פרשת בלק התשס"ד
פרשת בלק התשס"ד
בספר במדבר, אנו עדים למאורעות שונים בחייהם של אבותינו יוצאי מצרים וצאצאיהם במדבר.
כמו צופים בסדרה שבועית, עקבנו אחרי בני ישראל, ואילו השבוע, בתחילת הפרק, אין אנו רואים את בני ישראל, אלא דמויות חדשות שטרם הכרנו.
ברוב הפרק, אנו עוקבים אחרי דמויות אלו, בניסיונם לפגוע בעם ישראל, ורק בסופו של הפרק, המצלמה חוזרת לעם ישראל, ומראה את תוצאות פעולות אויבי ישראל.
למרות שפרשה זו נראית מאוד עלילתית ומעניינת מבחינה סיפורית, ולכאורה אין מצוות והנהגות מיוחדות שניתן ללמוד ממנה, ננסה לראות, דרך כמה שאלות שנשאל ותשובות שנענה עליהן, אלו דברים בכל זאת ניתן ללמוד.
את הפרק הקודם סיימנו בניצחון גדול של עם ישראל על שני מלכי האמורי, סיחון ועוג. פרק זה נפתח בתיאור חששות של מלך של עם נוסף, מואב.
מלך מואב חושש שעמו עומד להיות הבא בתור במסע ניצחונותיו של עם ישראל.
מה עושים המואבים? פונים לשכניהם המדינים (ומסתבר שגם מלך מואב הוא מדיני במקור, לפי רש"י). יחד הם מחליטים להכניע את עם ישראל באמצעים מאגיים, לקלל את עם ישראל, ושולחים שליחים לבקש מהנביא/קוסם בלעם המדיני (מהיכן יודעים - "ארץ בני עמו" - של בלק), "וילכו זקני מואב וזקני מדין" - רואים שזקני מואב בראש, והם לכאורה אלה שמובילים את המהלך. בלעם מבקש מהם ללון אצלו, עד שיברר עם הקב"ה האם מותר לו לקלל את עם ישראל, ואז אנו רואים שזקני מדין נסוגים, ורק זקני מואב נשארים "וישבו שרי מואב עם בלעם".
גם בסוף הפרשה, במקרה של בעל פעור, נראה שהמואבים הם המובילים - "ויחל העם לזנות אל בנות מואב". אומנם גם המדינים לקחו חלק "והנה איש ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה", אבל הכתוב מזכיר מדינית אחת והרבה בנות מואב.
משותפת זו, בין מואב למדין אנו למדים, שהשותף העיקרי הוא מואב. ולכן היינו מצפים שמואב יהיו גם אלה שייענשו בעקבות מעשיהם.
ואילו להפתעתנו, בפרשת פינחס הציווי הוא "צרור את המדיינים והיכיתם אותם" -
מה עם המואבים?
הגמרא במסכת סנהדרין פרק חלק, מלמדת אותנו שהחלק של מדין היה גדול יותר ממה שנראה בכתוב. מסתבר, שהעצה להחטיא את עם ישראל באה ממדין - מבלעם.
וכן אנו רואים בתחילת פרשת פינחס, שהמדיינית שהוזכרה בסוף פרשת בלק, היא לא אחרת מאשר ביתו של ראש אומות בית אב במדין! - כלומר המדיינים הפקירו את מיטב בנותיהם על מנת להחטיא את ישראל.
בזה שהקב"ה מצווה לצרור דווקא את המדיינים, אנו למדים כלל חשוב - "גדול המחטיא את חברו יותר מן ההורגו" – מדוע? זה מוציאו מחיי העולם הבא וזה מחיי העולם הזה...
המואבים מה רצו, "אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ" - רוצים להרוג את עם ישראל -
ואילו המדיינים גרמו לעם ישראל לחטוא - ולכן הם אלה שראויים להיענש (למעשה גרמו גם למואבים לחטוא – שהיו גדורים בעריות), ומכאן לקח גדול מאוד בשבילנו: לא רק מדובר על מי שמחטיא את חברו בקום עשה, אלא גם מי שמחטיא את חברו במחדל - לא עוצר אותו מלחטוא, כמובן לפי יכולתו, ולא רק זה, אלא גם מי שבידיו לתת את הכלים לחברו מראש, ע"י חינוך הסברה וכו', ולא עשה, ועי"כ חברו בא לחטוא, גם הוא נקרא המחטיא את חברו.
לכן מורי ורבותי, עלינו לדאוג שלא נהיה כאלה שנחשבים "המחטיא את חברו".
אם נחזור לתחילת הפרשה, ראינו שמואב ומדין ביקשו מבלעם שיקלל את עם ישראל.
מיהו בלעם? רש"י מסביר, וגם רואים מהמשך הפרשה, שבלעם היה נביא, שקיבל את נבואתו מהקב"ה. שואל רש"י - מדוע השרה הקב"ה את נבואתו על עובדי כוכבים? כדי שלא יהיה פתחון פה לגויים לומר - אם היה לנו נביא כמשה, היינו חוזרים למוטב. ומה ראינו - העמיד להם הקב"ה נביא כמשה רבנו, מהיכן למדים? ולא קם נביא עוד בישראל כמשה - אבל באומות העולם קם - בלעם. ומה עשה נביא זה - החטיא את עמו - עד עכשיו היו אומות העולם גדורים בעריות - והוא הביא לפריצת הגדר.
איך זה ייתכן ששני אנשים בעלי אותו מעמד, אותו פוטנציאל, משה רבנו ולהבדיל בלעם הרשע,כל אחד מהם מגיע למעלה אחרת לגמרי: משה רבנו- עבד הקב"ה ובחיר הנביאים,
ובלעם הרשע - כשמו כן הוא.
אלא מורי ורבותי, למה הדבר דומה? יש לי שני מיכלים קטנים עם מים. אחד שמתי במקפיא בתוך תבנית לקוביות קרח, ואת השני שפכתי במקפיא. מה יקרה? מים אלה הפכו לקרח. באיזה מהם אעדיף להשתמש? כמובן בקוביות הקרח. ומה ההבדל ביניהם? הרי שניהם התחילו באותו הכלי? המסגרת!!
משה רבנו גדל במסגרת יהודית, מסגרת בה מקיימים מצוות, ולא נועדו המצוות אלא לצרוף בהן את הבריות. מה זאת אומרת לצרוף בהן את הבריות? הכסף כשכורים אותו מן האדמה, הוא מגיע מעורבב עם כל מיני מתכות אחרות. מה עושה הצורף? מחמם את התערובת, וכך מפריד את הכסף משאר המתכות.
כך גם המצוות. לכל אדם יש פוטנציאל להיות טוב ולהיות רע. יש כאלה שנוטים יותר לכיוון אחד וכאלה שיותר לכיוון השני - אך זהו רק הפוטנציאל.
המצוות נתנו כדי לעזור לאדם לנטות לחלק הטוב, וזאת אפילו אם עושה את המצוות שלא לשמן.
כי כמו שאומר ספר החינוך בהרבה מקומות "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" - גם אם אדם עושה משהו ללא כוונה, בסופו של מעשה זה משפיע על אישיותו לטוב ולרע, והכוח של המצוות הוא להכשיר את הלבבות.
ראינו שבלעם הוא נביא. ומה עושים נביאים? מתנבאים על העתיד, ומודיעים באיזו דרך יש ללכת.
אם כן, מסתבר שבלק שלח אל בלעם, כדי לקבל עצה מה עליו לעשות.
אך אנו רואים שלבלעם יש יכולות נוספות - "כי ידעתי את אשר תברך יבורך ואשר תאור יואר" - לבלעם יש כוח לקלל ולברך - מאיפה נובע כוח זה?
בלעם מעיד על עצמו "וידע דעת עליון" - ועל זה שואלת הגמרא במסכת ברכות: איך בלעם מעיד על עצמו שהוא יודע דעת עליון, הרי אפילו את דעת אתונו לא ידע?
אלא מסבירה הגמרא, שיש רגע בכל יום שבו הקב"ה זועם, ובלעם ידע לכוון לרגע זה, ואז היה אומר את דבריו והיו מתקיימים. מהיכן למדים שהקב"ה זועם בכל יום - שנאמר "ואל זועם בכל יום" (תהילים), וכמה זמן הוא זועם – רגע - "כי רגע באפו חיים ברצונו".
שואל הרב קוק, בספרו עין איה על מסכת ברכות - מדוע הקב"ה זועם בכל יום? הרי הכעס אינו תכונה חיובית וכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. איך הקב"ה יכול לבקש מאיתנו לא לכעוס בעוד הוא עצמו כביכול כן כועס?
אלא מסביר הרב, שלא ניתן לעולם לשרוד, ללא קיום הזעם. כלומר יש מקרים בהם יש לזעום, ועי"כ שהקב"ה זועם בכל יום, הוא מלמד אותנו שלעיתים יש לרוגז מקום.
כאשר נעשים לידנו מעשים לא לפי דרך ה', ואין אנו יכולים למנוע אותם בדרך נועם, אז מגיע הרגע לזעום, בכדי למנוע את הרע.
אך גם אז, זמנו צריך להיות רגע. וגם המטרה של רוגז זה צריכה להיות לשם שמים, ולא בגלל פניות אישיות.
ממשיכה הגמרא במסכת ברכות, ומספרת שהקב"ה עשה עימנו חסד, ולא כעס באותם הימים שבהם בלעם עמד לקלל את ישראל, כפי שקראנו בהפטרה: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'" - מהן צדקות ה' -
שלא כעס באותם ימים.
נשאלת השאלה- אם הקב"ה לא כעס באותם הימים, מדוע היה צריך להפוך את הקללות של בלעם לברכות? והרי מילא לא היו יכולות להשפיע?
ועוד, הגמרא במסכת סנהדרין בפרק חלק אומרת, שכל הברכות של בלעם, חוץ מאחת, הפכו לקללות - איך זה שלמרות כל מנגנוני ההגנה - כוונת בלעם לקלל עדיין פעלה?
צריך לשים לב, שבפרק חלק, הברכות שהפכו לקללות הם דווקא אלה מרצף הברכות השלישי.
בשתי הברכות הראשונות, בלעם קבל את דברי הברכה ישירות מהקב"ה "וישם ה' דבר בפי בלעם", "וישם דבר בפיו", ולכן לא היו דבריו יכולים להזיק, אך בפעם השלישית:
"וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים", כלומר, בפעם השלישית לא מקבל בלעם את הדברים מהקב"ה, אלא אומר אותם בעצמו, וכיוון שכוונתו הייתה רעה, הפכו הברכות לקללות - נמצא שבא לתקן ונמצא מקלקל.
אנו למדים מכאן, שישנם מקרים, שלמרות שהמעשה הוא רצוי, ברכת בלעם, כיוון שהכוונה העומדת מאחורי מעשה זה אינה רצויה, ולכן המעשה גם אינו מביא למטרה הרצויה.
וראיתי לקשר זאת, למה שלמדנו לגבי זעם - שיש מקרים שראוי לזעום, אך חשוב לזכור שגם במקרים שראוי לזעום, הזעם צריך לבוא מכוונה טהורה.
וראיתי כתוב, שאף אם ילדך עשה דבר שאינו מקובל ואינו ראוי, אז אומנם ראוי לכעוס עליו מעט, אך אסור להעניש אותו מתוך כעס, כיוון שבדר"כ אם מענישים מתוך כעס, מטרת העונש אינה לתקן, אלא לשכך את הכעס.
לסיכום, למדנו מפרשה זו, כמה הנהגות, כיצד יש לנהוג עם החברה, ובמיוחד עם אלה שנמצאים תחת השפעתך - קרי המשפחה המיידית.
עלינו להביא את סביבתנו לידי מצב שלא יחטאו, כמובן במידת יכולתנו, כיוון שאם יכולנו למנוע את החטא, אם ע"י חינוך, או תוכחה, ולא עשינו זאת, אנו נקראים כאילו החטאנו בקום עשה.
ומה הדרך הטובה ביותר למנוע חטאים? הגדרת מסגרת מתאימה, ברוח אבות האומה, כך שיפחתו הסיכויים לחטוא.
וכיצד יש להגיב במקרה של מעידות, שאין אדם שאינו מועד?
יש להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שמעשים אלה אינם נאותים ואינם רצויים, ואם יש צורך אף לרגוז מעט, אך תמיד יש לשמור על הרוגז מרוסן, על מנת לא לפגוע, ויצא שבא לתקן ונמצא מקלקל.
נשא תפילה לקב"ה, שיסייע לנו לנהוג כמנהג ישראל סבא, לחנך את ילדינו, ובמידת האפשר לתקן את סביבתנו, להלוך בדרכי ה', לתפארת מדינת ישראל, וע"י כך יוכל הקב"ה לומר עלינו את הפסוק, שזוהי הברכה היחידה של בלעם שלא הפכה לקללה, ואני מסביר את הפסוק כפשוטו - אוהליך ומשכנותיך: משפחתך ביתך שכניך וחבריך: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל".
