דברים

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל" (א,א).

משה, עד שלא זכה לתורה כתיב בו "לא איש דברים אנוכי" (שמות ד,י), כיון שזכה לתורה, נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים שנאמר "אלה הדברים אשר דיבר משה" (ספר הפרשיות).

בכיה נפלאה מאד

יש בכיה של חינם, כמו שעם ישראל בכה כשהוא לא רצה להיכנס לארץ ישראל אחרי ששמע את דברי המרגלים. ויש בכיה לדורות שהיא כביכול העונש שקיבלנו על הבכיה של חינם. אבל באמת באמת, זה לא עונש, זו בכיה נפלאה מאד, זה משהו נפלא, כמו כל דרכי ה' הנפלאות. אם כל כך הרבה שנים אנחנו עדיין נכספים ומתגעגעים, עדיין בוכים, אז בודאי נזכה. הרצון שלנו זה כוח עצום. בכיה לדורות נותנת לנו כוח, מחברת אותנו לדברים הנצחיים במקום החיבור להבל של העולם הזה.

"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". אם אחרי אלפי שנים מסוגל יהודי להתאבל ולקונן על ירושלים, רואים כי ירושלים לא מתה בליבו, פה לא תופס מה שאמרו חז"ל: "גזירה על המת שישתכח מן הלב" (כדי שאדם יהיה מסוגל להמשיך את חייו אחרי אובדן, יתמות, אלמנות, שכול ח"ו). כשמדובר בירושלים, היא לא משתכחת מליבנו, ובזה עצמו ראוי לנו לשמוח, לא רק בעתיד, כבר עכשיו.

יש בחיים הרבה מיצרים, בעיות של חשבונות בבנק, ובעיות דיור, והרבה בעיות של חינוך ילדים, והרבה בעיות של שלום בית, והרבה דברים קשים מאד, בכל בית יהודי זה ככה. כל דקה יש לנו מיצר, כל דקה יש לנו נסיון, כל רגע יש איזה סבל. אבל מה אומרים? "כל רודפיה השיגוה בין המיצרים". יש גם השגות. אין רק מיצרים. כל המיצרים זה כלים להשגת אלוקות. כל מיצר ומיצר זה כלי נפלא להשיג את האלוקים. כמה שקשה לי וכמה שנורא לי, יש מדרגות שאי אפשר לזכות אליהם אלא רק ע"י המיצרים. פתאום הבן אדם מרגיש שה' כל כך קרוב אליו, הוא מרגיש שה' מחזיק לו את היד, ה' לא עוזב אותו, כל כך קשה לי אבל ה' איתי בתוך הקושי הזה.

המיצרים הכי קשים זה השגרה. עושים בלי התלהבות בלי התרגשות, בלי

באמת להרגיש את ה'.

הדבר שהכי כואב ליהודי, זה הריחוק שלו מה'. ריחוק ממקור החיים. אין יהודי שזה לא כואב לו. הבכיה שבוכים בתשעה באב זו בכיה של געגועים, בוכים לה' שיהיה אתנו, שסוף סוף נהיה מחוברים אליו, כי אם לא, אנחנו מחוברים לדברים אחרים.

בוכים על הנשמה שלנו, שנפלה למקומות נמוכים כאלה, נשמה שחצובה מכסא הכבוד והיא כלואה בתוך גוף עם כאלה תאוות, עם רצונות כאלה נמוכים. יש בכיה יקרה מזו?

כל החיים שלנו זה מלחמה. רגע אחד מרגישים את ה' ורגע אחרי הגוף מתגבר. ממש כמו שקרה לעם ישראל שאחרי ההתעלות הרוחנית של מתן תורה נפלו לעגל כדי להתיר לעצמם את העריות.

אם אדם לא יעבוד לבטל את היצר הרע, הוא לא יעזוב אותו. אדם יודע שיש לו יצר הרע לכעוס, לאכול בתאווה, לדבר לשון הרע, מה שעליו לעשות זה להתפלל. על כל דבר שבקדושה. על כל דבר שמרחיק ומפריד אותו מה'. ויותר מכל על שמירת העיניים כי כאן יש את היצר הרע הכי גדול. תפילות מעומק הלב, בכל העוצמה, כמו אדם שנלחם על חייו. אתה לא לבד. יש לך דרך, יש לך כיוון, אתה יודע שעם התפילות אתה יכול לנצח. תזכור: כמו שיהודי רוצה את ה', כך ה' רוצה את היהודי. כמו שיהודי אוהב את ה', ככה ה' אוהב את היהודי. אפילו יותר.

"איכה ישבה בדד" . אֵיכָה אותיות אַיְכָּה. היכן אתה אבא? איך אני יכול להמשיך לחיות בלי להרגיש אותך? זעקת איכה איננה התרסה, זהו חיפוש. זוהי הזעקה הנצחית של יהודי שרוצה טעם לחיים, שרוצה משמעות לחיים, שרוצה אור בחיים. איפה אתה אבא? איפה אפשר למצוא אותך? והתשובה נמצאת בהמשך הפסוק: "ישבה בדד". תשב עם עצמך, תתבודד, ככה יוצרים קשר אישי עם ה', קשר חם, פשוט, בריא, טבעי. כשיהודי לא טוב לו, זה רק כי הוא לא מרגיש את ה'. אדם חושב יש לו בעיה כזו, בעיה כזו, הבעיה היחידה שלו שה' לא נמצא בתוך הלב שלו. אדם, אם הוא עכשיו מרגיש רע, זה בגלל שהוא טיפה עזב את ה'. כל העניין שלנו בחיים זה כל דקה לזכור שה' איתנו. לשמור על החיבור. רק זה ימלא את הנפש שלי, רק זה ישמח אותי. כל שמחה מסוג אחר, אפילו שאנחנו כולנו שייכים לזה, לכל מיני תענוגות אחרים, אנחנו עוד לא מאלה שנמצאים בפרישות מהעולם, אבל כל הדברים האחרים זה רק אם הם מקושרים עם הקשר עם ה'. אם הם מחוברים עם הקשר הזה, אז הם גם כן מקבלים חיות. אבל אם הם מנותקים, אז אדם מרגיש אולי איזה תענוג, הוא מרגיש שכיף לו, מרגיש שטוב לו, אבל באיזשהו מקום בסוף הוא ירגיש ריקנות. כל דבר שאדם עושה וזה לא מחובר לקשר שלו עם ה', זה לא חלק מעבודת ה', אז זה מסתיר לו את האור של ה'.

נשמה של יהודי משתוקקת להשתחרר ממיצרי הגוף, מגבולות החומר, היא רוצה דברים אחרים לגמרי, היא רוצה את האינסוף. איך משיגים את האינסוף? עם אהבת חינם. יש יהודים שאהבתם ודאגתם לכל יהודי ויהודי לא יודעת גבולות.

הרה"ק רבי יחיאל מאיר מגוסטינין זי"ע היה ידוע במידותיו המופלאות ובעזרתו לזולת. פעם הגיע בעל עגלה באמצע הלילה לגוסטינין בתקופת החורף, ובאותו לילה היה קור עז. חיפש בעל העגלה אכסניה ולא ידע היכן ימצא, שכן אף נפש חיה לא הייתה ברחובות.

והנה רואה הוא מרחוק נר דולק. נקש הלה הדלת ושאל: "האם אני יכול להיכנס"? והשיב לו רבינו: "בוודאי", והגיש לו לאכול ולשתות. לאחר מכן רצה בעל העגלה לצאת החוצה. אמר לו הצדיק: "להיכן תלך עכשיו בקור נורא כזה? תשאר לישון כאן", אמר בעל העגלה כי מפחד שלא יגנבו החמור עם העגלה, הבטיח לו הרבי, שהוא ישמור עליהם, והכין לו מיטה, והיהודי הלך לישון, ור' יחיאל מאיר עמד כל הלילה בחוץ בקור הגדול לשמור על העגלה, ולא לבש כובעו הגדול, שהיה רגיל לחבוש, כדי שלא יכירו כי הרב עומד בחוץ, ועמד רק עם הכובע הקטן, ומזה נתקרר ראשו וסבל כל ימי חייו על כאב הראש ל"ע.

משה רבנו מונה בפרשה זו את כל המקומות שבהם הכעיסו ישראל את אביהם שבשמים והוא עושה זאת בזהירות ובעדינות. "סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל" (רש"י הקדוש). העיקר לא לבייש את האדם, העיקר לשמור על כבודו. בזו אחר זו מוזכרות כאן פרשות קשות ובלתי נעימות, אך הכל ברמז. "די זהב" רומז על עגל הזהב. "בערבה" רומז על החטא שחטאו בבעל פעור \ בערבות מואב. את כל הפרשות הכאובות הסתיר משה תחת שמות של מקומות ואתרים בהם עברו בני ישראל וכך הוא גם המציא להם כף זכות. כי המקומות בעצמם גרמו להם לחטוא, "המקום גורם", אתם בסדר, אתם נפלאים, רק המקומות שעברתם בהם, הם גרמו לכם לחטוא כי הרי עברו במדבר, מקום נחש שרף ועקרב, מקום עם קליפות קשות, וזה מה שגרם שלפעמים לא יכלו לעמוד בנסיון ונכשלו (ע"פ ליקו"ה עורלה ד, טז).

פרשת דברים, תמיד קודם תשעה באב. תמיד בתוך בין המיצרים, ימים שבהם צריך להתחזק בהם באהבת ישראל, באהבת חינם. הבית הראשון חרב בגלל שלוש עברות החמורות שבתורה: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים. והבית השני חרב בגלל שינאת חינם ששקול כנגד אותם שלושה עוונות חמורים כל כך. ולמה אינו נבנה מחדש? כי עדיין לא זכינו לבער את העוון הנורא הזה של שינאת חינם.

אנחנו כל כך אוהבים את ה', שנדמה לנו שכל הסיפור של התשובה שלנו זה אני וה'. אבל אם מתחילים לפנות קצת מקום לשני, ולאהוב אותו, ולהגיד לו מילה טובה, לפחות לחשוב עליו מחשבה טובה, אז פתאום מרגישים שאוהבים את ה' יותר! זה מחובר אחד לשני, אהבת ה' ואהבת הבריות.

אהבת ישראל זה קודם כל לקרב בני אדם אל השם. מורנו הרב: ["צריך לנסוע בכל ארץ ישראל, יש אנשים שלא רואים רבנים, שלא שומעים שעורים, במושבים, בקיבוצים, הם לא יודעים שום דבר מיהדות והיצר הרע בוער! ומה יעשה הבן ולא יחטא?

כשאדם נוסע בדרכים, הוא לא יודע כמה אנשים חזרו בתשובה מזה שרק ראו אותו, רואים אדם עם פאות, עם אור על הפנים, נפתח להם הלב, מתעורר להם הלב, אולי בין כל האנשים יש אחד שצוחק, לועג, אבל אלפים מתעוררים בתשובה, אומרים הלוואי שהיינו כמוהו כמו זה עם הזקן, כמו זה עם הפיאות, כשרואים אדם דתי, אדם קדוש, הנשמה פורחת! פורחת ונדבקת ורוצה להידבק ביהודי הזה, אדם מגיע עם פנים מאירות, דופק באיזה דלת חשוכה, פתאום רואים כזה מלאך, מייד כל בני הבית קמים ורצים אליו. הרי כולם הולכים בפנים חמוצות, בפנים נפולות , בפנים שבורות וכשבא בן תורה אז רואים מלאך אלוקים, רוצים לחזור בתשובה. אין רשעים בישראל. אפילו אם אתה רואה רשע גמור מכף רגל ועד ראש תדע שזה רק קליפות שמסובבות אותו, זה בגלל האור הגודל שחבוי בתוכו, ברגע אחד משילים את זה ואז מתגלה האור הפנימי שלהם כי אצלם נמצא האור הכי גדול ולכן הקליפות נלחמות בהם ונדבקות בהם להסתיר את האור הגדול הזה"] "(עד כאן מורנו הרב).

על מה מוכיח אותם משה רבנו את בני ישראל? על כפיות טובה. הקב"ה עשה לכם כל כך הרבה טובות ואתם כל הזמן מתלוננים?! הרי הכל היה יכול להיות לגמרי אחרת. הקב"ה יכול היה להוציאם ממצרים בלי ליישר להם את הדרך, בלי להרוג את הנחשים והעקרבים, בלי לטוע אילנות נושאי פירות בזמן קריעת ים סוף, הרי כל מה שעשה הקב"ה היה מרצון אין סוף להיטיב, להמתיק, לרפד את הדרך. והם??? השיבו להקב"ה בטענות, בתלונות, בכפיות טובה. כל כך הרבה ניסים ונפלאות זכו לראות מאז שיצאו ממצרים ובכל זאת נפלו לחטא העגל, חטא המרגלים, קורח ועדתו, מי מריבה.

בהפטרת השבוע זה נאמר בצורה הכי נוקבת שאפשר: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן".

השורש והיסוד של כל הרע בעולם זה כפיות טובה. אנחנו שוכחים את כל הטובות, הניסים והנפלאות שהקב"ה עושה אתנו רגע רגע. יהודי עד לאלפי אלפים חסדים והארות פנים שנעשים עמו במשך שנים אבל מה, הוא שוכח, לא שם לב, כאילו הכל מובן מאליו, מגיע לו.

נדיר למצוא אנשים שאומרים ברכות השחר בתוך רגש אמיתי של הכרת הטוב. ה' קרב אותנו אליו, מזכה אותנו לעשות כל כך הרבה מצוות, יהודי פשוט איזה עושר רוחני מחכה לו אחרי 120 שנה.

איך זוכרים להודות להקב"ה? לומדים להודות אחד לשני. מפה זה מתחיל, מבין אדם לחברו. כשיודעים להודות בבית, שכינה בבית. כל כך מיטיבים איתך בבית, הרי המציאות של האישה שהוא חיה בשביל בעלה וילדיה, אז אפשר לא להגיד תודה?! לא פעם ביום, עשרות פעמים ביום. לחנך את הילדים זה ללמד אותם להגיד תודה רבה. ילד מחונך זה ילד שאומר תודה גם בלי שמזכירים לו.

וכמו שכפיות טובה זה שורש הרע, הכרת הטוב זה שורש הטוב, זה כזה רגש נפלא, זה משמח את כולם, אדם עשה לך טובה, אתה צריך לזכור לו את זה כל החיים. ואם זוכים להודות אחד לשני, זוכרים להודות להקב"ה.

כשמודים לה', כשמרימים את הראש אל ה', כשמאמינים ובוטחים בה' שרק הוא יושיע אותנו, כשבוכים לה' תרפא אותנו, זוכים להתקרב אליו יתברך. וגם זוהי, בכיה נפלאה מאד. כמו בסיפור הבא:

הרופא, הרוקח והמחיר

פרק א.

במי נפתח? נתחיל מן הגדול. רב העיירה הלוא הוא ירחמיאל מוסינזון, מגדולי ברי האוריין של הפלך הצפוני. בני העיירה רכשו לו כבוד גדול וסרו למרותו ללא עוררין, למעט שניים. תכף נדבר עליהם.

נעבור לגבאי בית הכנסת הגדול, יעקב שאול קרביץ, איש רעים להתרועע, בעל לב ענק ורחום, הניצב לימינו של הרב מוסינזון לכל משימה ורעיון.

ומכאן פנינו מועדות לדמותו החייכנית של העגלון הכי אהוד בעיירה, גיבור משנה בעלילה – הלוא הוא הרשל'ה מינץ, אשר זכה באות הצטיינות מיוחד על ידי בני השטייטל. איזה אות? אתם מתעניינים, בסדר, נשים קץ לסקרנות. במשך 30 שנות בעלגול'ה,, מעולם לא נתקע בדרך, מעולם לא שבר סוס את רגלו, ולא נפל באמצע הדרך.

חכמי הסוד טענו בתוקף, שהאיש פשוט ממולא בסיעתא דשמיא עקב גריסת משניות ותהילים לאורך הדרכים, ולכן צלחה דרכו.

עגלון בריא היה מינץ, ומעולם לא נטש את משמרתו, עד ש... נדבר על כך בהמשך.

גיבורת המשנה הבאה היא בתו בת ה16 של שואב המים החרוץ, לייבל'ה קינדר, שמה חווה ציפורה שתחי'. מדבור בבת ישראל צנועה וכשרה, ועוד מעט קט נבין מדוע היא נכנסת בכניסה הקדמית לסלון הספרותי שלנו.

ועכשיו נפנה את זרקור העלילה לשניים אחרונים ולא כל כך חביבים. הראשון, רופא עיירה הממושקף וגבה הקומה, דוקטור ברוך אהרון אקמולביץ, טיפוס אדיש משהו, בעל עיניים קטנות ופנים חתומות שלא הבריק חיוך תועה יותר מסנטימטר וחצי במקרה הטוב. ד"ר אקמולביץ היה רפא מיומן ובעל כושר אבחנה מצוין, שקנה לו שם טוב ברחבי המחוז, ואכן במקרים קשים הובהלו החולים אל מרפאתו הצנועה, שלא היתה אלא צריף עץ קטן עם גג רעפים וחלונות קמורים.

נחתום את שרשת הגיבורים ברוקח העיירה, רפאל אייזיק שטרנהאוז, המכונה "פוילעשטיק" , דברן ובדחן גדול, איש מקצוע לעילא, אבל מה לעשות עם תאוות ממון שהולכת ומתפתחת. ד"ר אקמולביץ והרוקח פוילעשטיק, סליחה שטרנהאוז, עבדו בשיתוף פעולה מקצועי, עד שבוקר אחד... ברשותכם נעבור לפרק הבא.

פרק ב

בבוקר שטוף שמש אחד נכנס הרוקח למרפאתו של הדוקטור, וביקש לשוחח עמו בדחיפות. הדוקטור הסקרן הוריד את משקפיו, מזג כוס תה רותח לעמיתו, ופקח שתי עיניים שואלות.

"תשמע דוקטור, צריך לשים קץ להתבזות שלנו", פתח הרוקח. "התבזות?" השתאה הרופא. "כן, התבזות" התעקש הרוקח, "ואני מיד מסביר לך. אנחנו שני אנשי מקצוע מצוינים, שמנו הולך לפנינו, עבודה לא חסרה, אבל המחירים, התעריפים שלנו, דוקטור, עלובים, ממש צחוק מהעבודה,. הדוקטור הגביה את גביני עיניו וגירש ממושכות את מצחו החכם, "מה רע בתעריף שלנו?, התעניין.

"מה פירוש", הזדעק הרוקח. "אתה לוקח רק שני רובל לבדיקה ואבחון, ואני גובה רק רובל וחצי עד שניים לתרופה, ממש פרוטות. הריפוי שלנו נעשה כמעט בחינם, וממילא הוא לא פועל כמו שצריך. עלינו להעלותו בכמה מאות אחוזים, גם כדי לכבד את מעמדנו, ומעל לכל, כדי שהריפוי יהיה ריפוי של ממש".

האמת היא שהרוקח לא צדק, מרבית מטופלי השניים התרפאו, וכמעט לא היו תלונות נגדם. ההיפך, מאד העריכו בעיירה את השניים.

"יש משהו בדבריך" מלמל הדוקטור, שלפתע נעור בו החיידק העסיסי של תאוות הממון.

"נפלא ידידי" סיכם הרוקח פוילעשטיק, סליחה שטרנהאוז, "מעתה אתה גובה שמונה רובלים לביקור ואבחנה, ואני גובה שישה רובלים על תרופה...,.

השניים לחצו ידיים והעסקה המונופולית יצאה לפועל. בעיירה שיש בה רופא אחד ורוקח אחד, למי יש לפנות במקרה של דלקת ריאות למשל? או כאב גב בלתי נסבל? וברשותכם גולשים לפרק הבא.

פרק ג

אל תשאלו איך, כמה ולמה, אבל למחרת בבוקר התעורר העגלון המיתולוגי הרשל'ה מינץ עם כאב גב נורא, הוא התפתל על המיטה, וגנח. שיינדל רעייתו, אצה רצה למרפאת ד"ר אקמולביץ והתחננה שיבוא לביקור בית. "בעלי סובל מייסורי תופת" התחננה, "אנא בוא לבדקו". "זה יעלה לך שמונה רובלים", הפטיר הרופא.

"שמונה רובלים" הזדעקה אשת העגלון, "בעלי מרוויח שמונה רובלים בשבוע עבודה, מדוע כל כך יקר?!" תמהה, שאלה נסערת.

"אלו המחירים החדשים", פסק הרופא.

אשת העגלון ויתרה על שירותי הדוקטור ומיהרה לבית המרקחת של הרוקח פוילעשטיק, בתקווה לקנות שם תרופה משככת כאבי גב, בלי אבחנת הרופא. "שישה רובלים?" התפלצה אשת העגלון, "השתגעתם אתה והרופא... לאנשים פה אין מה לאכול, ואת מה שאין להם אתה רוצים לבלוע... אני לא מאמינה למשמע אוזניי". היא גררה רגליים ומיררה בבכי.

הקליינטרית השנייה שסבלה מחום ורעידות בגוף, היתה הנערה הצנועה חווה ציפורה שהגיעה בלווית אמה, אשת שואב המים היקר לייבל'ה קינדר. השתיים נכנסו למרפאה, הדוקטור הגבייה ראשו מעל שולחנו והפטיר, "אבחנה עולה שמונה רובל, תעריף חדש..".

השתיים לא האמינו למשמע אוזניהן, "אבא מרוויח רק רובל ליום", מלמלה בתו של שואב המים, "אתה רוצה שנרעב בשבוע הקרוב?"

האם והבת שירכו רגליים לכיוון בית המרקחת ושמעו, המומות, כי בשביל לזכות בתרופה צריך כמעט למשכן את דירתם הצנועה.

בוכיות ורועדות הן צעדו לביתן. בדרך הן פגשו את הגבאי המסור, יעקב שאול קרביץ, ודיווחו לו על קבלת הפנים ה "נעימה" שזכו לה מהרופא ומהרוקח.

כעבור דקה חלפה בסמוך אשת העגלון ואישרה את הפרטים. הגבאי החמיץ פנים ועדכן, "אנסה לטפל בדבר".

והופ, לפרק הבא.

פרק ד

הרב מוסינסון היה שקוע בעומקה של סוגיה בהלכות צרעת הגוף, כשנכנס לבית המדרש הגבאי קרביץ, ולחש על אוזנו: ,כבוד הרב, הרוקח והרופא רקחו מזימה, הם הקפיצו את מחיר האבחנה בטיפול ומחיר התרופות ב400%! זה ממש עושק. העגלון מינץ גונח מייסורים, בתו של שואב המים קודחת מחום, וכסף מנלן? לאן הגענו? זו ממש אכזריות".

"הבא אותם אלי" ביקש הרב. "אשכנע אותן לרדת מן העץ".

ובעוד הגבאי קרביץ, הולך וחוזר שלוש פעמים, ומודיע לרב על סירוב השניים להסביר את מעשיהם, נכנסו ובאו חולים נוספים ותינו את צרתם באוזני הרב, ששתק ושתק והרהר.

"קרביץ ידידי" סיכם הרב את הדברים, "הזעק את כל בני העיירה היום בעקר לבית הכנסת, ונחפש מוצא"...

אחרי תפילת ערבית סערו הרוחות בבית הכנסת, שהיה מלא מפה לפה. היו שהציעו לחבוט בשניים, היו שהציעו לסלקם מן העיירה, המתונים יותר ביקשו לנדותם ולא להעלותם לתורה.

כשעלה הרב מוסינזון לדוכן, השתררה דממה מתוחה.

הרב אחז בזקנו האפור בשתי כפות ידיו והנהן בראשו, מעלה מטה ימינה שמאלה, ושתק ושתק ושתק, דקות ארוכות. פה ושם ניתן היה להאזין לזמזומה של דבורה חולפת או זבובון מנדנד.

כולם ציפו למצוא פיו, לפסק, הנה זה בא.

"אחיי ורעיי", אנחנו לא מכים, לא מסלקים ולא מנדים. אנחנו מאמינים בני מאמינים כי המחלה והמזור באים מאיתו יתברך, אבינו שבשמים. הוא מכה, והוא מרפא. מכאן ואילך אהוביי, אינכם פונים לרופא, ולא לרוקח. לא מהם הישועה. מעתה יזעק כל חולה אל אלוקיו, ובתחינה 'רפאני השם וארפא הושיעני – ואיוושעה'. ומדוע? כי אתה רופא חינם. כי אתה רופא כל בשר, ואתה מפליא לעשות! ומה לרופא בבית יראי השם, מי שיטיל יהבו על בוראו, מובטח לו שיזכה לרפואה שלמה".

דבריו הנוקבים ושופעי האמונה התמימה, נפלו על אוזניים קשובות ולב מבין. כעבור יומיים שלושה פסו כאבי הגב של העגלון הרשל'ה מינץ, והחום הגבוה והעייפות נמוגו מהנערה חווה ציפורה.

וראוי לחתום סיפור זה בנתון מדהים. ממוצע הנפטרים באותה עיירה, עמד על כחמישים בר מיננים בשנה. באותה שנה מדוברת, הפלא ופלא, רק שני אנשים נפטרו מן העולם. רק שניים!!!

הנפטר הראשון היה הרופא, וכמה ימים אחר כך,, הלך גם הרוקח לבית עולמו. ברוך דיין האמת.

(מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי).

[הספור סופר על ידי הגאון רבי יצחק זילברשטין שליטא. במקורו סופר ע"י הרה"ק רבי גדליה מזוועהיל זצ"ל שהכיר בני עיירה זו, שהיו בה רופא אחד ורוקח אחד שהפקיעו מחירים... בר מינן].

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי שאני לעולם לא יהיה רחוק ממך, שתמיד ארגיש אותך, שתמיד ארגיש קרוב אליך, שתמיד יהיו לי דמעות בעיניים כשאני חושב עליך, שהמשפט "ה' אני אוהב אותך" לא ימוש משפתי, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, שאני לא ארצה להפסיק להגיד אותו, שהתנועה הזו של להרים את הראש לשמים תמשיך להיות התנועה הכי נפלאה בעיני, שאני לא ארצה שום דבר אחר, רק אותך, שאני ארגיש שלא חסר לי שום דבר כשיש לי אותך, שאני אהיה מסוגל לעמוד "שמונה עשרה" דקת ארוכות, חבוק איתך בלי רצון ובלי יכולת להתנתק, שאני אפקח את העיניים בלילה, כשהשעון מצלצל, והמחשבה הראשונה שתעבור לי בראש זה אני נוסע לשדה לשעה שלי עם אבא , לנועם הזה, לגן עדן הזה, שבכל פעם שאזכר בך, תהיה לי כזו שמחה, כאלה כיסופים.

רבונו של עולם רוצה להרגיש אותך רגע רגע, בלי הפסקה. יותר מזה אני לא צריך כלום.

רבונו של עולם

תעזור לי להשתחרר ממיצרי הגוף, מגבולות החומר. תעזור לי לגעת באינסוף, וכבר לימדת אותי אבא שלגעת באינסוף זה לגעת בנשמה של השני, לחיות חיים של נתינה וחסד, של אהבת חינם.

תעזור לי לצאת מגידרי כדי לעשות למען השני, לא לחשוב לרגע על עצמי, לעשות מסירות נפש כדי לעזור לו, להקל עליו, לשמח אותו, לקרב אותו אליך.

תעזור לי להתפעל מכל יהודי, למצוא בו כאלה דברים נפלאים, ואם אפשר אז גם להגיד לו, וכשאני רואה דברים 'לא כל כך נפלאים', וכשאחרים עושים לי דברים 'לא נפלאים', לא לכעוס, לא להיפגע, לחשוב טוב, ללמד כף זכות, לאהוב למרות הכל ואז אני בטוח שהכל יתהפך לטובה.

תעזור לי להגיד הרבה תודה, על כל דבר קטן שעושים בשבילי, ששום דבר לא יהיה מובן מאליו, שאני אתרגש מכל גלוי של חיבה, של ידידות, של רצון לעזור לי.

תעזור לי אבא להרגיש שכולם אחים שלי, שכולנו בנים שלך, שיש חוט דק וסמוי מן העין שמחבר בין הנשמות של כולנו, שלמרות כל ההבדלים, וכל המרחקים, וכל המחיצות, וכל הזרויות, כולנו שלך, ואתה של כולנו.