בס''ד

פרשת כי תצא

פרשת "כי תצא" היא פרשה שכל כולה חוקים בעלי אופי הומני, חוקים של התחשבות בזולת. התורה מצווה עליך, ועל כל יהודי, להתחשב בכל אדם ובמיוחד במי שתלוי בך. מרבית בני האדם נוטים שלא להתחשב במי שאין לו כוח להתגונן. האדם "הטבעי", הקפיטליסטי נוטה לדרוס את החלש ממנו, לנצל אותו. באה התורה ומחייבת את היהודי להתחשב במסכן. למה? "וזכרת כי עבד היית במצרים... על כן אנוכי מצווך לעשות את הדבר הזה!" (דברים, כד, יח). ובמקום אחר "למען ייטב לך והארכת ימים" (דב`, כב, י), כלומר זה צו אלוהי, המנוגד לטבעו הבסיסי של האדם. אם תרצו, זה נובע מאופי האלוהים שהוא מקור החסד, אך זה לא נאמר בפרשה זו. דוגמא אופיינית להתחשבות כזאת היא ההתנהגות כלפי מי שחייב לך כסף ואין לו מה לשלם: "אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו: כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" (שמות כב כה-כו). וכן גביית החוב, בלשוננו היום, הוצאה לפועל: "בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו, יוציא אליך את העבוט" (דב`, כד, יא). חישבו לרגע על ההוצאה לפועל בימינו, במדינת ישראל. דופקים על הדלת בבית הלווה במהלומות, פורצים את הדלת, נוטלים בכוח מן החפצים שבבית והולכים. לפעמים מתברר שבכלל האיש אינו חייב כסף. לפעמים האיש מתאבד מרוב בושה. כמה החברה שלנו היום שונה מהחברה היהודית המקורית!

       לא רק באחיך, קרי בן ישראל, אסור להתעמר. גם בגוי החלש אסור לפגוע: "לא תסגיר עבד אל אדוניו... עימך ישב...בטוב לו, לא תוננו" (דב`, כג, טז-יז). הכוונה פה לגוי שנמלט מעבדות בחו"ל וברח לא"י. חובה לתת לו מחסה ואסור לנצל אותו בהיותו חסר זכויות. אפילו בבהמה יש להתחשב: "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עימו" (דב`, כב, ד) וכן "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דב`, כב, י), שהרי זה עינוי גם עניין שילוח הקן שייך לכאן. אם מצאת קן ציפור עם אפרוחים, "שלח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך" (דב`, כב, י). אני הייתי נמנע מלגעת הן באם והן באפרוחים, אך אני חי בחברה אחרת, שבה המזון מצוי תמיד בחנויות ולא בחברה של אז, שבה המזון היה חסר ואינו מובטח.

       בימי התורה לא היו עובדי קבלן, היו רק עובדים שכירים. מה נאמר עליהם? "לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר" (ויקרא יט, יג). מה שעושים במדינת ישראל לעובדי הקבלן לא עלה על דעתו של משה רבינו ולכן לא אסר על כך. לא עלה על דעתו שיעסיקו אותם בלי לשלם להם עבור שעות נוספות, ימי מחלה, חופש וחגים.

לבוקר

פרשת כי-תצא, פותחת במילים: "כי תצא למלחמה על איביך וּנְתָנוֹ ה' א-לקיך בידֶך ושבית שִׁבְיוֹ". לאחר מכן, מביאה התורה תיאור מקרה שאפשר שיקרה ואפשר שלא. אחד הלוחמים רואה אישה, גויה, יפת-תואר. הוא חושק בה ורוצה לשאתהּ לו לאישה. והתורה ממשיכה בדינו ובכל הנהגותיו ובמה עליו לעשות, אך לא נאריך בזאת כעת. על כל פנים, רואים אנו כי היציאה למלחמה הביאה את הלוחם המדובר לידי סיבוך בעבודתו את ה' ובשמירת מצוותיו (רש"י ד"ה "ולקחת לך לאשה"- "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע...").

אם נחפש במקומות נוספים בהם נאמרה יציאה נראה שהיא מסוגלת לעורר בעיות ליוצא (זאת, כמובן, בתנאים מסויימים המתקיימים בדרך היציאה וביוצא עצמו. אביא שתי דוגמאות מפאת אורך היריעה, לפירוט והארות אפשר לפנות ולמקד, ואענה, בע"ה). דוג' ראשונה. בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, אנו מוצאים פסוק בו נאמר (כ', א'): "כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' א-לקיך עמך...". שוב, יש יציאה. אך הפעם זה שונה במקצת, שכן הבעיה שנוצרת היא ביראתו של הלוחם. יראה זו הגיונית היא. אך ודאי לכל כי איננה במקומה, משום ש"ה' א-לקיך עמך", ומי ישווה לכוחו ויוכל לעמוד כנגדו? נמצאת אומר, לאותו לוחם יש חיסרון באמונה, יש לו חיסרון בביטחונו בה' יתברך.

דוג' נוספת- בסוף פרשתנו קוראים אנו על מצוות מחיית עמלק (כ"ה, י"ז): "זכור את אשר עשה... עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". גם כאן, על אף שהיציאה טובה היא, יש בה פגם, יש פגיעה- עמלק.

אז מה? מה עושים?? לא יוצאים?!

לא, אלא שצריך לעשות הבחנה בדרכו של אדם. האם הוא יוצא ממקום או שמא הוא הולך למקום. כלומר, מהי מטרת הליכתו היציאה או הביאה. הבריחה או ההגעה. (ניתן לעיין בדברי הגרי"ז על הפס' "ויצא יעקב מבאר שבע וילך...", שאומר ששתי מטרות היו לו ליעקב. האחת- היציאה, הבריחה מעשו אחיו. והשנייה- ההליכה לחרן, לשם נישואי בנות לבן. ולכן גם "ויצא" וגם "וילך"...).

כאשר אדם עובר ממקום אחד למישנהו, הדגש של מטרת המעבר צריך להיות על ההליכה למקום הבא, אל המדרגה הגבוהה יותר, ולא היציאה מן המקום הקודם. (ופעמים שכן יש עניין ביציאה, כמו במצרים. אך בזה צריך שה' יוציאו, או שיצא בשביל ה'. ולכן אם זה בבחינת "אני ה' א-לוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-לוקים..." כלומר ה' מוציא, וגם יש מטרה להגעה, ולא רק ליציאה. ה"סור מרע" בא בשביל ה"עשה טוב". ולא בנפרד. אך כאשר "בדרך בצאתכם ממצרים", כלומר, אתם יוצאים בעצמכם, אז "קרך בדרך ויזנב בך").

עניין נוסף, כאשר האדם יוצא למלחמה, אל לו "לראות", אלא שיבטח בה' בעיניים עצומות. זכר לדבר מהפס' מפרשת שופטים: "וראית סוס ורכב עם רב ממך"- "וראית" אותיות "ויראת". כלומר, וראית, ומתוך כך, ויראת מהסוס והרכב. אם כן, מה תעשה? "לא תירא מהם כי ה' א-לקיך עמך"!!! סמוך עליו בעיניים עצומות, האמן בו באמונה שלמה, והוא ילחם לכם ואתם תחרישון.