מסירות נפש
בס"ד
פרשת כי תישא-הרב דוד לאו/הרב הראשי למודיעין
חז"ל במסכת ברכות (כז,ב) מתארים שכאשר הציעו לרבי אלעזר בן עזריה את כס ההנהגה והנשיאות על עם ישראל, ביקש להתייעץ עם אשתו, האם אכן לקבל את התפקיד החשוב הזה. גדולי דורו, בהם רבי עקיבא ורבי יהושע רואים אותו כראוי להנהגה, אך רבי אלעזר רוצה להתייעץ עם אשתו. אם נזכור שבאותו זמן היה רבי אלעזר בן שמונה עשרה שנים, סביר להניח שגם רעייתו לא הייתה מבוגרת מגיל זה. למרות גילה הצעיר פונה אליה רבי אלעזר, ומעדיף לשמוע את חוות דעתה, במקום להאזין לדעת גדולי דורו, כיצד ניתן להבין את הזילזול בדעת חכמים, וההתחשבות היתירה בדעתה?
הגראי"ה קוק זצ"ל, בספרו עין איה שם, מסביר שלא על התאמתו לתפקיד מתייעץ רבי אלעזר, אלא בקשה אחרת לו אליה. יודע הוא שמנהיג עם ישראל אינו יכול למלא את תפקידו באמונה, אלא אם יבטל לגמרי את חייו הפרטיים, ויתמסר לאומה. אין ספק שהנפגעת העיקרית היא רעייתו, שעליה יוטל לשאת לבדה את חיי הבית, וחינוכם של הילדים. על כן פונה רבי אלעזר לאשתו לקבל את הסכמתה לכך שלא תמיד תהא בידו האפשרות לסייע לה.
מוסיף הגראי"ה וכותב, אבל אותם מנהיגים שהחיים הפרטיים שלהם אינם נפגמים בגלל עבודתם הציבורית, ואנשי ביתם אינם מקופחים בחיי המשפחה שלהם, מנהיגים כאלו אינם זקוקים להסכמת האישה, אבל הם גם אינם ראויים לתפקידם. ההתמסרות הנדרשת מהמנהיג אינה רק בכמות הזמן שעליו להקדיש לציבור, לא פחות מכך הוא נבחן בהתייחסות שלו לציבור, האם הוא דורש את טובת הכלל והפרט, היעמוד תמיד לצידו של הציבור וילמד עליו סנגוריא, כמו שדרשו בתנחומא (שופטים ד):"ושפטו את העם משפט צדק" – שיהיו מלמדים זכות על הדור.
בספר שופטים מצאנו דוגמא להתנהגות זו, של גדעון השופט. כשמלאך ה' נגלה אליו, בעודו חובט חיטים בגת, כדי להניס את החיטה מהעין הפקוחה של המדינים, מתריס כנגדו גדעון ואומר: "ולמה מצאתנו כל זאת, ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו וגו', ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין" (שופטים ו). לא זו בלבד שהקדוש ברוך הוא לא כועס על גדעון, אלא עוד משבח אותו ואומר לו:"לך בכוחך זה והושעת את ישראל". מסבירים חז"ל במדרש, בכוח הזכות שלימדת על בני.
הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (סוף פרק יט) ממשיך את דברי חז"ל וכותב, עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות, והוא טובת הדור וכו', וגדעון נאמר לו "לך בכוחך זה", לפי שלימד סנגוריה על עם ישראל. כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב, אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שמגדיל אהבתו לישראל, הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים.
ראש וראשון למנהיגים מוסרי נפשם על הציבור הוא משה רבינו ע"ה. על חיי היום יום שלו וויתר מיום צאתו להושיע את ישראל ממצרים.גם כשרעייתו באה אליו, עם אביה, לא חיים הם כזוג רגיל. ומעל הכל, מוותר משה ואומר "מחני נא מספרך אשר כתבת". לא רק על הכבוד שמבטיח לו האלוקים ("ואעשה אותך לגוי גדול") מוחל משה, אלא גם על הזכות להיות רשום בספרו של הקדוש ברוך הוא מוכן הוא לוותר, עבור עם ישראל.
בפירוש הספורנו מצאתי שכתב: "שאם לא תרצה לשאת חטאתם, מחה את הזכויות שלי מספרך, ושים לחשבונם, כדי שיזכו לסליחה". מסירות נפש, על חייו בעולם הזה, ומסירות נפש על זכויותיו לעולם הבא. ייתכן שגם לזה מכוונים אנו באמירתנו "לא קם בישראל כמשה עוד". מסירות וויתור על הכל, למען העם.
הרב דוד לאו
