בתחילת פרשתנו נאמר "והיה עקב תשמעון" (ריש פרשתנו), ודרשו על כך רז"ל (תנחומא כאן) שבתיבת "עקב" מרומז שישראל שומעים ל"מצוות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן אלא משליכין אותן תחת עקביהן". ומעין זה פרשו רז"ל (תנחומא שם) גם את דברי דוד המלך (תהלים מט, ו) "למה אירא בימי רע – עוון עקבי יסובני": שדוד המלך לא נתיירא שמא עבר על מצוות חמורות, אלא "עוון עקבי" – הלא הם המצוות הקלות שאדם משליך תחת עקביו, "שמא עברתי על אחת מהן . . מפני שהייתה קלה, ואתה אמרת הוי זהיר במצווה קלה כבמצווה חמורה".

והדבר תמוה ביותר: כיצד ייתכן לומר שדוד המלך לא נזהר ח"ו באיזה מצוות ואפילו מצוות קלות, ובפרט שבהמשך המדרש מובאת עדותו של דוד עצמו (תהלים יט, ב) "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב", ומבואר שם שדוד נזהר במצוות הקלות המכונות "עקב", ואם כן מפני מה נתיירא דוד?

"ימי רע" מכוון על הנהגת הטבע, אשר ישראל הם ככבשה בין שבעים זאבים (תנחומא תולדות ה. ועוד), ובדרך הטבע המצב הוא חמור וקשה ועד ל"ימי רע", ואם האדם מתנהג בקיום המצוות באופן מדוד ושקול, מחלק בין מצוות חמורות לקלות, מתחיל בעיקריות ודוחה מצוות ה"עקב" לבסוף, הרי גם ההנהגה עמו מלמעלה היא באופן זה, שחייו מתנהלים על פי דרך הטבע, ואזי יש מקום ל"אירא בימי רע".

ואזי אין לו לאדם לירא ממאומה, היות והוא מקושר בקב"ה שהוא מושל ושולט על הנהגת הטבע, ו"גדול הרועה ששומר את הכבשה" משבעים הזאבים (תנחומא שם), ודואג לה לכל הצטרכויותיה – "בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלי" (תהלים כג, ב) בבני חיי ומזוני רוויחא.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ט עמ' 89 ואילך)