שופטים

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (טז, יח)

"שצריך האדם לשים על עצמו שופטים ושוטרים על שבעה שעריו, וישפוט את עצמו תמיד שלא יהיה בו שום עבירה ועוון, ויהיה תמיד בקדושה וטהרה" (השל"ה הקדוש).

"כי אני ה' אוהב משפט" (ישעיה סא, ח).

כשאדם דן את עצמו, כשהוא נותן לעצמו דין וחשבון על מעשיו והתנהגותו, כשהוא עושה עבודה פנימית כדי להבין מה מסתתר מאחורי הכעס, או הקנאה, או העצבות והדכאון, כשככה הוא מתבונן על החיים שלו, הוא משתנה. הוא מתקרב אל השם. הוא נהיה אדם טוב יותר.

הבעיה שהאדם מוחל לעצמו את החטאים. הוא לא צריך שה' ימחל לו. ה' יודע שכל כך קשה לי, ה' יודע איזה תיקון קשה הוא נתן לי בחיים אז הוא לא דורש ממני יותר מדי. אבל ה' רוצה שנשפוט את עצמנו. שנתבונן במעשינו. שנעמיד שופט ושוטר ליד כל פתח משבעת הפתחים שהם שבעת השערים שבפנים: שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחירי אף ופה. על זה נאמר – במקום שיש דין- אין דין, ובמקום שאין דין - יש דין. אם נעשה הדין למטה, על ידינו, כל אחד לעצמו, אז אין הדין נעשה למעלה, אם האדם שופט את עצמו, אז בשמים לא צריך לשפוט אותו, הוא עושה את העבודה בעצמו. ולהיפך.

פרשת שופטים מזכירה לנו את החשיבות הגדולה של ההתבודדות, שבמהלכה מתבונן האדם בהתנהגות שלו, במחשבות וברצונות שלו, וזועק לה' מקירות לבבו: רבונו של עולם אני רוצה להתקרב אליך. כי מהי בעצם ההתבודדות? זו תפילה עצומה ונוראה, תפילה אישית ששם אדם בוכה רק על דבר אחד: רוצה להתקרב אל ה', לעשות רצון ה'.

תפילה אישית זה לשתף את הקב"ה בכל מה שעובר עליך. להניח על השולחן את כל הצדדים, הלבטים, הנגיעות, נכון, אתה יודע הכל אבא ואני לא מחדש לך מאומה, אך אני רוצה לחיות איתך את המצב הזה, אני צריך את שמיעתך, את הבנתך, את קירבתך, דבורים כאלה, שיוצאים מלב מאמין וטהור, מביאים לקירבת אלוקים נפלאה, חן רב נסוך על פניהם, לא פלא כי גדולי ישראל הרבו לדבר במעלתה של התפילה האישית. כשאדם מקבל פתאום איזה התעוררות לתפילה אישית כזאת, לא ידחה אותה לזמן יותר מתאים, למקום יותר מתאים, זה עלול לברוח מבלי שוב. צריך לתפוס את ההתעוררות הזו בשתי ידיים, יכול להיות שדוקא מילים פשוטות אלה, שיצאו באותה שעה מעומק לבו של האדם, הם יפעלו עבורו את הישועה.

הדיבור מקרב אותנו אל ה'. הוא עיקר התענוג שיש לנו בעבודת השם. תדבר עם ה' בשפה שלך, בלי ספר ביד, תבקש ממנו שיעזור לך, שיקרב אותך, שיחזיר אותך בתשובה ברחמים. התפילה האישית זה הכלי נשק העיקרי במלחמה שלנו על הקדושה. כל חסרון שיש לך, תעמוד, תתחנן לפני בורא עולם. לא מספיק שיש לך רצון, אתה צריך להתפלל כדי להוציא את הרצון שלך מהכוח אל הפועל.

כמה שזה נראה לכאורה פשוט, יש על זה אין סוף מניעות. קשה לך לפתוח את הפה ולדבר, על זה בעצמו תדבר עם ה': רבונו של עולם כל כך התרחקתי ממך עד שאני אפילו לא יכול לדבר איתך ולהוציא את כל מה שיש לי בלב. כמו רבי נתן, שחיפש ללא לאות את מי שיוכל להרוות את צימאונו הגדול ולהרגיע את תבערת לבו עד שהגיע לרבנו הקדוש, שלקח אותו בשתי ידיו הקדושות ואמר לו שזה טוב מאד אם אומרים את כל מה שבלב לפני השם יתברך והוסיף ואמר שההתבודדות, השיחה האישית עם השם היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהינו שבראש סולם העדיפויות, במדריגה העליונה של הסולם, שם עומדת ההתבודדות ואם כך, צריך לתת לה עדיפות ראשונה על כל שאר הדברים ההכרחיים. ואין הכוונה לבטל חלילה תורה ותפילה בגלל זה, אלא שלא נבזבז את זמננו היקר בכל מיני דברים צדדיים ולא הכרחיים, שכאלה יש לנו הרבה בכל יום, אלא נקדיש את הזמן היקר בראש ובראשונה להתבודדות. וגם אם אין לנו את התנאים הכי טובים לקיים את הפגישה היומית הזו עם בורא עולם, צריך לחטוף מה שאפשר כדי שלא יתגברו המניעות, ועם הזמן, בסעייתא דשמיא נזכה לקיים את העצה המופלאה הזו בתנאים הטובים ביותר ובהתמדה עצומה.

אתה זקוק לזה. לא רק בשביל הישועות, בעיקר בשביל החיים שלך, בשביל המתיקות, בשביל החיבור שלך לעצמך. שעה ביום לברוח מההמולה והשיגרה, לצאת לשדה, להירגע, לנשום אויר, ולהשיח את הלב. ואם אי אפשר בשדה אז בכל מקום אחר ששם אתה יכול להתנתק מהכל ולהיות עם השם. זה הדבר היחידי בעבודת השם שהוא באמת אישי לגמרי לכל אחד ואחד. כולם מניחים אותם תפילין, כולם לומדים אותה תורה, אפילו התפילה היא אותה תפילה, אבל ההתבודדות היא אישית לגמרי. כל אחד עושה אותה בצורה שונה, כל אחד ואחד שופך את לבו נוכח פני השם, כפי מה שעובר עליו בגוף ובנפש. ההנהגה הזו היא כל כך יקרה, היא כל כך גדולה, זה מה שמקרב את האדם יותר מכל דבר אחר להשם יתברך.

אנחנו חיים במציאות של הסתרה. השי"ת נעלם ורחוק מאתנו. אנחנו לא זוכים להארת פניו, לא זוכים להרגיש את קרבתו. מכאן כל הכבדות בעבודת השם, כל הנפילות שיש לפעמים. כשלא מרגישים קרוב להשם, כשלא יכולים לראות ולהבין כמה אנחנו חשובים אצלו, כמה הוא מתענג ושמח מהמעט שאנחנו עושים, הרי עבודת השם הופכת לעול, למשא, בפרט התפילה שמחפשים לסיים מהר ולהיות 'אחריה'. בא רבינו הקדוש ומגלה לנו את הסוד של ההתבודדות. לא אומרים לנו מה לעשות ואיך לעשות, תבוא ותשב עם השי"ת! תשוחח אתו כמו שאתה משוחח עם חבר קרוב ואוהב. שיחה מלב אל לב. ככה שוברים כל הסתרה, מסירים את כל המסכים, מתחברים בחזרה אל האמת: השי"ת נמצא כאן ועכשיו, אתי, עמי ואצלי, והוא אוהב אותי ורוצה ושמח לשוחח איתי, לשמוע אותי, לחיות איתי. ככה מבטלים את כל הכבדות והחושך, ככה יוצרים קרבה וקשר חי עם השי"ת.

תתחיל, תשב כמה דקות. לאט לאט אתה כבר תרצה בעצמך להוסיף עוד זמן. אתה לא יכול להגיע לשדה? תמצא לך פינה שקטה, רבנו אומר שאפשר להתבודד אפילו בין אנשים. יכול להיות שדווקא שם, באותה פינה שתמצא לך, תזכה ללב נשבר ולהתעוררות שאולי לא היית זוכה במקום אחר.

"ויצא יצחק לשוח בשדה", כל האבות הגיע למדריגתם ע"י שהתבודדו בשדות ולכן הם בחרו להיות רועי צאן. כך נהג גם דוד המלך, כך גם נהג צאצאו הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו. עד שבא רבנו הקדוש וחידש את הדרך הזו לרבים. הוא לא הסתפק בכך שסיפר לנו על התבודדות בשדה, הוא רצה להעניק גם לנו, אנשים פשוטים, את המתנה היקרה הזאת, כי כשאדם מרגיל את עצמו לדבר עם ה', אין לשער את התענוג הרוחני שהוא מקבל מזה, את השמחה והחיות שיש לו.

כשאדם בוכה לה', מתחנן לה' שיקרב אותו לעבודתו, הוא רוחץ את נשמתו, הוא יוצא אדם חדש מהשעה הזו.

רבינו אומר שהיה רוצה שכל היום נהיה בהתבודדות כי מה זה התבודדות? התבודדות זה געגועים לאבא. וגעגועים לאבא זה לא רק שעה ביום, געגועים לאבא זה כל היום, שעה אחת הולכים לשדה ובוכים על זה שכל כך רחוקים מאבא וכל היום מתגעגעים ומשתוקקים.

אם אדם זוכה, הוא רואה בהתבודדות את כל הפגמים שלו, את כל הגאווה שלו, רואה שהוא אגו אחד גדול ומתחיל לבכות לה': ה' בשביל זה באתי לעולם? מה יהיה איתי? אני לא רוצה להסתכל על עצמי כל היום, אני רוצה שכל מה שאני עושה יהיה לשם שמים.

מורנו הרב: ["התבודדות זה ביטול. אני לא משה רבינו ואני לא אליהו הנביא. אני אוהב לאכול, אוהב לשתות, אוהב לישון. אדם יש לו ראיות לזה שהוא הכי חכם והכי נבון והכי חברה'מן והכי הכי. כל אחד יש לו ראיות שהוא הכי מוצלח, הכי פיקח, הכי בר מזל, רק בזה בראש שלו עובד 24 שעות. הכי הכי הכי. צריכים שעה להירגע. אתה לא הכי הכי. יש עוד אנשים חכמים בעולם, עוד אנשים חברה'מנים בעולם. זה כל ההתבודדות. זה שעה להפסיק את הרצף של המחשבות שאני הכי חכם, הכי פקח, הכי מוצלח, הנשמה לא רוצה את זה. היא רוצה להיות אין. הנשמה היא אלוקית היא לא רוצה לשמוע את כל השטויות האלה. היא אומרת: תן לי מנוחה שעה אחת ביום"] (עד כאן).

אחד הדברים הראשונים שאדם צריך לעבוד עליהם, להתחנן עליהם, זה האמונה. זה הידיעה שאין עוד מלבדו, שהכל מאתו יתברך ולקבל כל מה שעובר עליו בשמחה. אנחנו עדיין לא שם, אנחנו עוד לא זוכים כל הזמן להכרה המלאה הזו, שחוץ מהשם אין כלום ולכן אין מה לדאוג ואין מה להתבלבל ואין מה להצטער. אנחנו לא הגענו לשלימות הזאת. אבל אנחנו מתקדמים לקראתה, מבינים אותה, לומדים אותה, מתבודדים עליה. בשכל אנחנו מבינים שאין עוד מלבדו ומנסים למלא את הנפש בזה, כל אחד לפי מדרגתו, כל אחד כמה שהוא זוכה.

איפה שאתה לא מבין, שם אתה צריך אמונה. אתה לא מבין איך קורים לך דברים כאלה, שום דבר לא הולך לך, הכל מתהפך לך מול העיניים ואתה חייב לדעת שהכל זה לכתחילה, הכל כתוב מראש, זה המסלול, לא קרה לך איזה פנצ'ר, איזה ביש מזל, לא קורה פה שום דבר שלא היה צריך לקרות. שוברים אותנו, כותשים אותנו, אבל זה הכל במסגרת התוכנית האלוקית של הבניה שלנו. זה לא איזה כשלון שלנו, זה לא שקרה משהו לא טוב ואנחנו צריכים לחשוב איך לתקן אותו, ואיך לצאת ממנו. זאת הדרך של השם לקרב אותנו אליו.

רק ככה מתקרבים לאבא. העבודה שלך זה להגיד על כל דבר גם זו לטובה, כל דבר שקורה צריך להגיד גם זו לטובה ולהמשיך לשמוח. זה כזה נסיון עצום! צריך כזו אמונה! כשאדם מבין שגם זה לטובה, כי ה' עושה רק טוב, אז הוא נותן כוח שמהדבר הזה דווקא יהיו לו ניסים.

כשאדם זוכר שיש עולם הבא, הוא חי בעולם הזו כמו שצריך, הוא משקיע את עיקר זמנו בתכלית, לא בשטויות. הוא מבין שפה לא חיים לנצח. רק שם. אז הוא מקבל ת הפרופורציות הנכונות איך לחיות בעולם הזה. איך עושים את זה? איך זוכים לזה? רק עם חשבון נפש. אדם עומד לבדו מול הקב"ה ועושה חשבון נפש פנימי ואמיתי על מצבו. הוא עוצר לרגע את הריצה של החיים ומתחיל לחשוב על מצבו. היצר הרע נלחם ברגעים האלה, הוא לא מעוניין שנעצור אפילו לרגע ונחשוב כי כשעוצרים, וחושבים, ומבינים, ומתפללים, אפשר לעשות מפנה בחיים. רבנו הקדוש אמר שאי אפשר להיות איש כשר באמת בלי התבודדות וחשבון נפש. הוא מלמד אותנו לעצור את המירוץ ולחשוב על התכלית. לבדוק האם אנחנו הולכים באמת בכיוון הנכון. והכיוון הנכון זה רק להתקרב אל השם. זאת ההצלחה היחידה שיש בעולם הזה, ההתקרבות של האדם לבוראו. היצר הרע מחפש את העצבות והמרה שחורה שהאדם נופל אליהם אחרי העבירה, יותר מאשר את העבירה עצמה. אך כשאדם יש לו התבודדות, שעה של חשבון נפש, הוא יכול להתגבר על כל הנפילות האלה כי הוא מבין שבעצם הוא לא רוצה את העבירה, כי העבירה רק מרחיקה אותו מהשם, הוא מקבל אז כוח עצום להתחיל התחלה חדשה, לבחור בטוב האמיתי שזה להתדבק בה'.

כמו בסיפור הבא:

סיפורים מאחורי הדלת

האלמנה המכובדת שושנה חיה ברקוביץ היא כבר לא אשה צעירה, אם כי כאשר שואלים אותה אותה בת כמה היא, אזי קשה לה להיזכר בדיוק אם הקריירה שלה התחילה לפני המלחמה העולמית הראשונה, או אולי השניה.

היא חיתנה את כולם, והם התפזרו לה בכל הארץ. זו צפונה, ההוא דרומה, אחד מתנחל, האחרת פרופסור באיזו פקולטה. ויש נכדים ויש נינים ומי סופר אותם, והכל יפה וטוב, באמת בלי עין הרע, אם כי קצת קשה עליה הבדידות, שהרי למעלה מ- 30 שנה שבעלה היקר ר' צבי אריה ברקוביץ הלך לעולמו, לא בדיוק זקן, לא בדיוק שבע ימים, אבל היא קיבלה עליה את הגזירה בהשלמה, "אם כך רוצה הרבונו של עולם, אז מה כבר שושנה יכולה להגיד...".

האלמנה ברקוביץ בשלושים השנים האחרונות כבר פקדה יותר ויותר את עזרת הנשים בשכונתה החשובה, והיתה בקשר מצויין עם רב השכונה אברהם שרגא פיצבורג. הרב פיצבורג ורעייתו היו מארחים מפעם לפעם את הקשישה המכובדת והאזינו בקשב רב לסיפורי זכרונותיה מהעיירה החסידית, עד כדי שהם ובניהם יכלו לתאר לכם את הפיתוחים המרהיבים שהיו על כוס הכסף של הקידוש של שבת שאחז אביה זצ"ל. הם בדרך כלל שתקו, והיא דיברה המון. פה ושם הצליח הרב פיצבורג להשחיל דבר תורה קטן, אבל כשהיא היתה שם, שולחן השבת היה בידיים שלה.

הפיצבורגים מאד אהבו וקרבו את שושנה חיה, והיא אהבה אותם, אבל להגיד לכם שהיא הפכה לחרדית? נו, נו, היא נשארה בשלה והם בשלהם. "מסורתית זה יפה מאד" היתה נוהגת להטיף להם, "וגם כיסוי ראש, לא בדיוק מתאים לי". נו,נו.

זה התרחש בפרשת "לך לך, בבוקר יום השבת, בזמן קריאת התורה בבית הכנסת השכונתי הניצב לגאון ולתפארת במרכז בין הבניינים הגבוהים. לפתע נשמעו רמות "הצילו! הצילו! הזעקה הזו הדהדה מן המרפסת שבקומה השניה עד לחלונות הזכוכית הפתוחים בבית הכנסת. הרב פיצבורג ביקש מהבעל קורא להפסיק, כדי לקלוט מי הזועק ומה בדיוק הבעיה. "הצילו הצילו, אני פוחדת!!! שמישהו יגיע אלי, אני מפחדת להתעלף!!!". הרב פיצבורג זיהה את קולה של האלמנה החשובה שושנה חיה ברקוביץ. הוא הורה לבעל קורא להמשיך לקרוא, ופנה בזריזות לעבר היציאה מבית התפילה. הגבאי היקר אדון אייזיק גולדבלום הצטרף אליו. "האלמנה במצוקה, אני מקווה שהכל תקין".

השנים טיפסו בזריזות בגרם המדרגות לקומה השניה וניסו לפתוח את הדלת. "הצילו" זעקה האלמנה. ,מה קרה לך גב' ברקוביץ?" שאל הרב נסער כולו, "את מרגישה טוב?...". "אוי אוי אני מתעלפת, מסוחררת כבוד הרב, הדלת ננעלה עלי, המפתח נשבר בפנים החור... הייתי בדרכי לשמיעת קריאת התורה ועכשיו אני מרגישה נורא, כלואה כמו בבית הסוהר.. הצילו... קשה לי לנשום... אני מבוהלת".

הרב פיצבורג היה תלמיד חכם, וערך עם עצמו חשבון הלכתי זריז. מדובר באשה בת למעלה מ – 90 אשר כלואה בביתה. היא למעשה חסרת אונים כמו ילד קטן. הבהלה שלה, החרדה שהיא עוטה על עצמה, היא בבחינת סכנה ממשית. בשביל פיקוח נפש דוחים את השבת, כלומר אין ברירה צריך להזמין פורץ וזה חיוג בטלפון, נסיעה בשבת וגם פעולת הפריצה מחייבת כמה מלאכות מן התורה.

"אוי הצילו!!!" זעקה הברקוביץ. לפתע צץ רעיון במוחו של הרב פיצבורג. "גב' ברקוביץ הקשיבי לי בבקשה. אני מבין שאת במצוקה גדולה, בהחלט לא נעים לשהות בבית סגור בעיקר ביום שבת קודש כאשר מאד רוצים להגיע לבית כנסת, ובאמת על פי ההלכה אפשר וצריך להזמין פורץ כדי שיפתח את הדלת ויתן לך לנשום לרווחה, שהרי להרגיש כמו אסיר בשבת, זה פשוט לא נעים. אבל יש לי הצעה נחמדה בשבילך שלדעתי תשמח אותך, ובמקביל לא תצריך אותנו לקרוא לפורץ דלתות בשבת..." גב' ברקוביץ הקשיבה לכל מילה.

"קחי כסא גב' ברקוביץ ליד הדלת. בעוד שבע וחצי שעות תצא שעות, ואז נוכל להגיד "ברוך המבדיל בין קודש לחול", נטלפן לפורץ שיזדרז להגיע לכאן, אבל בינתיים אני מקבל על עצמי לספר לך סיפורים יפהפיים ומרתקים, שירגיעו אותך, שיחזקו אותך, שישמחו אותך, הזמן יחלוף ומיד אחרי שבת תצאי לחופשי... מסכימה?" שתיקה ארוכה ולאחריה. "בסדר, התיישבתי על כסא סמוך לחור המנעול... אני שומעת, אני מחכה לסיפורים טובים...".

במשך למעלה משבע וחצי שעות – עם הפוגות קצרות – ישב הרב פיצבורג ליד דלתה של האלמנה ברקוביץ וסיפר לה סיפורים מופלאים על נשות ישראל הנאדרות בקודש, על דבורה הנביאה, אסתר המלכה, על יעל אשר חבר הקייני. מן השמים נתנו לו שביבים של רוח הקודש עד שהוא בעצמו הרגיש שהמדרשים הללו, מחזקים אותו באמונה ומדביקים אותו לקב"ה. הוא סיפר לה על מסירות נפשה של רחל בתו של כלבא שבוע, שויתרה על הכל. על כבוד, מעמד, ממון רב, כדי לזכות בבעל ענק, תלמיד חכם, שכולם שותים תורה מפיהו.

"רחל הצנועה עדינת הנפש, ראתה שהוא מעולה וצנוע, ועדיו לגדולות. ואכן זכתה לאחד מגדולי כל הדורות, אשר ממנו, כשהגיע עם 24,000 תלמידיו היא זכתה לשמוע את המשפט הכי מרגש אולי בהסטוריה של העם היהודי, מילים שבונות שלום אמיתי ביחסים שבין בני זוג. "שלי ושלכם שלה הוא". והמילים הללו חלחלו לתוך ליבה ונפשה של האלמנה ברקוביץ, אשר בעיניים עצומות, דומעות, נזכרה באמה ובסבתה עליהן השלום, אשר כיסוי ראש עבה עיטר את ראשן. לבה והגיוני שכלה שטו להם על כנפי הדמיון אל מחוזות פולניים שהרב פיצבורג אפילו לא חלם עליהם.

"ברוך המבדיל בין קודש לחול" אמר הרב פיצבורג והאלמנה ברקוביץ פקחה את עיניה ופנתה לשתות כוס מים. 15 דקות אחר כך הגיע הפורץ המדופלם עוזי שפיץ, ופרץ את הדלת.

הרב פיצבורג נכנס, והבחין בהילה מיוחדת ששרתה על הבית.

"תעשה לי טובה כבוד הרב, לפני שאתה הולך מכאן, ספר לי עוד סיפור... ועוד טובה קטנה, תגיד לאשתך שתביא לי עוד הלילה כיסוי ראש מתאים, גם אני לא פחות חשובה וצנועה משרה אמנו ומרחל אשתו של רבי עקיבא". נו, מה לעשות, מאד משמח לדעת שאחרי שבע וחצי שעות סיפורים מאחורי הדלת קיבלה עליה האלמנה ברקוביץ עול מלכות שמים, כפי שלא זכתה לו אחרי 90 שנות חיים.

אפשר לחייך? בהחלט.