה אוכל הכין- זאת למרות שגם המשפחה של בעל הבית אוכלת.
אורח רע אומר- מה אני כבר אוכל- לחמניה אחת ושותה כוס שתיה אחת, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא לצורך משפחתו.
הגישה שלנו לעולם צריכה להיות כמו של האורח הטוב, ולומר "ברוך שברא כל אלה לשמשני" - למרות שהעולם משמש הרבה מאוד אנשים חוץ ממני, עלי להוקיר תודה לקב"ה, כאילו הכל נברא רק בשבילי.
שירת הים מתחילה בפסוק קצת קשה "אז ישיר משה". מדוע "אז ישיר" בלשון עתיד? היה יותר נכון לומר "אז שר משה"?
ומסבירים שמדובר בשירה שישיר משה בעתיד. ומתי יגיע זמן שירה זו? נאמר כאן "אז" ונאמר "אז" בפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".
כלומר, המועד שאליו מכוונת המילה "אז", הוא זמן הגאולה העתידה, ואז ישיר משה ובני ישראל שירה לקב"ה.
ואולי כך ניתן לתרץ את הפסוקים שמוסיפים בתפילת שחרית לאחר שירת הים, שעוסקים בגאולה העתידה, וזאת כיוון שמסדר התפילה רצה לרמוז לקושיה ולפירוש שהצענו.
מסתבר שגם לאילנות יש סיבה לחכות לזמן הגאולה העתידה (זהו הפסוק שאומרים האילנות בפרק שירה).
"אז ירננו עצי היער"- ואחד מהפרשנים מסביר, שעצים ירננו, כיוון שלאחר הגאולה "לא ישא עוד גוי אל גוי חרב", "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות", ואז יישארו הרבה כלי עץ ללא שימוש וישתמשו בהם להסקה, ולא יצטרכו יותר לכרות עצים- וכך יבוא השלום לעצי היער.
מורי ורבותי, היחס שלנו לטבע צריך להיות כמו התפקיד שקיבל אדם הראשון "ויניחוהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", מה זאת אומרת לעבדה ולשמרה?
לעבדה- בקום עשה, ולשמרה- באל תעשה (כל מקום שכתוב השמר מדובר בלאו).

הקב"ה מוליך את האדם הראשון ומציג לו את הטבע ואומר לו "ראה מעשי כמה נאים הם, תן דעתך שלא לקלקלם, כי אם תקלקלם, אין מי שיתקן אחריך".

עלינו לעסוק בפעילות לצורך שמירה על הטבע, וכמובן להימנע מפגיעה בו.
במאה ה-20 הגיעה האנושות לקידמה רבה ברתימת הטבע לעזרתה, ועד שנות ה-70/80 כבר הייתה הרגשה שיש לאנושות שליטה מלאה בטבע, אך אז החלו לצוץ גילויים לכך שהטבע מצליח להתגבר על התערבות האנושות, או שלחילופין, התערבות האנושות גורמת נזק בטווח הארוך.
לדוגמא- גילוי הפניצילין. היו בטוחים שעכשיו יכניעו את כל המחלות, אך רואים שישנם חיידקים שמפתחים עמידות, ויש צורך בפיתוח אנטיביוטיקות חדשות.
כך המדע בעשרים השנה האחרונות, החל לרכוש כבוד רב יותר לטבע, והפך לצנוע יותר בגישתו.
מותר לאנושות להשתמש בטבע, ולעסוק גם בשיפורו, אך תוך הבנה כי האנושות היא רק חלק קטן מהטבע, וכן הבנה כי אין אנו יכולים להגיע לשליטה מוחלטת בעולמו של הבורא יתברך.
נתפלל לקב"ה שנזכה לימים בהם כל צרי הטבע יחיו בשלום זה עם זה, במהרה בימינו אמן.