"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם וגו'" (שמות, י"ג, י"ז)

אומר "החפץ חיים" זצ"ל, כשבנ"י יצאו ממצרים, באו בחשבון שני אפשרויות למסלולי יציאה: הדרך הראשונה הייתה דרך ארץ פלשתים והדרך השנייה דרך מדבר סיני. לכל אחת מהדרכים היה חסרון ולצידו יתרון. המעלה שבדרך ארץ פלשתים הייתה בהיותה מקום מיושב ובכך גם מקום עם מזון, אך מאידך גיסא הסיכוי להטמעות בין הפלשתים היה גבוה כי בנ"י היו שקועים במ"ט שערי טומאה. לעומתה גם הדרך שעברה במדבר הייתה בעלת חסרון ויתרון, אומנם דרך המדבר הם לא ייטמעו בגויים, אבל מזון לא יהיה להם.

הקב"ה החליט להוליך את עמ"י דרך המדבר הטהור מאשר דרך ארץ פלשתים שהיא קרובה אך מלאה טומאה, ובעיית המזון נפתרה ע"י הורדת המן מהשמים בדרך נִסִית. הכל בכדי שלא ח"ו ילכו בטומאות הגויים.

מכאן אנו לומדים תשובה לכל אותם אנשים שהולכים לדרכי ע"ז בשביל פרנסה, שכל אדם שבא לפניו ניסיון כזה או אדם כזה יענה לו בקל-וחומר: אם לשישים ריבוא אנשים ניתן היה להוריד לחם מן השמים, על אחת כמה וכמה שלאדם אחד הוא יוכל לתת ובלבד שלא ילך אחרי חוקות הגויים.

באותו עניין ישנו מאמר חז"ל בפסחים (קי"ח, ע"א): "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים-סוף". שואל בעל "מעשי למלך", האם היה קשה לקב"ה לקרוע את הים? והלא במאמר אחד הוא יכול לברוא את כל העולם! וכן במזונותיו של אדם, 'היפלא מה' דבר'?

אלא שיש קשר בין קריעת ים-סוף לבין מזונותיו של אדם, שבשניהם צריך אדם להשתדל עד היכן שידו מגעת. זאת אומרת, שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו וה' יסייע בעדו. כמו שאמרו חז"ל: "יכול ישב ובטל, ת"ל וברכך בכל אשר תעשה", מכאן אנו למדים שרק כאשר אתה תעשה ה' יברכך, אם תשב ולא תעשה כלום ה' לא יברך אותך. וכך היה באמת בקריעת ים-סוף שהקב"ה אמר למשה: "דבר אל בני ישראל ויסעו" - לומדים מפה שבנ"י היו צריכים לרדת עד איפה שהטבע נותן ואז הקב"ה יפתח להם את הים. כי הנס מופיע רק כשהטבע כילה את מלאכתו. וכך גם במזונותיו של אדם, בתחילה הם קשים ואין אדם יודע שמה ישתכר, אך הוא חייב לעשות את ההתחלה ואז תבוא עליו ברכת ה'.