אלוהים הורה לאברם לצאת מחרן, והבטיח לאברם שהוא יהיה לגוי גדול (בראשית יב ד). אלוהים לא הזכיר את לוט או העניק לו חלק בברכה. לאברם לא היה יורש, ואפשרי שהוא חשב להחזיק את לוט כיורשו.

אפשרי שאברם ולוט היו בעלי רכוש דומה כי לוט ירש את רכוש אביו, הרן, שנפטר. פרעה העניק מתנות רבות לאברם בגלל שרי, וכך אברם הפך לעשיר יותר מלוט. אברם ראה שברכת אלוהים מתקיימת בו ולא בלוט.

בשובם ממצרים, אברם חשב שאלוהים ידבר איתו והוא חזר למזבח שהוא בנה בעבר, וקרא לה'. אלוהים לא ענה לו. אברם התחיל לדאוג.

לוט ואברם לא עירבבו את רכושם ביחד וזה הראה על ניתוק ביניהם. כך נוצרו חיכוכים בין הרועים (בראשית יג ז). סביר שהמריבות היו על זכויות מים ומרעה (ראה לדוגמא: בראשית כו כ).

אלוהים עדיין לא הבטיח את ארץ כנען לאברם ביוצאו מחרן, ואברם החליט שעדיף שהוא ולוט יפרדו. כל אחד יקח חלק מהאזור בשליטתם, וידאג לעצמו (בראשית יב ט). זה היה משונה שענר, אשכל וממרא היובעלי ברית של אברם, ואברם חתם הסכם עם אבימלך מלך גרר, אבל עם לוט אברם לא עשה הסכם.

אברם הציע ללוט לקחת חלק מכנען, אולם לוט, ללא וויכוח וללא טענות, קם ועזב את כנען לגור בסדום שהיתה בעבר הירדן המזרחית.[1] אברם נשאר בעל חוב ללוט עבור האדמה שלוט עזב בחינם.

אלוהים חשש שאברם ימשיך לתת חלקים מכנען, ולכן, לאחר לכתו של לוט, אלוהים מדבר עם אברם ומודיע לו בפרוש: שכל הארץ שהוא רואה, ארץ כנען, תנתן לו ולזרעו בלבד, לעולם (בראשית יג טו), ואסור לאברם לתת חלקים לאנשים שאינם זרעו שלו. אברם הבין שאסור לו לתת ללוט לחזור לכנען ושהוא יצטרך לשלם ללוט, כדי שיורשיו של לוט לא יטענו שהם העשירו את אברם וזרעו ויש להם חלק ונחלה בכנען.

 [1]כאשר לוט ברח להר והתישב במערה בהר שבעתיד תהיה בנחלת בני מואב ובני עמון בעברהירדן המזרחית, הוא לא חצה את הירדן.