בס"ד                                                    עש"ק                                                  ו'   באלול   תשע"ו

                                     ליקוטי אור - בפרשה - שופטים

  " שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אלקיך נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם

   מִשְׁפַּט צֶדֶק   "(טז, יח)

בפרשת משפטים פירטה ופירשה התורה את הדינים שבעיקר בין אדם לחברו. וכעת, פרשתנו מבארת

את אופן עשיית המשפט, דהיינו הצורך למנות שופטים אשר יהיו דיינים מומחים וצדיקים לשפוט משפט

צדק, ואכיפתו באמצעות שוטרים. נמצא, שתפקידם של הדיינים הוא בעל חשיבות רבה ולכן הם צריכים

לנהוג משנה זהירות בעשיית המשפט, כי על ידי חקר האמת ודקדוק הדין נעשה משפט צדק בעם, היינו

מחייבים את החייב ומזכים את הזכאי. לפיכך, ביארה התורה כיצד ייעשה משפט צדק, כגון: 'לא תטה

משפט' - שלא יושיב הראוי למעלה - למטה, ואת הראוי למטה - למעלה, 'לא תכיר פנים' - שלא יהא עני

עומד ועשיר יושב, 'לא תיקח שוחד' - ממון, 'צדק צדק תרדוף' - היינו שאם עשית משפט ויצא דינו חייב,

אך לאחר מכן באו אליך דברים נוספים, כמו ראיות או עדויות חדשות, אשר הופכות את דינו לזכאי, אזי

יש לרדוף לעשות משפט צדק נוסף, או שירדוף לעשיית צדק בבית דין אחר.

כי רק במשפט יעמידו ארץ וישכון השלום לבטח ולא תאונה להם כל רעה, כמובא במדרש (תנחומא ו): בזמן

שעוסקין ודנין בצדק, הן עושין צדקה עם הבריות ומצילין אותן מן הפורעניות וכו', כך הקדוש ברוך הוא

עושה צדקה עם הבריות ומציל אותן מפורעניות ומייסורין, וטובה באה לעולם. וזאת בחינת מידה כנגד

מידה, שנאמר (תהלים פה י"ב): "אמת מארץ תצמח - וצדק משמים נשקף". נמצא מכאן, שאין העולם יכול

להתקיים ללא הדין, כמו שדרשו חז"ל (דב"ר ה, א): שהוא אחד משלושה רגלי העולם, למה? ששנו חכמים (א

בות א): על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום, תן דעתך, שאם הטית את הדין –

שאתה מזעזע את העולם!.

ובעניין זה ראיתי שמסופר על אביהם של ישראל הצדיק הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהיה דיין שנים רבות,

ונזהר מלהיות נוגע בדין. כמה פעמים ניסו רבנים לדבר אתו על פסקי דין שהוא ישב בהם והוא לא הסכים

לשמוע אותם כלל. במקרים שהיה מדובר באנשים חשובים הוא היה שם את השפופרת של הטלפון על

ברכיו כדי לא לנתק לאדם את הטלפון, אבל לא היה שומע את הדברים שלא ליפול באיסור תורה של

"שמוע בין אחיכם" (יש איסור על הדיין לשמוע דברי בעל דין אחד שלא בפני בעל הדין השני). וכן, כמה פעמים

פסל הרב את עצמו כאשר דברו אתו אנשים במסווה של דברי תורה, ואחר כך הסתבר שהם שלוחים

של בעלי הדינים כדי להשפיע על גזר הדין (מספר "אביהם של ישראל" בשם בנו הרב שמואל אליהו שליט"א).

ונחזור לפרשתנו, בזמן שבית מקדשנו ותפארתנו היה קיים, הייתה בלשכת הגזית סהנדרי גדולה, ובה

ע"א(=71) שופטים דיינים, ומשם הייתה יוצאת תורה לכלל העם. ונראה לתת טעם ולומר שיש ב' סיבות:

אחת ערכית והשנייה מוסרית, למה נסמכה פרשתנו לציווי שבסוף הפרשה הקודמת, שבו צריך להיראות

ג' רגלים בשנה בבית השם: בחג המצות, בחג הסוכות ובחג השבועות.

הסיבה הערכית היא שלכל הבאים במועדים לבית ה', ובעיקר לאנשי הסהנדרי הקטנה שמונה כ"ג(=23)

שופטים, ודנה בדיני נפשות ונמצאת בכל עיר ועיר (סנהדרין ט"ז:), תהיה את האפשרות להתעדכן בפסיקות

שיצאו מבית הדין הגדול, והתחדשו בין ג' מקראי קודש כנ"ל, והם הם שיהוו להם בניין אב בפסיקה בעת

שיחזרו וישפטו בעירם, כמובא במדרש (תנחומא ד:): אתה תמנה שופטים בכל שערים וכו', ואם עמדה הלכה

לפניהם, היו שואלין לבית דין שבלשכת הגזית.

והסיבה המוסרית היא שבזמנים אלו יהיה קיבוץ המוני של העם בבית ה', ויגברו המכשולים, שהרי מתוך

שמחה אפשר שתיגרם קצת קלות ראש וייפרצו הגבולות, ומזה יכולים לבוא לידי ריב ומדון חס ושלום.

ולכן הוסמכה הפרשה הקודמת לפרשתנו, כדכתיב: 'שופטים ושוטרים תתן לך', לך - דייקא בלשון יחיד

דהיינו להזכיר לכל אחד ואחד את אימת הדין שצריכה להיות עליו בכל מצב נתון, ובפרט בעת שמחה,

כמאמר חז"ל (ברכות ל): במקום גילה שם תהיה הרעדה.

ועל פי זה יש לדקדק בביאור הרמב"ם ז"ל שכתב (הלכות סנהדרין פ"א הלכה א- ב): שמלבד הסנהדרי הגדולה

מעמידין שני בתי דינין של כ"ג וכ"ג, אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית וכו', ובכל עיר ועיר

והיא יושבת בשער (פתח) העיר, ע"ש. ולכאורה לא ברור למה מיקום בית הדין דווקא בפתח, היינו בשער

הבית, ולא במרכזה של עיר, שהרי שם נמצא המון העם. ונראה להסביר אולי, על פי הטעם של קביעת

מזוזה בפתח הבית, כמו שצווינו (דברים יא): " וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ", וכמו שנפסק בשולחן

ערוך (יו"ד, רפה): שצריך לקבוע אותה בפתח הבית. וזהו בעבור שכל היוצאים והנכנסים יראו את המזוזה

ויתבוננו בה, ועל ידי כך יזכרו את ה' יתברך ותהיה יראת שמים עליהם.

וזה המיקום של הבית דין בעיר היינו בפתח שער העיר, הוא בבחינת מקום קביעת המזוזה בפתח הבית,

כי בעת צאתם ובואם מעסקיהם דרך שער העיר, יראו את הבית דין ותהיה אימת הדין עליהם בכל אשר

יפנו, שהרי טבע הדברים שיהיו חילוקי דעות בין בני האדם, כמאמר חז"ל (ברכות נח): "כשם שפרצופיהם

שונים כך דעותיהם שונות", קל וחומר כאשר מדובר בדיני נפשות וממונות, שהרי בזה תלוי קיום האדם

וקרוביו, וייתכן מאוד שכל אחד מהצדדים יחזיק בדעתו שהאמת והצדק אתו ולא בזולתו. לפיכך, נראה

כי מטרת קביעת בית הדין בשער העיר היא שיזכרו והתחזקו ביראת שמים ומורא מלכות, שהרי אחרת

"איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג:). והנה, ידוע ומפורסם שגברו המשפטים היינו הדינים, ובעיקר בדיני

ממונות, ועל אחת כמה וכמה בדורנו שיוקר המחיה והכלכלה קשה מנשוא, כמו שאמרו חז"ל (סוטה מט):

"בעקבות משיחא - ויוקר יאמיר". ואם כן, מה יעשה האדם בשביל שיימנע עצמו מלהגיע לדין בכלל?

ובפרט בניסיון הקשה של הממון, כאמור.

ודע, שאם אדם רוצה להימנע מלהגיע לדין, או לפחות לצאת זכאי במשפט, הוא חייב שיהיה לו יראת

שמים. כי ללא יראת שמים, היינו הפחד מגדולתו ורוממותו של ה' יתברך יהיה, קשה לשמור ולעשות את

המצוות שצוונו בתורתנו הקדושה כראוי, וממלא גוברים הסיכויים לסטות מדרך הישר והאמת. אך שיש

באדם יראת שמים כנ"ל, אזי הוא משתדל להיזהר בכפל כפליים, בל יסטה ימין ושמאל מחכמת התורה.

ועוד תדע, שללא יראת שמים אי אפשר לזכות לחכמת התורה, אשר תתקיים בנו באמת, כמו שכתוב

(תהילים קיא): "ראשית חכמה יראת ה'". בעצם למה הדבר דומה? למאכל שאם לא תשים בו חומרים

משמרים האוכל יתקלקל, כך בדיוק יראת שמים של האדם משמרת בו את חכמת התורה, ועל ידי זה

הוא מדקדק במצוותיהּ קלה כבחמורה, כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה (שבת לא.).

וזה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ז): "לך אל נמלה עצל - ראה דרכיה וחכם - אשר אין לה קצין שוטר

ומושל" וגו'. שכן, העצל נכנע לתכתיבי הגוף הגשמי, לפיכך הוא מעדיף חיי רגע על פני חיי נצח. ואפשר

שזה בגלל שאין בו מורא מלכות ויראת שמים כנ"ל, שכן אם היה בו, אזי ודאי של תכבד עליו עבודת ה'

וקיום המצוות. לכן אמר לו החכם באדם לך לנמלה העמלנית וראה דרכיה, היינו תתבונן בחוש במעשיה

הטובים, כי יש בה גם עמל וגם מידות טובות, וכל זה בזכות שהיא יודעת ומבינה את גדולתו ורוממותו

של יוצרה, כמו שדרשו חז"ל (דב"ר ה, ב): הנמלה הזו שלשה בתים יש לה ואינה כונסת בעליון וכו' ואינה

חיה אלא ששה חדשים, כי מי שאין לו גידים ועצמות אינה חיה אלא ששה חדשים, וכל מאכלה אינה אלא

חיטה ומחצה וכו', ולמה היא עושה כן? שאמרה: שמא יגזור עלי הקב"ה חיים ויהיה לי מוכן לאכול! מה

שמכנסת מן הקיץ לחורף וכו', אף אתם התקינו לכם מצוות מן העולם הזה לעולם הבא. ראה דרך ארץ

שיש בה שבורחת מן הגזל. מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה, ולא

הייתה אחת מהן נוטלת אותה, באה אותה שהייתה שלה ונטלה אותה - ראה חכמה שיש בה!. וכל זה:

'אשר אין לה קצין שוטר ומושל'!.

פלא פלאות, נמלה יודעת מי הוא הנותן לה חיים, וזה בבחינת מה שאומרים בתפילת ראש השנה: 'וידע

כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו'. לכן, ממנה ייקח מוסר כל אשר נשמה באפו, היינו

לדעת ולהבין שיש דין ויש דיין בעולם, כי אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. וזה בבחינת יראת שמים

שאדם חייב שתהיה לו, כי היא תהיה בעבורו כמנגנון בקרה טבעי בשביל לא לסטות מדרך הישר ולא

לעבור על הציווי האלוקי, בבחינת המנגנון שטבע ה' בנמלה כנ"ל. ועל ידי כך ינצח את טבעי גופו החומרי,

ויבוא לעמול בתורה ובקיום המצוות, ואף ישמרם בכל עת שיראת ה' על פניו. וכך יאגור צידה לדרך, היינו

לעולם הבא שהוא חיי נצח!. אבל לא זו בלבד, אלא גם ישפר את מידותיו ויסגל לו דרך ארץ, ויכלכל את

דרכיו בפלס, כי רק ע"י זה יזכה לחכמת התורה כנ"ל, וממילא גם לא יצטרך להגיע לשופטים ולשוטרים.  

ואפשר שזה נרמז בפסוק: 'שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים'(=1004) שעולה בגימטרייה 'יראת שמים'(=1004) עם ב'

הכוללים והכולל. היינו רצה לרמוז כי על ידי יראת שמים מלבד שישיג את חכמת התורה, הוא גם ימנע

מעצמו להגיע למשפט, ובפרט בדיני ממונות כנ"ל. כי זהו עיקר עבודת ה' של האדם כאן בעולם, כמו

שכתוב (דברים י, י"ב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אלקיך שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אלקיך" וגו', וזהו

שדרשו חז"ל (ברכות לג): הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים.

וזהו שנאמר: 'תתן לך' היינו כל אחד לפי הכנתו והשגתו ביראת השם את רוממותו וגדולתו של הקדוש

ברוך הוא בעולם, כמובא בספרו הטהור של רבי חיים  מוולוז'ין - "נפש החיים": לפי גודל אוצר היראה

אשר הכין לו האדם, כן על זה הערך יוכל להיכנס ולהשתמר ולהתקיים בתוכו תבואות התורה כפי אשר

יחזיק אוצרו וכו', ע"ש בהרחבה (שער ד', פ"ה, מאמרים י"ט) בדבריו הקדושים כי הם מרפא לנפש ממש. וזהו

מה שדרשו חז"ל (יל"ש רמז תלז): 'יראת ה' היא אוצרו', כי על ידי יראת השם בשלמות זוכה לקיים ולשמור

את התורה והמצוות, כמו שכתבנו למעלה, וזהו  אוצרו הרוחני והנצחי!.

וזה: 'בכל שעריך' רמז לפתחים שיש לאדם בפניו, היינו פתחי האוזניים, פתחי העיניים, פתחי החוטם

והפה, והם בבחינת מזוזה שבפתח הבית כנ"ל, כי דרכם עוברים דברים לשכלנו ולגופנו, שהוא כמו בית

לנשמה. ואלו הפתחים הם בבחינת שערים של הבית דין שיושב בשער העיר, כי גוף האדם הוא בחינת

עיר קטנה, כמו שאמרו חז"ל (נדרים לב): ואמר רמי בר אבא, מאי דכתיב (קהלת ט, יד): "עיר קטנה ואנשים"

וגו'? עיר קטנה - זה הגוף, ואנשים בה מעט - אלו איברים. וכאשר יש לאדם יראת שמים, הוא מתבונן

וזוכר בכל עת מי הוא הנותן לו חיים באפו כנ"ל, ועל ידי זה תהיה אימת הדין עליו, וישמור את הפתחים

שבפניו, ובזאת לא יזיק לגופו ושכלו, וממילא גם לא יעבור על הציווי האלוקי. דהיינו שהאוזניים לא ישמעו

מה שלא צריך לשמוע, כגון: לשון הרע, רכילות, שירי עגבים, וכן על זה הדרך, שהעיניים לא יתורו אחרי

דברי איסור, וכן לא יחמדו, שפתחי החוטם לא יריחו דברים שאינם צריכים להריח. וכמובן שהפה שלא

ידבר דברים בטלים שלא צריך לדבר, ועוד שיהיה זהיר בדיבורו וישקול דבריו בפלס, שכן ברית כרותה

לשפתיים.

נמצא, שאדם שיש בו יראת שמים הוא שומר על פתחי פניו כנ"ל, ובהתאם להכנתו והשגתו ושמירתו בזה,

זוכה להשיג את חכמת התורה, ויכול להיכנס בכל חדריה הפנימיים, כי הוא נהפך להיות כלי להכיל את

התכולה, שהיא בחינת התורה. וכמו שאמרו חז"ל (שבת לא): כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים,

דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. היינו ללא יראת שמים הוא

לא יבוא לשמור ולקיים את התורה שלמד, ומכיוון שלא נעשה בה שימוש, היא לא תשתמר בתוכו, חלילה.

ויש לדקדק, שהרי לכאורה היה צריך לנקוט בלשון יחיד, היינו המפתח החיצון, כי ע"פ רוב נכנסים לחדרים

הפנימיים על ידי מפתח ראשי אחד. ולעניות דעתי, על פי דברנו אפשר להבין למה נקטו לשון רבים, רצו

לרמוז שהמפתחות החיצונות הם בבחינת השגות ביראת השם כנ"ל, כל אחד ואחד לפי דרגתו ומדרגתו,

והם גם מלשון פתחים, היינו פתחי פניו של האדם כנ"ל, וכאשר הם נשמרים כראוי כאמור לעיל, נפתחים

השערים החיצוניים ואפשר לו שהכנס לחדרים הפנימיים, שהם בחינת חדרי התורה, כי הוא נהפך להיות

כלי ראוי להכיל ולשמר את התכולה, שהיא בחינת התורה.

ועל ידי כך אפשר שיחסכו ממנו הדינים, שהם בחינת פ"ר דינים שיש בעולם כידוע, ואף יומתקו בשורשם,

כמו שדרשו חז"ל (דב"ר ה, ד): שני דברים בידו, ואלו הן: הנפש והדין. אמר הקדוש ברוך הוא: הנפש והדין

נתונים בידי, שמרו את הדין ואני אשמור נפשותיכם, ומכאן שלא יצטרך להגיע ל'שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים', שהם

בחינת פ"ר דינים כנ"ל שרמוזים בהפרש אותיות המילים ביניהם (ללא ו' החיבור). ובזכות זאת ה' יתברך

יקרב לנו קץ הגאולה ברחמים, כמו שדרשו חז"ל (שם ה, ז): אם שמרתם את שניהם, הצדקה (עיין בפרשת

משפטים) והדין, מיד אני גואל אתכם גאולה שלימה, כמו שנאמר (ישעיהו נו): "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו

צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". אכי"ר.

                 פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

עיקר השלמות הוא היראה. ויש שני מיני יראות: יש מי שהוא ירא מהשם מגדולתו ורוממותו בגין דאיהו

רב ושליט; ועל ידי יראה זאת אשתלים(נשלם) שמא(שמו) קדישא(הקדוש) דקדשא בריך הוא. ויש יראה למטה

ממנה, היינו שבא ליראה על ידי יראות  תחתונות, על ידי שירא מחיה או משר או מאיזה פחד אחר על ידי

זה הוא נזכר ובא ליראת השם; ועל ידי יראה זאת נמשך השפעות בעולם. וצריך לעשות כלי לקבל השפע,

וזה נעשה על ידי השתוקקות והרצון לנסוע לצדיקי אמת, שעל ידי זה נעשה רושם הכלי, ואחר כך שבא

אליו נעשה הכלי. וכל מי שיש לו יגיעות ומניעות יותר בתחילת ההתקרבות, והוא משברם, על ידי זה נעשה

כלי גדול יותר (סימן יראה ועבודה, אות חי).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה