'ד"א, "יענך ה׳ ביום צרה" כי היה דוד יודע שעתיד בית המקדש להיות חרב, והקרבנות יהיו בטלין בעונותיהן של ישראל. והיה דוד מצטער על ישראל במה יהיה כפרה לעונותיהן. ואמר הקב׳׳ה לדוד: בשעה שהצרות באות על ישראל בעונותיהן יעמדו לפני יחד באגודה אחת, ויתודו על עונותיהם לפני, ויאמרו לפני סדר סליחה ואני אענה אותם. ובמה גילה אותן הקב"ה זאת? אמר ר׳ יוחנן: הקב"ה גילה זאת בפסוק "ויעבור ה׳ על פניו ויקרא" וגו׳. מלמד שירד הקב"ה מן ערפל שלו כש״צ שמתעטף בטליתו ועובר לפני התיבה, וגילה לו למשה סדר סליחה.. ובשעה שישראל מתקבצין לפני ועומדין לפני באגודה אחת, ואומרים לפני סדר סליחה, אני אענה אותם, שנאמר "ה׳ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו"' (תנא דבי אליהו זוטא פרק כג). לכאורה יש סתירה, כיון שבתחילה נאמר שדוד לא ידע במה יהיה כפרה לעונות בלי המקדש, ואח"כ נאמר שזה נאמר למשה, אז דוד כבר היה צריך לדעת זאת?- ובפשטות י"ל שאמנם ידע שיש כפרה במעמד שכזה, אולם לא ידע עד כמה כוחו, עד שגילה לו הקב"ה שמכפר לגמרי כמו קרבנות. עוד אפשר לומר, שבמשך כל השנים שממשה ועד דוד, היו השופטים בישראל, ולא היה מלך (עד זמן שאול). השופטים לא שפטו את כל ישראל, אלא את שבטם או כמה שבטים, אבל לא היה מישהו שמאחד את כולם. לכן במשך השנים המעמד הזה של כלל בנ"י לא היה אלא רק במעמד מקומי ולכן לא היתה לו ההשפעה של המעמד הזה בשלמותו. לכן גדלות המעמד הזה נישכח ולא ידעו עד כמה מכפר. אבל דוד כמלך איחד את כלל בנ"י, ולכן אז בתפילה שעומדים מאוחדים יש בזה חיבור לכלל בנ"י, ולא רק לאותו ציבור שעושה זאת, ולכן אז כפרתו שלמה כמו במעמד אצל משה, ששם היו כל בנ"י יחד תחת מלכותו של משה. ואולי אפילו אפשר שדוד חשב שהמקדש מאחד את כלל בנ"י, אבל כשיחרב ותהיה גלות לא יהיו יחד ומימלא לא יפעל כח המעמד הזה, לכן גילה לו ה' שלא צריך ממש את כל בנ"י, אלא אפילו קהילה שמתאחדת וברקע ישנו איחוד כלל בנ"י, אז זה מועיל כאילו היו כולם יחד ממש. ואולי אפשר שהמעמד שה' הראה למשה היה כאשר היה ברקע מתן תורה (עליה ללוחות השניים, כהמשך למעמד מתן תורה), וזה בא בהקשר לכפרה על העגל ומיד בניית המשכן, כך שמסובב במעמד עליון של קשר למשכן. שהפס' של י"ג מידות הרחמים נאמר בהקשר של "ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת, והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר" וגו' (שמות לד, א-ב). ואילו דאגתו של דוד היתה מה יקרה כשיהיה חורבן גמור ולא יבנה מיד המקדש שוב, ולכן באותו זמן המעמד באגודה אחת לא קשור כלל למקדש, ואולי אז אין את אותו כח של כפרה. שאולי האחדות מועילה לכפרה גמורה דווקא כשמחובר עם המשכן והמקדש, שמביא את שכינת ה' בעולם, ולכן באחדות נעשה קדושה גדולה וכפרה, שלא חל כשאין חיבור למשכן. לכן שאל, וענה לו הקב"ה שהמעמד הזה יש בו כח עצמי גם ללא המשכן. ואולי אפשר שיש כאן רמז לא רק לכפרה רגילה ופשוטה, אלא דוד בהיותו השורש שממנו יצא משיח בן דוד, ידע שיחרב המקדש ויצאו לגלות, וכדי לצאת מהגלות יש גאולה של בעיתה ויש באחישנה. שגאולה בעיתה לא תלויה בתשובה, ואילו גאולה באחישנה זה ע"י תשובה: 'אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שנתתי קצבה לקץ שיבא, בין עושין תשובה בין שאין עושין, בעונתה היא באה. אם עושין תשובה, אפילו יום אחד, אני מביא אותה שלא בעונתה, הוי היום אם בקולו תשמעו' (שמות רבה כה,יב) [ר"י הוא שמסביר בתנא דבי אליהו מניין המקור, כך שיש קשר לדבריו. ולכן אולי זהו קשור לדבריו שבשמו"ר..] שדוד התקשה כיצד יעשו תשובה כדי ליגאל, הרי צריך לזה כח גדול מאוד, ואין מקדש שיכפר להם. על זה ענה לו הקב"ה שיעשו מעמד של אחדות ויאמרו י"ג מידות. והנה לכאורה דוד שואל סתם על כפרה, ואילו הקב"ה מדבר על צרות?- אולי זה קשור למה שאמרנו, ולכן הביאו בשם ה' תשובה בזמן צרות, כיון שעל הגאולה נאמר: '...אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה, ומחזירן למוטב' (סנהדרין צז,ב) לכן בהקשר לתשובה בגאולה הביא בשם ה' שמדובר בזמן צרות. ולהעמדה של מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א [ב'קמעא קמעא'] שזו תשובה לא"י, י"ל שהצרות כאן נאמרו על זמן של גאולה באחישנה, שבדר"כ שבים בתשובה בזמן צרות, ולכן כשדיבר על גאולה באחישנה כשישובו בתשובה, זה מן הסתם בא בשל הצרות. ואולי אפילו בזמנים המסוגלים לגאולה באחישנה (שיש זמנים ראוים לגאולה) באים צרות לעולם כדי שישובו בתשובה ויגאלו באחישנה, ולכן על זה דובר כיצד יעשו כדי שיגאלו.