בס"ד                                                   ערש"ק                                              ח'  במנחם אב   תשע"ו

                   אשא עיניי ליוצרי שיהיה בעזרי להתחיל ולסיים חומש חמישי

                    ליקוטי אור - בפרשה - דברים - שבת חזון

  " אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין

   פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב   "(א, א)

הנה ידוע, כי חומש דברים נקרא 'משנה תורה' כפי שגם מובא בהקדמתו של הרמב"ן ז"ל לספר זה. ואפשר

לומר אולי ב' טעמים הרומזים לכך: האחד - שמשנה אותיות משה והאות נ'(=50), היינו רמז לכך שהתורה

היא בחינת משה רבינו ע"ה, כמו שכתוב (מלאכי ג): "זכרו תורת משה עבדי", שכן "אלה הדברים" לא נאמרו 

מפי הגבורה אלא משה רבנו ע"ה אמרם, כמו שדרשו חז"ל (תנחומא, ב): הפה שאמר: "לא איש דברים אנכי",

אמר: "אלה הדברים". ואילו האות נ'(=50) רומזת לכך, שלא היה וגם לא יהיה זולת משה, שהצליח להשיג

גדולתו ובנבואתו את הבנת התורה, כמו שאמרו חז"ל (נדרים לח): חמִשִים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם

ניתנו למשה חסר אחת, שנאמר (תהילים ח): "ותחסרהו מעט מאלקים", ולכן הצליח להעביר לעם ישראל באר

היטב את התורה בשבעים לשון.

ואם תקשה ובצדק ותאמר, בכל זאת חסר שער אחד בשביל שער ה- נ'. אלא חזו עיניי בכתבי רבנו האר"י

ז"ל זיע"א (ליקוטי תורה, פרשת ואתחנן): קודם שחטאו ישראל היה משה בתכלית השלימות, והיה משיג שער ה-

נ' של נ' שערי בינה הגדול מכולם, וכשחטאו ישראל בעגל נאבד ממנו, עכד"ק. אבל לעתיד לבוא, הרעיה

מהימנא, רבן של כל הנביאים, יחזור להנהיג את צאנו כבתחילה, ויתגלה לו מחדש שער ה-נ', כמו שדרשו

חז"ל (קהלת א, ט:) מ'ה ש'היה ה'וא שיהיה ראשי תיבות 'משה', ואז בעזר ה' יתברך יתער שיר חדש פשוט

כפול משולש ומרובע, ונראה כי ה' נפלאות עשה, נגילה ונשמחה בו כימי קדם.

והטעם השני הוא על פי מה שדרשו חז"ל (דב"ר א, ח): כיון שאמר לו הקב"ה למשה: שֶׁיִּשְׁנֶה התורה, לא היה

מבקש להוכיחן על מה שעשו וכו', כך אמר משה: בשביל שאמרתי להן: שמעו נא המורים, נטלתי שלי מתחת

ידיהן ועכשיו אני בא להוכיחן?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה אל תתיירא!. וכך תמצא, שכמעט רוב רובו

של ספר דברים הם דברי מוסר ותוכחות לעם סגולה למען ישמרו בריתו, יראתו ואהבתו אותו. ואפשר שזה

העניין נרמז גם בשמו של חומש זה, היינו 'משנה תורה' כי הוא גם מלשון שני לתורה הקדושה, היינו לימוד

התוכחות, כפי שפירשו חז"ל (ספרי כאן): 'אלה הדברים' לפי שהן דברי תוכחות, שהרי אין התורה יכולה זולתו.

והעניין הוא, כי ללא לימוד ושמיעת דברי מוסר וקבלת התוכחות, אפשר שהאדם יחשוב בדעתו ואף ישכנע את

לבו כי כל מחשבותיו, דיבורו ומעשיו הם כביכול בסדר, שהרי אין מי שיאמר לו אחרת, אם אינו לומד דרך חיים

תוכחות מוסר (משלי ו, כ"ג:), ומכאן ממילא הוא לא יבוא לפעול בעבודה העיקרית של האדם בעולמו, והיא תיקון

המידות, ושיפור מעשיו ביום יום בעיני אלוקים ואדם. כי באמת חייב לדעת שתכלית התורה היא המידות, שכן

על ידי לימוד התורה באמת האדם מיישר אורחותיו, שהרי היא מקור התוכחה והמוסר כנ"ל. וכאשר הוא בוחר

לקבל ולהבין מאותה תוכחה עד כמה הוא חסר בעבודת ה', ומתחיל לתקן ולשפר את מידותיו, אזי הברכה

שורה במעשיו, כמו שדרשו חז"ל (דב"ר א, ט): אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך

צריך אתה לברכן, מיד חזר וברכן וכו'. וזה שכתוב (משלי כד, כה): "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב",

היינו הברכה חוזרת בעיקר על המוכיחים, אבל אם המוּכחים קיבלו עליהם וחוזרים בתשובה, אף הם בכלל

ברכת הטוב (ע' יל"ש, רמז תשצג).

ודע, שגם אם האדם למד וצבר ידע רב בתורה ובתלמוד, ואף זכה למעמד, לא בהכרח שהוא השתנה לטובה,

כי לדברי תורה יש ב' בחינות: סם חיים וסם המוות, כמו שדרשו רז"ל (יומא עב): על הפסוק: וזאת התורה אשר

שם משה: זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם המוות. סם חיים, בחינת התרחקות מהמידות

והתאוות הרעות על ידי מסירות נפש בלימוד התורה, סם המוות, כי אף על פי שלומדים תורה הם מחוברים

למידות הרעות ותאוות העולם, ששורשם בא מעכו"ם, כמו שדרשו חז"ל (דב"ר א, ו): מה הדבורה הזו, דובשה

לבעלה ועוקצה לאחרים. כך הן דברי תורה, סם חיים לישראל וסם המוות לעובדי כוכבים, וזאת גם הסיבה

שהם לא מרגישים את טעם החיים של התורה. ואם נתבונן באמת, נגלה שזה לרוב בגלל שאין מכניסים בלב

יראת שמים, שהיא בעיקר נקנית על ידי לימוד המוסר, ולכן גם ממילא קשה להם לקבל את התוכחה כנ"ל, וזה

לא רצון ה', כי רצון ה' שבניו יהיו שלמים בתורתו ובמידותיו.      

ולכן, לימוד המוסר וקבלת התוכחה בכלל ובעיקר ממאמרי חז"ל, צריכים להיות בבחינת דרך חיים יום יומית, 

כמו שכתב המשנה ברורה (או"ח סימן א, ס"ק י"ב): "וצריך האדם לקבוע לו עת ללמוד מוסר בכל יום ויום, אם מעט

ואם הרבה וכו', ותבלין היצר הרע הוא תוכחות מאמר חז"ל" (ועיין שם בשער הציון, שיש אומרים שהחיוב בזה יותר

מלימוד משניות, ולענ"ד הטעם לזה הוא שעל ידי לימוד המוסר בדרך קבע, התורה נלמדת מתוך יראת שמים, מה שמביא

אותו לשמור לקיים ולעשות, ורק מכאן אפשר שיעבוד גם על תיקון המידות). מה עוד, שיש לנו עדות משמים שזה רצון

ה', היינו שילמדו מוסר יום יום, כמובא בספר הקדוש "מגיד מישרים" (פרשת צו.) שאמר המלאך למרן מהר"י

קארו (מחבר הבית יוסף, השולחן ערוך ועוד): שבכל יום ילמד איזה זמן בספר "חובת הלבבות", שכן ידוע שספר

זה הוא ספר מוסר שמביא את האדם לתיקון מידותיו ומחזקו באמונה וביטחון בקונו. ואפשר אולי שלזה פתח

ואמר 'אלה הדברים' ולא ואלה, רצה לרמוז את מה שדרשו חז"ל (שמו"ר ל, ב): כל מקום שנאמר 'אלה' פסל

הראשונים, דהיינו אדם שיש בו תורה אבל הוא ללא מידות טובות או שהוא לא בוחר לפחות להניע את רצון

הלב ללמוד, לשפר ולתקן את מידותיו הרעות, על ידי לימוד מוסר וקבלת תוכחות חז"ל, אזי תורתו פסולה!

וזה שנאמר 'אלה הדברים' היינו משה רבינו ע"ה הוכיח את עמו סמוך למיתה כפי שלמד מיעקב אבינו ע"ה

שהוכיח את בניו לקראת סוף ימיו. ולכן, החל לסקור בפניהם את מעשיהם בתקופת המדבר, והחל למנות כל

המקומות שהכעיסו לפני המקום, כפי שפירש רש"י ז"ל: 'מדבר' - אשר הכעיסו את ה' בתלונותיהם, 'בערבה'

- חטא פעור, 'מול ים סוף' - על המרתם את ה', 'בין פארן ובין תפל ולבן' – שתפלו (דִיבתם) על המן וכן חטא

המרגלים, 'חצרות' - מחלוקת קורח ועדתו שלא למדו לקח ממעשה מרים שדיברה לשון הרע, 'ודי זהב' –

מעשה עגל הזהב, אבל מפאת כבודם של ישראל סתם את דבריו והזכירן ברמז. בשלמא שאמר דבריו ברמז

אפשר להבין, כי זו הדרך היעילה והטובה ביותר שהתוכחה תפעל להביא לשינוי באדם כנ"ל, אבל יש להבין

ולדקדק מה הכוונה 'סתם את דבריו'.

והדבר יובן על פי מה שנבאר קושיה אחרת על המובא במדרש (תנחומא א): 'אלה הדברים' שכל הנסים שעשה

לישראל במדבר, כך עתיד לעשות להם בציון וכו', ע"ש. ולכאורה, לא ברור מה הקשר בין התוכחות שנאמרו

כנ"ל, לבין הניסים שיהיו בעתיד הקרוב בציון. ונראה לבאר, בסייעתא דשמיא, שמשה רבינו ע"ה חזה ברוח

קודשו את ירידת הדורות שתהיה עד סוף כל הדורות אשר בהם תיפסק הנבואה, ולא יהיה לעם נביא כמוהו

אשר יכול לדבר עם ה' פנים אל פנים, ולפייסו בעת שישראל לא יעשו רצונו של מקום, כמו שעשה בכל המקרים

הנזכרים ברמז לעיל. ולכן, אפשר שראה לנכון לתת להם מסר לדורי דורות בתוך דבריו, היינו מלבד התוכחה

על העבר הייתה משולבת בד בבד גם עצה שלמה לעתיד איך ישמרו את בריתו, ובכך יעשו רצונו של מקום

ויימנעו מהם ייסורים וצרות שלא יבואו, אם חס ושלום יפרו את בריתו חלילה.

וזה שאמר 'אלה הדברים' היינו דברי תוכחות כנ"ל, כי רק ע"י לימוד מוסר ודברי תוכחות יבוא לזכור ולשמור

בדיבור אחד את עשרת הדברות, כי בתוכחתו הזכיר להם גם את הכתוב (שמות יט, ו): 'אלה הדברים' וגו', היינו

את הברית שכרתו עם ה' יתברך במעמד הר סיני בעת קבלת התורה לשמור את עשרת הדברות שהם כלל

ופרט של כול התורה, כנודע, שכן הסכימו וענו כל ישראל איש אחד בלב אחד: 'נעשה ונשמע'. וכל עוד ישמרו

את עשרת הדברות השכינה תשרה בתוכם ולא יבואו פורענות אליהם וישמרם שומר ישראל מכל צרה וצוקה

שלא תהיה. אבל אם חלילה יעזבו תורתו ויפרו את בריתו איתם, תסתלק לה השכינה הקדושה, וממילא תוסר

השמירה ויתרבו הצרות, חס ושלום.

וזה בבחינת (איכה א): "איכה ישבה בדד" וגו' (מגילת איכה שקוראים בט' באב), דהיינו בבחינת תוכחה כנ"ל, כי

אין לשון 'איכה' אלא לשון תוכחה (איכה רבה פ"א). וזה רמוז במילה 'איכה' שעולה בגימטרייה ל"ו(=36), וכן גם

במילה 'בדד' שעולה בגימטרייה כמניין עשר, לרמוז שעיקר גלות השכינה היא עקב שלא שמרו את עשרת

הדיברות, כמו שאמרו חז"ל (שם): שלא גלו ישראל עד שלא עברו על ל"ו כריתות שבתורה ועשרת הדיברות.

וזה בבחינת מה שאמר משה רבינו ע"ה בהמשך הפרשה (דברים א, י"ב): "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם

וְרִיבְכֶם", היינו הוכיח אותם שלא שמרו את ברית ה' שעיקרה שמירת עשרת הדברות כנדרש, וזה שפירש

רש"י ז"ל: 'טרחכם' מלמד שהיו ישראל טרחנין וכו', רצה לרמוז אולי על חמשת הדיברות שבצד שמאל של

הלוחות שהם בין אדם לחברו , 'ומשאכם' - מלמד שהיו אפיקורסין, רצה לרמוז על חמשת הדיברות שבצד

ימין שעיקרם בין אדם לקונו, 'וריבכם' - מלמד שהיו רוגנים (מתלוננים), רצה לרמוז על היסוד המוסד של

עשרת הדברות אשר כוללים בתוכם את תרי"ג המצוות כנודע, והוא האמונה בה' יתברך ובהנהגתו, כי ללא

אמונה שהכול לטובה, לא יראו ולא יאמינו שהכל בהשגחה פלאית ומדויקת, ולכן ממילא תמיד יהיו תלונות.  

וזה דייקא שפרשתנו תצא תמיד בשבת שלפני ט' באב, והיא נקראת גם 'שבת חזון' משום שקוראים בה את

ההפטרה השלישית מתוך תלתא דפורענותא. היינו: חזון ישעיהו בן אמוץ אשר התנבא בחזיון הנבואה על

יהודה וירושלים בגלל שהפרו את ברית ה', כמו שכתוב (ישעיהו א): "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה". כי אולי

רצה לרמוז לנאמר לעיל, היינו 'איכה' בבחינת תוכחה כנ"ל, 'היתה לזונה' היינו שבגדו בה' כי זנחו את דרך

הישר והאמת, 'קריה נאמנה' שהרי בתחילה היו נאמנים ומאמינים בשלמות לדבר ה', ולכן מאנשי העיר

ירושלים יצא תורה לכל העם בציון. אך אף על פי שלמדו תורה, נראה שמכיוון שלא קבלו עליהם התוכחה

כאמור, לא זכו - דהיינו התורה הפכה להיות להם בבחינת סם המוות, היינו החלו להיות משוקעים בתאוות

והמידות הרעות, שיניקתם מעכו"ם כנ"ל. ועל כן, אט אט נפגמה ונחלשה 'קריה נאמנה' היינו האמונה שהיא

בין אדם למקום, ומזה באו לידי קלקול המשפט והצדק שבין אדם לחברו, היינו התערער היסוד שהוא בעצם

האמונה כנ"ל, ועל ידי זה הפרו את עשרת הדברות.    

נמצא, שמטרת 'שבת חזון' היא לעורר את ישראל לעשות תשובה, בבחינת שבת שובה שלפני יום הכיפורים,

וזאת על ידי לימוד המוסר וקבלת התוכחה, כאמור לעיל. וזאת בטרם יבוא קץ הגאולה ברחמים גדולים בט'

באב, כמו שכתוב (תהילים קב, י"ד): "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד", 'תרחם ציון' דייקא ולא

ירושלים, רצה לרמוז אולי על הגאולה שתהיה ברחמים, כמובא בזוהר הקדוש (פ' ואתחנן): 'ציון' רמז לרחמים,

ואילו 'ירושלים' רמז לדין, 'בָא' אותיות אב, דהיינו רמז על חודש אב, 'מועד' רצה לרמוז על המועד במדויק,

היינו ט' באב, כמו שכתוב באיכה (א, טו): "קָרָא עָלַי מוֹעֵד". כי לעתיד לבוא יהפכו הצומות להיות מועדים טובים,

ובכלל ט' באב שהוא הצום החמישי למניין החודשים, כמו שכתוב (זכריה ח, י"ט): "וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' באב) וְצוֹם

הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". ועל כן,

כולם חייבים להתענות בט' באב כדי לעורר הלבבות ולהתעורר בתשובה לשוב לדרך הישר, היינו לקיים את

דברי ה' ולהרבות במעשים טובים עם הזולת (ע' שו"ע, או"ח סימן תקמט).

ועתה, לפי הנאמר לעיל, אפשר להסביר את המדרש לעניין הניסים שיעשו בציון כמו שנעשו במדבר. דהיינו

שברגע שעם ישראל יעשו תשובה, על ידי שהם יקבלו את התוכחה מפי סופרים וספרים, היינו הן ממנהיגי

הדור, והן מספרים שמדברים בתוכחה ומוסר כנ"ל, שעיקרם ויסודם הוא אמונה בה' יתברך ושמירת עשרת

הדיברות כאמור, אבל לא רק זה, אלא גם יפעלו בכיוון של תיקון המידות ושיפורם כנ"ל. לפיכך, ישרור השלום

ביניהם ויחזרו להטיב איש עם רעהו, והאמת והשלום אהבו, ורק כך תתרבה אהבת חינם ביניהם ויתקנו את

אשר פגמו כנודע, בחינת מידה כנגד מידה.

וזה בחינת תשובה מאהבה, כי כאשר אדם מקבל מרצון את 'אלה הדברים' היינו התוכחה כנ"ל, אזי הוא מראה

שהוא רוצה להשתנות לטובה, בבחינת הכתוב (הושע יד): "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אל ה'", כלומר לא מחכים

עד שיקרה משהו חס ושלום, אלא יוזמים מעצמם לעשות תשובה, שתכליתה לימוד התורה שמביאה למעשים

טובים, וזה על ידי התרחקות מהמידות הרעות, כאמור. ועל ידי כך יקרבו את גילוי משיח צדקנו, ובא לציון גואל

ברחמים, היינו בחינת 'אחישנה' ולא 'בעיתה', כלומר שאם ישראל עושים תשובה שלמה כראוי, ודאי שהגאולה

תהיה בחסד וברחמים, ולכן עתיד ה' יתברך לעשות ניסים בציון.

ואם אפשר ובעיני ה' יכשר, אולי לזה פירש רש"י ז"ל שמשה 'סתם את דבריו', היינו במילה 'אלה' שבגימטרייה

קטן עולה כמניין ט'(=9), רמז לחורבן בית ראשון ושני שהיה ב-ט' באב, ועוד צרות רבות ואחרות שהיו בתאריך

זה ששורשם בחטא המרגלים, כמו שדרשו חז"ל (מד"ר פט"ז, כ): שבכו בליל ט' באב, ואמר להם הקדוש ברוך הוא:

אתם בכיתם בכייה של חינם לפני אני אקבע לכם בכייה לדורות.

וזה: 'אלה הדברים' היינו הבחירה בידינו האם לקבל את התוכחה, וע"י כך לשמור את עשרת הדיברות ולעשות

רצונו של מקום כנ"ל, אך אם לאו 'אלה הדברים' יהפכו להיות קינה, חס ושלום חס ושלום, בחינת 'איכה' כנ"ל, כי

אין איכה אלא לשון קינה (איכה רבה פ"א:). ואפשר שזה רמוז במילה 'אלה' כי בהתחלף האות ל' באותיות 'יכ' ששוות

במניין, נקבל את המילה 'איכה', רצה לרמוז לתוכחה ולעצה השלמה כנ"ל. היינו שאם יעסקו בתורה אבל גם ילמדו

מוסר יום יום, שהוא בעצם תוכחות חז"ל, בבחינת (קהלת ז, י"ח): "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ",

כי על ידי זה תהפוך הקינה לנגינה, ונשיר שיר חדש כי נפלאות עשה, ויהיה ששון ושמחה ונזכה לניסים גלויים בציון,

שנאמר (ישעיה נב, ח): "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", ונסיים בתפילה מעומק הלב כי בא מועד, נא אב הרחמן

תשוב לציון, ונראה בבניין אפיריון, אמן כן יהי רצון.

                פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

על ידי עסק התורה יכולין להוכיח אפילו הרחוקים ממנו, אף על פי שאינו יודע מה שצריך להם, וגם אינם אצלו

להוכיחם, אע"פ כן על ידי שהוא לומד ועוסק בתורה, על ידי זה שומעים הרחוקים את קול הכרוז של התורה;

כי התורה מכרזת וצועקת ומוכיחה תמיד, וקוראת ואומרת: עד מתי פתָיִם תאֵהבוּ פֶתִי וכו', רק שאין שומעין

קול הכרוז של התורה מרִבוי ההסתרות על ידי ריבוי העוונות רחמנא לִצלן, כי השם יתברך נסתר עתה מאתנו

בעוונותינו הרבים בבחינת הסתרה שבתוך הסתרה, בבחינת "ואנֹכי הסתר אסתיר"; אבל על ידי שעוסקין

בתורה מגלין ההסתרות, עד שפועלין שגם הרחוקים מאוד ישמעו קול הכרוז והתוכחה של התורה, עד שישובו

כולם אל ה' (סימן תלמוד תורה, אות מג).  

                                                        "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                        ולע"נ מור-דודי אהרן (ילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה