בס"ד                                                  ערש"ק                                                     א'   באב  תשע"ו

                                     ליקוטי אור - בפרשה - מסעי

  " אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה

   אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם   "(לג, א-ב)                 

לאחר הניצחון על מלכי מדיין וקצת לפני הכניסה לארץ ישראל, משה רבינו ע"ה כתב לזיכרון בספר את

מ"ב(=42) המסעות שעברו בני ישראל במשך ארבעים שנה במדבר. ופירש רש"י ז"ל: למה נכתבו המסעות

הללו להודיע חסדיו של מקום שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים

ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא הייתה להם מנוחה וכו'. ויש להקשות למה תלה את מסעות

בני ישראל 'ביד משה ואהרן', וכי הדבר לא ידוע שהם היו מנהיגי הדור, ומה הטעם שצריך לכתוב את

המסעות ברצף, שהרי כבר נכתבו בתורה מהיכן יצאו ולאיפה נסעו והיכן חנו. ועוד, מה שהקשו כבר

המפרשים למה נאמר בתחילה 'מוצאיהם למסעיהם' ולבסוף 'מסעיהם למוצאיהם'. ומעל הכול נשאלת

השאלה, מה הטעם לגזור עליהם דווקא טלטול ונסיעות לדרכים כביכול שונות ומשונות במדבר בארץ לא

זרועה.

ונקדים את מה שראיתי שמובא בספר "ליקוטי הלכות" של רבי נתן תלמידו של מוהר"ן מברסלב זצק"ל

(חושן משפט, פיקדון יט): כי כל הנסיעות של ישראל הם בשביל קלקול האמונה, כמו שכתב הוא ז"ל (בספרו ליקוטי

מהור"ן, בתורה מ) על הפסוק "אלה מסעי בני ישראל", שמסעי בני ישראל הם בשביל "אלה אלקיך ישראל"

שהוא חטא העגל שעיקר חטא העגל היה פגם אמונת חכמים שאמרו, "כי זה משה האיש לא ידענו" וכו'.

וכל זה הוא בחינת פגם אמונת חכמים שאינם רוצים לילך בדרך החכמים הצדיקים האמתיים ואומרים

שהם בעצמם יודעים דרך ה', דרך התורה, עד שבאים לכפירות גמורות וקצתם פורקים עול לגמרי כנראה

בחוש בדורות הללו, ובשביל זה באים כל הנסיעות והטלטולים בכלליות ובפרטיות. וזהו בחינת הגלויות

שישראל גולים ומטולטלים וכו', ואין להם מנוח לכף רגלם, והכול מחמת קלקול האמונה שעיקרה אמונת

חכמים כנ"ל. אבל באמת כוונת ה' יתברך לטובה כי כל הטלטולים והנסיעות לדרכים הכול בשביל שיזכור

כל אחד בעצמו על ידי זה לשוב בתשובה שלמה על פגם אמונת חכמים, ואז הנסיעה היא כפרה ותיקון על

פגם אמונת חכמים שכולל כל הפגמים וכו', עכת"ד. ע"ש בהרחבה וגם באות כ"ג, וינעם לך עד מאוד.

ונראה שכוונת דברי קודשו שהנסיעות והטלטולים בכלליות הם בחינת גלויות שישראל גולים בכל דור ודור

ואין להם מנוח לנפשם כנ"ל, והם בהתאם לגלות שבה הם נמצאים, כי הגלות היא המוצא לכל מסעותיהם.

ואכן כך גם פרשו רבותינו זיכרונם לברכה (נחל קדומים, מגלה עמוקות, ומחשוף הלבן): שפרשה זו רומזת על ארבע

גלויות של עם ישראל, לאחר גלות מצרים, וזה שנאמר: 'אלה מסעי בני ישראל' ראשי תיבות א'דום מ'די

ב'בל י'ון. ואילו המסעות והטלטול בדרכים בפרטיות, דהיינו מה שעובר על כל אחד ואחד בחייו, ראיתי

בספר "דגל מחנה אפרים" (רישא מסעי) שמביא בשם אדונו זקנו, מקור המעיין של החסידות בעולם, פני

המנורה – רבי ישראל הבעל שם טוב זצק"ל: "כי כל המסעות (של ישראל במדבר) היו מ"ב, והם אצל כל

אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו, ולהבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת: יציאת

מצרים כנודע, ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה וכו', ובוודאי נכתבו המסעות

להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך אשר ילך בו כול ימי חייו, לִיסָע ממסע למסע". נמצא

מכאן, שיש קשר בין המסעות של כלל ישראל בגליות השונות בכל דור לבין מסעותיו של האיש הישראלי

מעת לידתו ועד קץ מסעותיו. ומכאן, יש לנו להבין מהו מהות הקשר.

ודע, שהנהגת הקדוש ברוך הוא את בני ישראל היא על ידי הצדיקים החכמים והשלמים באמת שבכל דור

ודור, כי הם בבחינת רועה שמנהיג את הצאן שילך בדרך הישר, ובזכותם ה' הטוב עושה חסדים וניסים

לכלל ישראל, כמו שדרשו חז"ל (מד"ר כג, ב): זה שאמר הכתוב (תהלים עז, כא): "נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה

וְאַהֲרֹן" מהו נחית? לשון נוטריקון (היינו ראשי תיבות, והוא אחד מל"ב מידות שהתורה נדרשת בהם) רבי אליעזר

אומר: נ'סים עשית להם, ח'יים נתת להם, י'ם סוף קרעת להם, ת'ורה נתת להם, ביד משה ואהרן וכו',

ומה הצאן כל מקום שהרועה מנהיגה היא נמשכת אחריו, כך ישראל כל מקום שהיו משה ואהרן מסיעין

אותם, נוסעין אחריהם. שכן ידוע, שבזכות משה ירד המן במשך ארבעים שנה בארץ לא זרועה, ואילו

בזכות אהרן היו ענני כבוד אשר הגנו על ישראל במדבר, ובעת שהסתלק אהרן הסתלקו ענני הכבוד. וכן,

עיקר תפקידם של צדיקי הדור הוא לחזק את עם ישראל באמונה וביטחון בה' יתברך ובתורתו הקדושה

לבל יטו ימין ושמאל מדרך הישר. ולפיכך, קיימת חשיבות רבה להאמין בצדיקי הדור כי הם שלוחו של

ה' יתברך להנחיל לאוהביו יש.     

וזה בבחינת 'אמונת חכמים' שהיא עיקר האמונה כנ"ל, כי כאשר האיש הישראלי מאמין ומכבד תלמידי

חכמים השלמים באמת, שהם בבחינת צדיקי הדור, בזה הוא מראה שאמונתו שלמה בתורת ה', אבל

לא זאת בלבד, אלא גם 'ובמשה עבדו', היינו גם בתלמידי החכמים שהם צדיקי אמת של הדור, כי לכל

תלמיד חכם באמת יש בו ניצוץ של משה רבינו ע"ה, ולכן בזמן התלמוד הם היו קוראים זה לזה בשם

משה, כמו שאמרו חז"ל (שבת קא): 'משה שפיר קאמרת'. ולפי זה אפשר אולי להבין גם את מדרש חז"ל

(מד"ר כג, ד): למה זכו ליכתב בתורה כל המסעות האלו? על שקבלו את ישראל ועתיד הקדדוש ברוך הוא

ליתן שכרן, דכתיב (ישעיה לה): " יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת, פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל" וגו'.

ומה מִדבר? על שקיבל ישראל, כך המקבל תלמידי חכמים לתוך ביתו על אחת כמה וכמה! וכו'. ולכאורה,

נראה שמדרש זה קצת תמוה, שכן מה הקשר בין שקיבלן המדבר במ"ב מסעותיהם לבין הכנסת תלמיד

חכם לביתו. ועוד יש לדקדק, מה רצו לרמוז במדרש זה שאמרו דייקא 'המקבל תלמיד חכם לביתו' שכן

היה לו לומר המקבל אורחים בביתו, שהרי בידוע הכלל שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה.

אלא אפשר שרצה לרמוז, מה המדבר שהוא שממה ושיממון ואין לו אפשרות לתת לישראל מהומה מעבר

לזה שידרכו עליו, קל וחומר אדם המקיים הכנסת אורחים תחת קורת ביתו ומהנה מנכסיו את אורחיו,

ועל אחת כמה וכמה שהוא מקבל תלמיד חכם לביתו, כי ביודעו שלרוב חייהם של תלמידי חכמים הם

בדוחק, היינו לחם צר ומים לחץ, ועל ידי זה שהוא מחסר מממונו שחביב עליו מאוד ומשפיע עליהם

ומכבדם, בכך מראה מה יקרה היא תורתם וערכם בעיניו. וזה מראה שאמונתו שלמה, היינו מעבר לזה

שהוא מאמין בתורת ה' הוא מאמין גם בתורת משה עבדו, היינו בתלמידי חכמים באמת, שהם בבחינת

משה רבינו ע"ה, כנ"ל. ועל כן, זוכה לשפע רב טוב מה' יתברך. כי לולא האמונה בתלמידי חכמים אין

לאדם דעת תורה בחייו, ואפשר שימציא לעצמו תורה משלו, ולבסוף יכול שיגיע עד לכפירות גמורות

ופריקת עול גם מתורת ה' חלילה וחס, בדיוק כמו שהיה בחטא העגל שהעם לא האמין למשה ואהרן

שהיו צדיקי הדור ובאו לידי עבודה זרה, וזה קלקול ופגם באמונת חכמים כנ"ל.   

וזה שכתוב 'אלה מסעי בני ישראל' היינו כל הטלטולים והמסעות של בני ישראל בכלליות, הם בבחינת

ארבע גלויות שנצרכו לעבור על מנת למתק את הדין בשורשו, כמו שדרשו חז"ל (מד"ר פמ"ד, כא): ארבעה

דברים הראה לו (ה' לאברהם): גיהינום, ומלכיות, ומתן תורה, ובית המקדש. אמר לו: כל זמן שבניך

עסוקים בשתיים, הם ניצולים משתים. פירשו משתים, הם נידונין בשתים. אמר לו: במה אתה רוצה

שירדו בניך בגיהינום או במלכיות? אברהם ברר לו את המלכיות וכו', ע"ש במשל, ותראה שגם הגלות

נגזר מדבר ה' אשר היה אל אברה,ם כי הוא חשב שגיהינום עדיף על מלכויות, אך ה' יתברך רמז לו

שעדיף גלות שבניו צריכים לעבור כנ"ל, ולכן לבסוף הוא בחר במלכויות שהם בעצם ד' גלויות שעוברים

על בני ישראל כנ"ל, עד בא העת שהתגלה כבוד מלכותו בעולם בקץ הגלויות, אשר יעלה ויזרח במזרח

אור ה' יתברך, במהרה בימינו.

וזה: 'ביד משה ואהרן' היינו תלה את המסעות בני ישראל בקלקול האמונה בצדיקי הדור, בחינת פגם

אמונת חכמים שזה עיקר האמונה כנ"ל. וזה 'ויכתוב משה' היינו כתב להם לזיכרון בספר לדורות את

כל המסעות, כדי שלא ישכחו את חסדיו הרבים של ה' יתברך באותה תקופה במדבר בארץ לא זרועה.

ואפשר שכתב אותם ברצף, היינו את כל מ"ב המסעות בפרשתנו, בשביל לרמוז על מ"ב מסעותיו של

האיש הישראלי בהם הוא הולך ממסע למסע והם כרצף בחייו עד בואו לארץ החיים העליונה כנ"ל.

וצריך לדעת שבכל מסע ומסע תפקידו לתקן את הקלקול והפגם של האמונה בתורת ה', ובעיקר במשה

עבדו היינו בתלמידי חכמים באמת שהם בחינת משה כנ"ל. וזה על ידי שיעשה תשובה וישובו אל ה',

וילך בדרך הישר, ויאמינו ויכבדו תלמידי חכמים באמת שהם שלוחו של ה'. ולפיכך, בכל מקום שהם

שיסעו ויחנו הם יפיצו את אור ה' יתברך, את אור התורה, אור החסידות, את תורת צדיקי הדור, ידברו

אמונה, ידברו יראה ומוסר עם הסובבים אותם, ועל ידי כך הם מרפאים ומתקנים את עצמם, כמובא

במדרש (תנחומא ג): משל למה הדבר דומה? למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאוֹתוֹ, כיוון

שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וגו',

היינו הרפואה הכי גדולה לאדם היא האמונה, כי היא שתפקח את עיניו לראות את חסדיו של ה' יתברך

למרות הטלטול של מסעותיו בחיים כנ"ל, כי גם המסעות הללו הם בהשגחת הבורא בהתאם לכל מה

שצריך לעבור כל אחד ואחד בשביל גאולתו, והכל בצורה מדויקת להפליא, אשרי המאמין.

וזה שנאמר 'מוצאיהם למסעיהם' היינו כל המסעות בכלליות ובפרטיות כנ"ל הם כתוצאה ממוצאיהם,

היינו 'מארץ מצרים' שהיא שורש העבודה זרה, שהרי משם ינקו את מעשה העגל, ולכן גלות מצרים

היא שורש כל הגלויות שנקראות מִצרָיִם על שם שהם מֵצרִים לישראל. אבל גם זה 'על פי ה'', דהיינו

זהו רצון ה' שבירר לאברהם כאמור לעיל, ואין כאן המקום והזמן להאריך בזה. והטעם שנאמר לבסוף

'מסעיהם למוצאיהם' היינו רצה לרמוז אולי, בסייעתא דשמיא, למוצא האחרון בחינת גלות האחרונה,

כי הראש והסוף יקראו קצה, היינו מוצאיהם הראשון יתחיל לרמוז על הגלות הראשונה (לאחר צאתם

מארץ מצרים) ואילו מוצאיהם בסוף ירמוז על הגלות האחרונה שהיא מלכות אדום הרשעה, כידוע. והכול

תלוי ועומד היינו סיום הגלות האחרונה. 'ואלה מסעיהם למוצאיהם' היינו אם בני ישראל ייבחרו בעצמם

להוסיף למסעיהם, כלומר למסעות שכל אחד ואחד עובר בחייו בגלות המר והאחרונה הזאת כאמור, את

פי ה' היינו ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי דבר ה', דהיינו תורת ה' ומשה עבדו כנ"ל, ועל ידי כך

הגלות הופכת להיות גילוי דבר ה' בכל מקום ומקום שאליו בא האיש הישראלי, ועל ידי זאת מקרבים את

הגאולה שתהיה ברחמים גמורים וניסים גדולים, אכי"ר.  

                                       תם ונשלם ספר במדבר לכבוד מלכנו היקר.

                                     תודה לא-ל עליון על השפע מלב הבאר העליון.

                                                        חזק חזק ונתחזק!

                פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כל הנסיעות והטלטולים של האדם הם בשביל קלקול האמונה, שהיא בחינת עבודה זרה. ולפעמים מתקן

על ידי הטלטול פגם האמונה, ואזי מתקן החרון אף מן העולם, ונמשך רחמנות בעולם (סימן טלטול ונסיעות

לדרכים, אות ג).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                        ולע"נ מור-דודי אהרן (ילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה