גם אם נתאמץ מאוד לא נוכל לקלוט את משמעות החלטתם של קומץ יהודים מאמינים לצאת למאבק באימפריה הקומוניסטית, שכורת הניצחון. זה היה לפני כמאה שנים. המהפכה הקומוניסטית נתפסה כהגשמת כל החלומות. היא דיכאה ביד ברזל כל שריד של התנגדות, ובכלל זה הדת היהודית.

המוני בני העם הרוסי, שנהו אחר הקומוניזם, האמינו באמת ובתמים שאלה ימות המשיח. עידן מזהיר נפתח. עולם מופלא שאין בו עשירים ועניים, משעבדים ומשועבדים; עולם שבו כל בני-האדם ובני כל הלאומים שווים.

היהודים המעטים, שהוסיפו לדבוק באמונה בה' ובתורתו, נתפסו כמחזיקים בנושנות, כמי שמתעקשים לעצום את עיניהם ולא לראות את האור. המשטרה החשאית רדפה אותם. התקשורת השחירה את דמותם והשניאה אותם על הציבור. הם נשלחו ל'חינוך מחדש' במחנות הכפייה או הוגלו לסיביר. איזה סיכוי היה להם?

הקומץ הזה הונהג על-ידי הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש. הוא נעצר פעם אחר פעם והוזהר לחדול מפעילותו לשמירת גחלת היהדות. אך הרבי לא נרתע מהאיומים, והוסיף לעודד את חסידיו למסור את הנפש למען קיום היהדות.

כשנוכחו השלטונות שהרבי ממשיך בפעילותו החליטו לאוסרו ולחסלו. גזר דינו כבר היה כתוב וחתום: "מוות בירייה". אבל בניסי-ניסים נסוגו השלטונות. בתחילה המירו את עונש המוות בעשר שנות הגליה לאי נידח. לאחר מכן הקלו גם את העונש הזה, ושלחו אותו לשלוש שנות גלות בעיר רחוקה. אך לא חלפו ימים רבים והם שחררו אותו לגמרי.

זה קרה בי"ב-י"ג בתמוז תרפ"ז (1927). זה היום שבו נאלץ השלטון הקומוניסטי להיכנע אל מול מסירות הנפש של הרבי. זה היה מסר לעולם כולו כי בכוח האמונה והנחישות אפשר לנצח אפילו את שלטון הרשע והעריצות של רוסיה הקומוניסטית.

שנה לאחר מכן, כשהרבי יצא מרוסיה, שיגר איגרת מיוחדת ובה כתב: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה". הרבי לא ראה בי"ב בתמוז חג פרטי שלו ונס אישי שקרה לו, אלא אירוע בעל חשיבות רבה מאוד לכל יהודי ברחבי תבל.

השנים עברו וכיום ברור לכול מי ניצח. ה'יבסקצייה' חוסלה, הקומוניזם קרס, ברית-המועצות עצמה התפרקה, אבל היהדות חיה וקיימת והיא מתחזקת ומתפשטת בכל רחבי האימפריה הקומוניסטית לשעבר ובעולם כולו. שוב ושוב מתברר כי 'העולם הישן' שלנו הוא נצחי ואמיתי מכל האידאולוגיות החולפות.

באותם ימים עדיין היה קשה לראות זאת, אבל כיום ברור לנו כי שחרורו של הרבי היה המכה הראשונה שהחלה לערער את שלטון הרשע. השחרור הזה הבהיר לו ולעולם כולו שבמאבק בין הקומוניזם ובין היהדות – היהדות תנצח. במאבק בין הכפירה ובין האמונה – האמונה תנצח.

זה יום חגה של האמונה בה' ובתורתו, חגם של כל המאמינים בתורת ישראל הנצחית ובמצוותיה. לחיים, יהודים!

בימים שני ושלישי בשבוע הבא יצויינו ימי הגאולה י"ב-י"ג בתמוז, שבהם שוחרר הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש ממאסרו ברוסיה הקומוניסטית, על פעילותו לשמירת גחלת היהדות. בריכוזי חב"ד בארץ ובעולם יהיו התוועדויות מיוחדות, ובהן יסופר סיפור המאסר והגאולה ויופקו הלקחים האקטואליים. בתי חב"ד מזמינים את הציבור לבוא להתוועד יחדיו, שבת אחים גם יחד, לשמוח בשמחת הגאולה ולשמוע דברים מפי רבנים, משפיעים חסידיים ואישי ציבור.

בימים האלה החל המחזור האחד-עשר של לימוד הפרק היומי במשנה, שבו לומדים פרק משנה ביום. במסלול הלימוד הזה זוכים לסיים את המשנה כולה במשך כשנה וחצי. לוח לימוד יישלח חינם לכל דורש. טל' 0527667474.

המשנה במסכת אבות מונה שלוש תכונות המאפיינות את תלמידי אברהם אבינו וכנגדן שלוש תכונות של תלמידי בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו הם בעלי עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה, ואילו תלמידיו של בלעם הרשע הם בעלי עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה.

אחר-כך המשנה מוסיפה ואומרת שתלמידי אברהם אבינו "אוכלים בעולם הזה ונוחלין העולם הבא", ואילו "תלמידיו של בלעם יורשים גיהינום ויורדים לבאר שחת". המשנה מוסיפה ומביאה פסוק: "שנאמר ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך".

אריכות הלשון במשנה מעוררת תמיהה. המשנה הייתה יכולה לומר בקיצור "הווי מתלמידיו של אברהם אבינו", בדומה למאמר המשנה "הווי מתלמידיו של אהרון". מה עניינה של ההשוואה המפורטת בין תכונות התלמידים, ופירוט השכר והעונש הצפויים להם?

גם לא מובן לשם מה המשנה חותמת במילים "ואני אבטח בך". הלוא את המילים האלה אמר דוד המלך על עצמו, ולא כיוון אותן אל אותם "אנשי דמים ומרמה" המוזכרים קודם לכן; וכאן המשנה עוסקת בעונשם של תלמידי בלעם?!

אלא שיש הבדל מהותי בין המשנה "הווי מתלמידיו של אהרון" ובין משנתנו. במשנה הקוראת לנו להיות "מתלמידיו של אהרון" מדובר על דברים מעשיים: לאהוב שלום ולרדוף אחריו, לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה. הואיל ומסכת אבות עוסקת ב'מילי דחסידותא', בהתנהגות טובה יוצאת דופן, אין היא צריכה להאריך בעניינים בסיסיים של מעשים הנובעים מאהבת ישראל. לכן המשנה שם מקצרת בלשונה.

אך המשנה המדברת על תלמידיו של אברהם אבינו אינה עוסקת בדברים מעשיים, אלא בתכונות נפש. כאן המשנה רואה צורך להרחיב, שכן האדם עלול לחשוב שהעיקר הוא המעשה בפועל ואין הכרח שגם תכונות הנפש יהיו טובות. זה חידושה של המשנה – לתכונות הנפש עצמן כוח רב. מי שיש בו שלוש התכונות הטובות האלה הוא כבר מתלמידיו של אברהם אבינו, אף שהדבר עדיין לא בא לידי ביטוי מעשי.

כדי להדגיש את כוחן של התכונות הנפשיות האלה המשנה מוסיפה ומפרטת את השכר הצפוי לבעלי התכונות הטובות ועונשם של בעלי התכונות השליליות. אדם בעל תכונות טובות זוכה לשכר בעולם הזה ובעולם הבא, ואילו תכונות שליליות מביאות נזק. לכן המשנה מוסיפה את הפסוק "אנשי דמים ומרמה", לומר שדיי בעצם התכונה הרעה – עינו הרעה של בלעם, איש המרמה – כדי להמיט אסון.

מכיוון שבעצם קיומן של התכונות השליליות טמון כוח של פגיעה ונזק המשנה נחתמת בתפילת דוד המלך "ואני אבטח בך". אף שהתכונות הרעות של תלמידי בלעם הרשע עלולות להזיק, בכל-זאת "אני אבטח בך". הכול בא מהקב"ה, ולכן איננו יראים מבשר ודם.

"ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו" (במדבר כג,טז). מפרש רש"י: "נתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו". גם בברכות היה צריך לרסנו, כי בגמרא (סנהדרין קה) נאמר שלימים נהפכו כל ברכותיו של בלעם לקללות. לכן היה צורך לרסנו, שלא ירבה בברכות.

"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (במדבר כג, כג). לעולם לא יוכלו שונאי ישראל לגבור עליהם. כל התחבולות, כל נחש וכל קסם – לא יועילו.

"לא הביט אוון ביעקב... ה' אלוקיו עמו" (במדבר כג,כא). "לא הביט אוון ביעקב" – גם הנפש הבהמית נהפכת לטוב. ומניין שואבים כוח לחולל מהפך זה בנפש הבהמית? מ"ה' אלוקיו עמו" – נשמתו של כל יהודי היא חלק א-לוה ממעל ממש, ולכן בכוחה להפוך את הנפש הבהמית לקדושה.

"וירא את ישראל שוכן לשבטיו" (במדבר כד,ב). אומרת הגמרא (בבא בתרא פ): "ראה שאין פתחי אוהליהם מכוּונים זה כנגד זה". גם בדירת עראי חייבים להקפיד על גדרי הצניעות, שלא כמי שמקילים בקיץ בענייני צניעות בהימצאם בדירת עראי, מחוץ לעיר, ואומרים "אחטא ואשוב" – כשאשוב בחזרה לעיר.

"כרע שכב כארי" (במדבר כד,ט). "כרע שכב" – גם כשיהודי 'ישן' בתרדמת הגלות, הרי הוא "כארי" – ליבו ער לקב"ה ולתורתו.

"אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" (במדבר כד,יד). "באחרית הימים" – בימים האחרונים לפני ביאת הגואל, ירצו ויתאמצו לעשות את "העם הזה", את עם ישראל, "לעמך", דומה בדרכו ובהתנהגתו לאומות העולם.

כאשר באו אנשי הבולשת הרוסית לאסור את הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש עמדו בראשם שני שוטרים יהודים מה'יבסקצייה'. כשיצא הרבי מביתו ביקש מחייל לשאת בעבורו את שק חפציו.

אחד הבלשים היהודים, לולב שמו, מיהר ליטול את השק מידי החייל, באמרו לרבי בלגלוג: "סבי היה נושא את חבילותיו של סבכם, ועתה אשא גם אני את חבילתכם"...

הרבי הוציא את השק מידו ואמר: "סבך נשא את חפציו של סבי לאן שסבי ביקש ללכת. אתה רוצה לקחת את חבילתי לאן שאתה רוצה, וזה לא יקרה!", ובתקיפות החזיר את החבילה לידי החייל.

"לכל אדם נקבעו ניצוצות שצריכים להתברר על-ידו. כשם שאסיר מחכה לגאולתו, מחכים הניצוצות לאדם זה שיבוא ויבררם" (הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

"מזל טוב!", נשמעו קריאות נרגשות מכל עבר. החוגגים בברית המילה, שנערכה בכ"ד באלול תשס"ח, היו נרגשים. ברית מילה בעיר אומסק שבסיביר עדיין לא הייתה עניין שבשגרה.

עד לפני כחמש-עשרה שנים לא הכירו יהודי העיר הקפואה טקס יהודי כלשהו. עשרות שנות קומוניזם מחקו כמעט לגמרי את חיי היהדות. בערים הגדולות והמרכזיות יותר פעלו בכל-זאת כוחות שנאבקו למען שמירת הגחלת היהודית, אבל בערים הרחוקות התפתח נתק מוחלט.

מי שהוביל בשעתו את תנועת המרד היהודית היה הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, ששיגר את חסידיו למשימות של שמירת החיים היהודיים במחתרת. רבים מהם נתפסו ונשלחו למחנות כפייה או הוצאו להורג. גם הרבי עצמו נעצר, נדון למוות, ובניסי-ניסים שוחרר, בי"ב-י"ג בתמוז תרפ"ז (1927).

אחרי קריסת השלטון הקומוניסטי החל מאמץ גדול להפיח חיים מחודשים בקרב יהודי מדינות חבר העמים. כך הגיע בשנת תשס"א הרב אשר קריצ'בסקי, שליח חב"ד, לאומסק והחל לכונן מחדש את מערכת החיים היהודיים. בית הכנסת חזר לפעול. הוקם גן ילדים, ובהמשך בית ספר. עוד ועוד נשמות יהודיות חזרו לצור מחצבתן.

שמחת ברית המילה שחגג הרב קריצ'בסקי לבנו הייתה אפוא גם חגיגת ניצחון של היהדות. אבי הבן עבר בין החוגגים, מזג כוסיות 'לחיים' לבני קהילתו ובירך אותם מקרב לב. ברקע השמיע הכנר היהודי המפורסם גנאדי חבנסקי נעימות עליזות.

"יש לי בקשה!", נשמע פתאום קול מאחד השולחנות. הרב דן קריצ'בסקי, אחיו של הרב אשר ושליח בעצמו בעיר אופה שבמערב הרי אורל, פנה אל הכנר: "אנא נגן לכבוד אמנו את השיר 'אַ יידישע מאמע'".

הכנר הנהן בראשו לחיוב וידו הושטה אל הקשת, אך הרב קריצ'בסקי סימן לו להמתין ופנה אל הקהל:

"אמנו, מרים, איננה יושבת כאן בגופה, אך בנשמתה היא ודאי עמנו. למרבה הצער, אימא נלקחה מאיתנו לפני עשרים שנה, עקב מחלה קשה, אבל אין בליבנו ספק שהיא מביטה בנו בגאווה ובאהבה ושומרת עלינו ועל התינוק החדש, גאה בנו ובכל אחד-עשר ילדיה, הממשיכים את דרכה, דרכם של אביה וסבה, הדרך של עם ישראל".

הרב קריצ'בסקי סיפר לנוכחים קצת מסיפור חייה של אימו. איך גידלה משפחה ענפה, ובד-בבד הקדישה את כל זמנה ומרצה, מתוך התנדבות מוחלטת, למען עולים חדשים שעלו לארץ ישראל.

מרים קריצ'בסקי נולדה בבאקו למשפחה חסידית. החיים בימי השלטון הקומוניסטי לא היו קלים, וכאשר זכתה לעלות ארצה עם בעלה – נרתמה מיד לפעילות ציבורית. ביתה היה תמיד פתוח לכול. היא הקימה מרכזי סיוע למציאת עבודה בעבור רבבות העולים, והייתה כתובת לכל פנייה. אין פלא שרבים מילדיה ממשיכים את דרכה ומשמשים שליחי חב"ד ברוסיה ובמקומות אחרים ברחבי העולם.

"אימא", הוסיף הבן וסיפר, "זכתה לחינוך מוזיקלי. היו לה כישרונות ברוכים בתחום, ואף התקבלה ללימודים בקונסרבטוריון של העיר נובוסיבירסק. היא ידעה להעריך מוזיקה טובה. ובכן, לכבודה ולזכרה, מבקש אני ממך, גנאדי היקר, לנגן את הניגון היהודי שובה הלב 'א יידישע מאמע'", סיים את דבריו.

רבים מן הנוכחים מחו דמעה למשמע הדברים. גנאדי עצמו היטיב את כינורו מתחת לסנטרו, הניף את הקשת על המיתרים – וצלילים רכים מילאו את האולם, וסחפו אחריהם את הנוכחים. "כמה אור ויופי יש בבית כשאימא נמצאת", שר הקהל, "וכמה עצוב וחשוך נעשֶה כשהשם לוקח אותה לעולם הבא!"...

פתאום חדלה הנגינה באחת. גנאדי שמט את הכינור. חיוורון עלה על פניו, שפתיו רטטו. "אתם יודעים", הוא פנה אל האחים קריצ'בסקי, והקהל כולו דרוך למשמע דבריו, "גם אני למדתי מוזיקה בקונסרבטוריון של נובוסיבירסק. היינו שלושה יהודים בלבד: אני ועוד שתי צעירות, שאחת מהן היא כיום אשתי. הייתה בינינו מין אחווה מחתרתית, של סוד משותף. שלושתנו השתייכנו לעם הנבחר והנרדף. באותם ימים קשים הייתה לזה משמעות אדירה. בזכות התמיכה ההדדית לא נטמענו בין הגויים".

קולו של גנאדי נרעד. "אִמרו לי בבקשה, האם מירה, מירה אשרובנה, היא... אימא שלכם?".

דממה הוטלה באולם. הנהוני הראש הספיקו לגנאדי. כך קראו לה בשפה הרוסית: מירה אשרובנה (בת אשר).

גנאדי שב ואחז את הכינור בתנועה איתנה, הניף את הקשת בידו הימנית ופצח מחדש בנגינה, ועיניו זולגות דמעות.

ההשגחה הפרטית המופלאה, שהפגישה בין בניה של מרים קריצ'בסקי ובין היהודי השלישי בכיתתה, נהפכה לשיחת היום בקהילה היהודית של אומסק. גנאדי עצמו ראה בה אות משמים. זמן לא רב לאחר מכן כבר נראה בבית הכנסת, מחפש את עזרתו של הרב אשר, בנה של מירה, במציאת דרכו לשוב אל חיק היהדות.

שליטתו של המלך המשיח על העולם מתוארת בנבואת בלעם: "ומחץ פאתי מואב וקַרקַר כל בני שת. והיה אדום יְרֵשָׁה, והיה יְרֵשָׁה שעיר אויביו". גם בספר תהילים (עב,ח) מופיע תיאור על היקף שליטתו של המשיח: "ויֵרְד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ", וכפירוש אבן עזרא: "ימשול מים הדרומי, הנקרא הים האדום, עד ים הצפוני, הוא ים אוקיינוס, ומנהר היוצא מעדן, שהוא תחילת המזרח, עד אפסי ארץ, שהוא סוף המערב".

מה יהיה מעמדן של הארצות האלה? האם הן ייחשבו חלק מארץ ישראל? הרמב"ם פוסק (הלכות תרומות פרק א, הלכה ב): "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים". נמצא אפוא שהארצות שיכבוש המשיח יקבלו דין של ארץ ישראל.

ואכן הרדב"ז מפרש כי מלך ישראל שכבש ארצות שמעבר לגבולות הארץ המובטחת לישראל, הארצות האלה יש להן דין ארץ ישראל לעניין המצוות התלויות בארץ: "משמע מהכא, שאם נכבש כל ארץ ישראל, ואחר-כך הלך מלך ישראל על-פי בית דין וכבש מקומות, אף-על-פי שאינן מן הארץ שניתנה לאברהם אבינו, יש להן קדושה כשאר ארץ ישראל".

השל"ה ('בית דוד' לז, ב) מסביר שאין סתירה בין השליטה בכל העולם ובין ההבטחה על שלוש ארצות נוספות בלבד (קיני, קניזי וקדמוני), מפני שמדובר בשתי תקופות נבדלות: "עשרה אומות הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ולא נתן אלא שבעה, ולעתיד עוד שלושה. וקשה: וכי לעתיד יש גבול בדבר? הלוא כתיב 'וירד מים עד ים', כי בוודאי ימשול משיח מסוף העולם ועד סופו! ...על כן נראה שכל ההצלחות הגדולות לא יהיו תיכף בביאת הגאולה, רק בהמשך הזמן, שתתרבה הדעה בישראל... אז תתבטל הקליפה מכול וכול ויתקיים 'וירד מים עד ים'".

רבנו הזקן מבאר (לקוטי תורה מסעי פט,ב) את הדברים במובן הרוחני. בארץ ישראל השפע האלוקי מתקבל בפחות צמצומים ומסכים המעלימים אותו, ואילו בחוץ לארץ הוא מצטמצם ומתגשם יותר. כאשר אומרים שכל העולם יהיה כארץ ישראל, הכוונה שהאור האלוקי יאיר בעולם כולו בלי הסתרים.

וכך הוא אומר: "לעתיד לבוא, שיזדכך העולם ולא יהיה העולם מסתיר כלל, לכך נאמר: 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'. ואז יזדכך אפילו ארץ העמים, וכמו שכתוב: 'אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'... וזהו עניין עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו, וארץ ישראל תקבל ממקום עליון יותר".

לפחות פעם בחודש ממריא הרב אורי קמישוב (67), תושב מעלה אדומים, למוסקווה בירת רוסיה. שם, בבית הכנסת החסידי המפורסם 'מארינה רושצ'ה', הוא שוהה כשבועיים ומוסר שיעורי חסידות בכולל, ליהודים הצמאים לתורת השם.

לצד שיעורי החסידות הוא עוסק בתרגום ספרי חסידות לרוסית. ספריו גרמו לרבים להתחבר לתורת החסידות ולהתחיל לשמור תורה ומצוות. לרגל חג הגאולה י"ב בתמוז הוא ניאות לספר את סיפור חייו, המייצג את ניצחון היהדות על שלטון הרשע הקומוניסטי.

הרב קמישוב נולד וגדל במוסקווה בימי האימים של הצורר סטלין. הוא לא ידע דבר על יהדותו. את צעדיו הראשונים בחיי תורה ומצוות עשה כעבור שנים רבות, בעקבות שיעור שמסר מורה לעברית. "השיעור עסק קצת בהכרת היהדות, וזה משך אותי", הוא מספר.

הפחד מהשלטון הקומוניסטי העיב על קיום החיים היהודיים. ובכל-זאת הוא התחבר לחסידי חב"ד ב'מארינה רושצ'ה', למד מאורחותיהם ודבק במנהגיהם. זיכרונות רבים יש לו מאותם ימים: "בשמחת תורה בשנת תשמ"ד הצטרפתי לקבוצת חסידים שיצאו לשמח יהודים בבית כנסת אחר. כשסיימנו, עברנו דרך 'מארינה', ואז נקלענו לדרמה גדולה: המון חוקרי קג"ב פשטו על בית הכנסת וחקרו את המתפללים שהואשמו בהתכנסות בלתי-מאושרת... נעצרתי עם המתפללים האחרים ולבסוף שוחררנו".

בשנת תשנ"ג (1993) זכה הרב קמישוב לעלות לארץ. הוא לא חשב לחזור לרוסיה, אך יד ההשגחה רצתה אחרת. לפני כעשר שנים פנה אליו הרב ברוך גורין , מהוצאת הספרים 'לחיים' ברוסיה, בבקשה לתרגם ולערוך ספרי חסידות בעבור הקהל דובר הרוסית. הוא נענה בחיוב ומאז חייו מתנהלים בקו ישראל-מוסקווה.

בימים האלה הוא שרוי בעיצומה של מלאכת תרגום חלק נוסף של ספר 'דרך מצוותיך' ל'צמח צדק' מליובאוויטש. "בעיניי זה שער הכניסה לעולמה של חסידות חב"ד", מסביר הרב קמישוב. "הספר, העוסק בתכנים חסידיים עמוקים, כתוב בדרך מבוארת מאוד, המאפשרת גם למתחילים ללמוד ולהבין את העניינים. הופתעתי לגלות שיהודים העוסקים בפילוסופיה, והרחוקים משמירת מצוות, החלו להתעניין ביהדות בעקבות קריאת הספר".

תרגום ספר חסידות לרוסית אורך אצלו לכל הפחות שנה. איך מתרגמים מושגים חסידיים עדינים לשפה הרוסית? הוא משיב: "אכן, קשה לתרגם את המושג עצמו. לכן אנחנו מצרפים דברי הסבר והרחבה, המוגשים מן הקל אל הכבד, כדי שהמושגים האלה יהיו בהירים לכל יהודי". את י"ב בתמוז, אם שאלתם, יחגוג הרב קמישוב, איך לא, בהתוועדות חסידית עם תלמידיו במוסקווה.

מכאן למדו חז"ל שאסור לפתוח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון של חברו, אלא יש להרחיק משהו לצדדים, שהרי אין אדם יכול להיזהר ולעצום עיניו כל היום. ואפילו במקום שאינו יכול לחייב את השכן לעשות מחיצה, אסור לו לעמוד ולהביט לחצר השכן ולביתו.

איסור זה נקרא 'היזק ראייה', היינו מצב שבו הראייה במעשי השכן מגבילה אותו מלהשתמש ברשותו כפי הנחוץ לו. ההלכה קובעת ש"היזק ראייה שמו היזק".

לכן שניים שחצרותיהם נושקות זו בזו יכול כל אחד ואחד מהם לחייב את שכנו לבנות מחיצה משותפת, הגבוהה למעלה מקומת אדם, כדי שלא ישקיפו זה לחצרו של זה. ואפילו שכנים שהתרגלו לחיות כמה שנים בלי גדר אין זה נחשב 'חזקה', ויכול כל אחד מהם לתבוע בכל עת מהשכן להשתתף בעשיית גדר ביניהם.