"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני יהוה אלהיך להכעיסו" (דברים ד,כה). 'א"ר יהושע בן לוי: לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה ז' בתי דינים ע"ז. ואלו הן: ירבעם בן נבט, ובעשא בן אחיה, ואחאב בן עמרי, ויהוא בן נמשי, ופקח בן רמליהו, ומנחם בן גדי, והושע בן אלה, שנאמר (ירמיהו טו, ט) "אומללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה בעוד יומם בושה וחפרה". אמר רב אמי: מאי קראה? "כי תוליד בנים ובני בנים"' (גיטין פח,א). 'ז' בתי דינין - ז' משפחות של מלכים ממלכי ישראל, והנך דמלכי יהודה לא חשיב שהיו בימיהם של אלו. והוי כב"ד אחד המלך ובנו ובן בנו, וכל מלכים שקמו מזרעו אחריו קרי חד בית דין. שלום בן יבש וזכריה לא קחשיב, לפי שלא מלכו שנה שלמה, וכן זמרי. אבל עמרי אביו של אחאב על שם בית דינו של אחאב נקרא, ומפני שאחאב הרשיע לעשות יותר נקרא הקלקול על שמו. בימי הושע בן אלה גלו עשרת השבטים ומההיא שעתא קרי לה חורבן, דהיינו "אומללה יולדת השבעה" שילדה שבע משפחות לע"ז' (רש"י). 'מאי קראה. "כי תוליד" חד דור, "בנים" תרי דור, "ובני" תרי דור, "בנים" תרי דור, הרי ז'. גליון תוס'.' (תוס' ד"ה 'מאי'). תוס' מסביר את הלימוד של רב אמי ע"י המילים שבפס'. וכן במדרש מובא כך, אולם בצורה אחרת של הלימוד: 'אמר רבי לוי: לא גלו ישראל עד שנעשו שבעה בתי אבות רשעים. "בנים" תרין, "בני בנים" תרין, "ונושנתם", "והשחתם", "ועשיתם", הרי שבעה' (דברים רבה ב,כא). אולי תוס' הבין שרב אשי מדייק ממה שהביא בפס', ומימלא אין זה גם מההמשך, ולכן למד רק ממה שמובא בגמ' "כי תוליד בנים ובני בנים". אולם אפשר בפשטות כדרך הגמ' לומר את תחילת הפס' (כעין שאומר וכו'), ומימלא למד כמדרש גם מההמשך... והנה ניראה שאפשר שרב אמי בנוסף ללימוד לרמז על שבעה בתי דינים, גם בא לומר על איך נילמד שבעה, הרי היו יותר? וצריך ללמוד שכל מלך וצאצאיו הם אחד. לכן למד שבפס' נירמז על צאצאים "כי תוליד בנים ובני בנים", כרמז שכל הצאצאים נחשבים לבי"ד אחד. שכן מהפס' הזה נילמד עניין של משפחה: 'ת"ר: חניכת אבות בגיטין עד י' דורות. רבי שמעון בן אלעזר אומר: ג' דורות כשר מכאן ואילך פסול. כמאן אזלא הא דא"ר חנינא כתב חניכת אבות בגיטין עד ג' דורות? כמאן, כר"ש ב"א. אמר רב הונא: מאי קראה? (דברים ד, כה) "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם"' (גיטין שם). 'עד י' דורות - הויא חניכה שאם כתבה בגט לא מפסלא למיהוי כשינה שמו ושמה: בנים - היינו דור ב': ובני בנים - היינו דור ג' ומכאן ואילך קרי ליה ונושנתם' (רש"י). שלמדו מהפס' שיש קשר מאחד בדורות, ולכן גם הלימוד של שבעה בי"ד זה בהקשר של אותה שושלת, ולא רק מלך אחד (ובזה אין את ההקשר של רק שלושה דורות של משפ', כי נילמד לשבעה, ולא רק שלושה כפשט הפס'). ומדוע אחרי שבעה באה הגלות? בפשטות כך זה היה המציאות. ואולי כעין שה' העביר על מידותיו, אבל אחרי שבעה משפ' זה כבר כעין שכל עולמם (שניברא בשבוע) בחטא ולכן אז בא עונשם. ועוד שגלו בבית ראשון על השמיטה ויובל (שבת לג,א), ולכן התגלה בעניין של שבעה (כשמיטה). ואולי הדרשה הזו מובאת בהמשך לגמ' על כינוי משפ' שחל שלושה דורות או עשרה דורות (כמובא במחלוקת בברייתא), ומדוע חלקו בזה?- אולי אפשר שחלקו בשכחת הדורות, שמתחיל לישתכח אחרי דור שלישי, ומשתכח לגמרי אחרי דור עשירי. מימלא השכחה מתגברת בשבעה דורות, שיש עניין בשבעה לחיזוק שכחה. מימלא כך גם בדורות של מלכים שעבדו ע"ז הם גרמו לריחוק, כעין שכחת ה' ח"ו, וכל שושלת היא המשך מלכים, ולכן כעין אותו הקשר, כמאוחדים, ולכן לאחר שנעשו שבעה שושלות של מלכים שעבדו ע"ז, נעשה כריחוק מה', כביכול שכחת ה' גמורה ח"ו (שהראשון [במשפחת המלכים] כעין אחרי הדור השלישי [שנאמר בגיטין] שבו משתכח, שהמלך החוטא משכח את ה' כביכול ח"ו), ולכן אז ניגזר דינם לגלות ולהשתכח מהעולם היהודי (יבמות יז,א: 'לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים'). [אולי לכן למצרי "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל" (דברים כג,ט) שאחריו נישכח הקשר המצרי, ולכן בו מותר לבא לקהל, שהוא כבר המנתק מהמצריות. ואילו בעמוני נאמר "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם" (שם,ד) שאפילו בדור שגורם לשכחה גמורה, גם בו לא יבוא]. אולי זהו המשך הגמ': 'א"ל רב כהנא ורב אסי לרב: כתיב ביה בהושע בן אלה (מלכים ב יז, ב) "ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל", וכתיב (מלכים ב יז, ג) "עליו עלה שלמנאסר" וגו'? אמר להו: אותן פרדסיאות שהושיב ירבעם על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל, בא הושע וביטלן, ואעפ"כ לא עלו ישראל לרגל. אמר הקב"ה: אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי' ('עליו עלה - מפני שלא הרשיע כשאר המלכים בא הפורעניות בימיו? בתמיה: פרדסיאות – שומרים: אותן שנים שלא עלו - הואיל שאין מוחה בידם והן לא עלו יגלו וילכו בשבי'. רש"י). שבפשטות בנ"י הראו את רעתם בכך שיכלו לעלות ולא עלו לירושלים. אולי אפשר שבא לומר בזה שכיון שיכלו לעלות ולא עלו, זה בעצם מוכיח את העקרון של שכחת ה' ח"ו, שכיון שעברו שבעה שושלות של רשעת ע"ז לשכחת ה' ח"ו (ששם ירבעם שומרים שלא יעלו לירושלים לה'), כעין שכחו לגמרי את ה', ולכן עכשיו כשהושע הוריד את השומרים, בנ"י מעצמם כבר לא עלו לה', כביכול שכחו לגמרי, ולכן אז הגיע הזמן של עונש הגלות. וזה במלכי ישראל, אבל על מלכי יהודה נירמז על גלותם ב"ונושנתם": 'אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר רבי ירמיה: דרש מרימר: מאי דכתיב (דניאל ט, יד) "וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלקינו" משום דצדיק ה' אלקינו וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו? אלא צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קיימת, דכתיב ביה בגלות יכניה (מלכים ב כד, טז) "החרש והמסגר אלף חרש" שבשעה שפותחין נעשו הכל כחרשין, "מסגר" כיון שסוגרין שוב אינן פותחין, וכמה? "אלף". עולא אמר שהקדים שתי שנים ל"ונושנתם"' (גיטין שם). ['וישקוד - וימהר כמו כי שוקד אני על דברי מתרגמינן מוחי אנא (ירמיהו א): גלות צדקיהו - חרבות ירושלים שגלו כולם: גלות יכניה - הוא יהויכין. קדמה לגלות צדקיהו אחת עשרה שנה. וזו היא צדקה שמיהר והחריב ביתו כדי להגלות דורו של צדקיה לבבל בעוד שחכמי גלות יכניה קיימין, שילמדו תורה לאלו הגולים אחריהם. לפי שרוב חכמי התורה גלו עם יכניה, דכתיב בהו "החרש והמסגר אלף”: כיון שסוגרין - הלכה שהם סגורים בה שאינם יודעים להשיב לשואליהם שוב אין לה פותחין אחרים: עולא אמר - היינו צדקה שמיהר להביא הרעה לסוף ח' מאות וחמשים, דהיינו ב' שנים קודם "ונושנתם" דהיא בגימטריא ח' מאות וחמשים ושתים, ואם שהו עד ונושנתם היה מתקיים בהן "כי אבד תאבדון”:' רש"י]. יוצא שגם על מלכות יהודה נרמז בפס' האלו, ב"ונושנתם", וה' הצילם מאבדון (שלא כמלכות ישראל שאבדו עשרת השבטים, כפס' "אבד תאבדון") ע"י שהגלם קודם לזמן הסופי, ובכך ניפגשו עם חכמי ישראל שהיו בבלל מההגליה הקודמת (של יכניה), ובכך נעשו קשורים בתורה, ובזכותה לא נאבדו. וזהו מעלתה הגדולה של קדושת התורה והשפעתה עלינו, ומכוחה רחמי ה' עלינו.