מהו "המאסטר" של כל התורה?

   נפתח בהקדמה קצרה אשר אינה קשורה למאמר, אך חובה על כל יהודי לדעת אותה, משום שהיא בסיסית ומהותית להרבה מקומות בתורה, ומי שלא יודע אותה יכול לטעות "נוראות" מבלי לשים לב.

   מי שקורא את פרשת "מכירת יוסף", ממריאות במוחו קושיות עצומות - ותמיהות כבירות. כיצד יתכן שהשבטים הקדושים מכרו את אחיהם לעבד? מדוע יעקב "פינק" את יוסף - והתעלם משאר ילדיו? ועוד קושיות בסגנון זה.

   אלא שקושיות אלו עולות בראשו של מי שקורא את הפסוקים - ולא לומד את "כל הסוגיה לעומק". אך מי שמעיין במפרשי התורה, מתברר לו שהכול קדוש וטהור, ואחי יוסף באמת זכים ונקיים מכל חטא, ואפילו "השכינה הקדושה" הצטרפה למכירת יוסף, ואין לך פלומבה יותר חזקה מזו "שהכול בסדר". מצד שני המעיין היטב במפרשים, רואה בבירור שיוסף צדיק ומושלם - וזה לא סותר - והדברים עמוקים עד מאוד - ואינם כפשוטם כלל. (כמבואר באריכות מלאה "ברב פנינים", ובמדרשים ובמפרשי חז"ל על הפרשה).

   והגם שבחז"ל מובא "שעשרה הרוגי מלכות" נהרגו כנגד העשרה שהשתתפו במכירת יוסף, חובה לדעת שמבואר במדרש שזה לא מפני שהאחים פשעו במכירה, אלא שמידת הדין מצאה לה מקום להיאחז "דרך מכירת יוסף", וה' הבטיח לה שהוא יעניש אותה על כך לעתיד לבוא, על "שנטפלה לאחים הקדושים החפים מעוון". (כמו שמבואר במדרש בהרחבה, ואכמ"ל, ומי שמעוניין להחכים, ימצא את העניין בהרחבה במדרש, מובא באוצר המדרשים "אייזנשטיין" ערך עשרה הרוגי מלכות).

לסיכום:

א) האחים הקדושים "שנאו" את יוסף על פי "דעת תורה צרופה", והם "קינאו" בו על פי "השולחן ערוך".

ב) מצד שני, יוסף היה "קדוש וטהור ונקי מכל אשמה" - וזה לא סותר (כמבואר במפרשים בהרחבה).

ג) הדברים עמוקים וארוכים - והנייר צר וקצר, ומי שיש לו חוסר בהירות בעניין, מוזמן לעיין במפרשים ולעמוד על סודם של דברים.

ד) כל מי שמתעצל להקיף "כהוגן" את "כל הסוגיה", ותחת זאת מהרהר אחרי השבטים הקדושים, חוטא בנפשו - ונחשב לו הדבר "למוציא שם רע" על קדושי האומה, והרי הוא "כופר ומרים יד" בתורת משה.

   כאן המקום לציין, שאת "ההשקפה הזו" צריך להכניס לכל מקום בו אנו נתקלים בנושא תמוה אצל אבותינו ורבותינו, ולהפנים שמדובר "בבחירי האומה", ואין לנו השגה בהם ובחטאם, ומחמת שאיננו בקיאים במדרשים ובמפרשים, לכן נראה לנו הדבר כעבירה.

   נעלה כאן דוגמא נוספת, אשר תעזור לנו לחדד יותר את ההשקפה הזו - ולהפנים את הרעיון.

   אומרת התורה על ראובן וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו (בראשית פרק ל"ה כ"ב). מי שמתרגם את הפסוק "בשכלו" ללא עיון במפרשי התורה, מזדעזע מעומק מעשהו של ראובן. אלא שלמרבה התדהמה, אומרת הגמרא (שבת נ"ה:) את המשפט הבא: כל האומר ראובן חָטָא - אינו אלא טועה.

   כיצד זה מסתדר? קושיה זו קשה למי שלא למד את הנושא "בהיקף מלא". אך מי שעיין במפרשים על המקום ולמד את הסוגיה לעומק, יודע שראובן היה צדיק וחסיד, ועשה כאן מעשה אצילי של כיבוד הורים, והוא חיזר אחר כבודה של אמו, ומחמת כן "העביר את מיטתה" לאוהל יעקוב. אלא שעשה כן ללא ידיעת יעקב - וזו כל התביעה עליו (עיין ברש"י ובתרגום). נו, מי חלם על חשבון דק שכזה?

   אכן מי שמתרגם את חֵטְאֶי אבותינו ורבותינו "כפשוטם של דברים" - ואינו לומד את הסוגיה לעומק עם המפרשים והמדרשים, הרי הוא מוציא דבר מהקשרו וטופל לעז על הצדיקים, וגדול עוונו מנשוא.

   את ההשקפה הזו חובה להפנים - ולהצמיד לכל מאורע תמוה על רבותינו, וזה מיסודי הדת.

   עד כאן הקדמה היסודית אשר אינה קשורה "להמשך", אך קשורה "לפרשה". כעת, ברשות היחיד וברשות הרבים - נתחיל את המאמר:

------------------------------------------

   במקומות רבים בתורה, אנו רואים שעניין "האהבה והשנאה" לוקחים את "הבמה המרכזית", ובכוחם לחולל מהומות ולעשות מהפכות ולהחריב עולמות. בואו נצא לסיבוב קטן ונטייל בחמישה "מקומות" הקשורים לעניין.

   * לפני בערך 2000 שנה בתקופת חכמי הגמרא, היה גֵר צֶדֶק "טרי" אשר חשש פן ישכח חלק ממצוות התורה, ורצה לעשות "סימן" שאיתו יהא לו קל לזכור את כל המצוות. פנה אותו גר להלל, וביקש ממנו שיסכם לו את כל התורה "במשפט אחד". נענה הלל לבקשתו, ואמר לו את הפסוק הבא - ואת תרגומו. "ואהבת לרעך כמוך" - "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". (שבת ל"א ע"א, על פי ביאור הכלי יקר ויקרא י"ט י"ח). והשאלה נשאלת: מה כל כך מיוחד בפסוק הזה, עד כדי כך שזה הופך להיות "כל התורה כולה"?

   * גם רבי עקיבא השתמש במילים דומות - ואמר: ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה (בראשית רבה כ"ד ז'). ושוב פעם יש להבין, מה כל כך מיוחד במשפט "ואהבת לרעך כמוך", עד כדי כך שזה הופך "לכלל גדול" בתורה?

   * בכל יום אנו קוראים "קריאת שמע" ומקבלים עלינו "עול מלכות שמים". ומה המילה הראשונה שאנו אומרים אחר כך? "ואהבת" את ה' אלוקיך. גם כאן השאלה נשאלת: מדוע עניין "האהבה" תופס את המקום הראשון - ולא משהוא אחר?

   * כמו כן, גולת הכותרת של האדם המתחתן, זה להגיע "לאהבה אמיתית" עם בן זוגו. הביטוי המושלם ביותר לנישואין - זה "אהבה", כמו שנאמר אצל יצחק אבינו (בראשית פרק כד ס"ז) וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ. וכן אצל יעקב אבינו נאמר (בראשית פרק כ"ט כ') וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. שוב פעם יש לברר, מדוע נושא "האהבה" נבחר לסמל הנישואין?

   * לימדונו חכמי התורה שאם האהבה בעם ישראל "חסרה" - לא מועילות כל הזכויות הרבות שיש להם, וכמו שהיה בזמן חורבן בית המקדש - שעם ישראל היו מלאים בתורה ומצוות ועבודת ה', ובכל זאת בית המקדש נחרב - ולא עמדו להם כל זכויותיהם. מדוע? בגלל "שנאת חינם". וגם כאן הבן שואל ותמהה: מדוע יש משקל כל כך גדול "לאהבה", עד כדי כך שאם היא לא נמצאת, מתגמדים כל הזכויות - ונחרב בית המקדש?

   לאור דברים אלו, מתבקשת המסקנה הבאה: "האהבה" היא מרכז התורה כולה, מרכז המצוות והנישואין. לחילופין, "השנאה" היא אם כל חטאת, ובכוחה לְגַמֵד את כל הזכויות ולהחריב את בית המקדש. ומדוע באמת זה כך?

   התשובה היא, "כדור שלג". פירוש: "אהבה" זה הכל. אדם שאוהב באמת, בלב ונפש, האהבה שלו מתפתחת ומתעצמת וגודלת וגוברת כל רגע ורגע, ומובילה אותו עד לפסגת השלמות. האהבה מפתחת אצלו תכונות ומידות טובות, הוא הופך להיות רחמן ומתחשב ובעל חסד ותומך, אשר מוכן אפילו להקריב את נפשו וכס מלכותו למען אהובו, ובחירוף נפש ימנע מאותו אהוב כל צער סכנה ומכאוב וייסורים.

   נשמע גוזמה ודמיון פרוע?! אין צורך להיבהל. יש מסמכים מפורשים למה שאמרנו כעת, וברשותכם נעלה כאן את אחד מהם.

   וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ. וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ... לְהָמִית אֶת דָּוִד. וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד... מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ... וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ... וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן [בְּנוֹ] וַיֹּאמֶר לוֹ... כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר [דָּוִד] חַי עַל הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ... בֶּן מָוֶת הוּא... וַיָּקָם יְהוֹנָתָן... בָּחֳרִי אָף... כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו... וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד... נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ... בְּשֵׁם ה' לֵאמֹר, ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: (שמואל א' י"ח ג' - כ' מ"ב).

   דוד ויהונתן אוהבים בלב ונפש - וכורתים ברית של אחדות. לפתע צצה תקלה. יהונתן מגיע הביתה, ומתברר לו שהוא כרת ברית עם האויב מספר אחד של אביו, ומתברר לו שאבא שלו חפץ להרוג את דָוִד ידיד נפשו. יהונתן שומע את החדשות המסעירות, ומה הוא עושה? יוצא לשדה - ומדווח לדוד על הסכנה. (מתעלם מאבא שלו). ומה הלאה? וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ... לא רק שיהונתן לא עוזב את דוד, אלא שהוא מחזק את אהבתו עוד יותר. יהונתן חוזר לבית, אביו נוזף בו - ואומר לו כך: אתה מתנהג בטיפשות! החברוּת שלך עם דוד תעלה לך ביוקר. אתה עלול לאבד את כס המלוכה - ואת מקומך יִרַש דוד. ומה עושה יהונתן עם המידע "הכואב" הזה? וַיָּקָם יְהוֹנָתָן... בָּחֳרִי אָף... כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו... לא רק שהוא מוכן שדוד אהובו ימלוך במקומו, אלא "הוא" גם מצטער על כך שמזלזלים בידידו היקר, והוא נעצב אל ליבו. ומה הלאה? הוא יוצא לשדה, מגיע אל דוד... וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד... נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ... בְּשֵׁם ה' לֵאמֹר, ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. אהבתו של יהונתן  לדוד מתעצמת יותר ויותר, והוא כבר עושה חוזה עם אהובו "לדורות עולם".

   רק רגע! להיכן נעלם ההיגיון? הרי ידידך - הוא אויבו המושבע של אביך. יש לך "ציווי" מאביך להרוג את דוד. מתברר לך שידידך - עומד לקחת לך את כס המלוכה. אביך כועס עליך ומכנה אותך בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת, וכיצד הנך מתעלם מכל זה? כיצד יתכן עוד שאהבתך רק גוברת יותר ויותר?

   התשובה טמונה בפסוקים עצמם. וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד - בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ - כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ!!! "אהבת נפש" זה דבר חזק יותר מפלדה, זה דבר שלא ניתן לעצור, "אהבה" זה "רגש" וזה מעל השכל וההיגיון - ואי אפשר לכבות אותה, וכמו שנאמר מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ (שיר השירים ח' ח').

   כעת אנו כבר מבינים מדוע המילים הראשונות שאחרי פסוק "שמע ישראל", זה "ואהבת את ה' אלוקיך". שהרי אלו "פסגת המילים"!!! משום שמי שאוהב את ה', אין לך "שיעבוד והכנעה" גדולים מכך, ואין ספק שאדם זה כבר יקיים את כל המצוות בדקדקנות נוראה עד כדי מסירות נפש.

   זה גם המסר שרוצה התורה להעביר אלינו בכך שהיא מספרת לנו "שיצחק אהב את רבקה - ושיעקב אהב את רחל".

   התורה מעידה בפנינו שאבותינו הקדושים זכו להגיע "לאחדות גמורה בלב ונפש" עם נשותיהם והעפילו עד לפסגה, עד "לאהבה כמו של דוד ויהונתן" - שפירושה "מסירות נפש" וויתור הנוחיות וכס המלוכה למען השני, וזה מסר ולימוד עבורנו כיצד צריך להיראות בית יהודי קדוש ואמיתי, שהרי "מעשה אבות - סימן לבנים".

   כעת מובן גם מה שאמר "הלל" לאותו גר צדק. אם תזכה לקיים כהוגן את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כלפי כל יהודי, מובטח לך שלא תשכח שום מצווה מהתורה. שהרי אדם האוהב את הזולת, ניזהר בכל ענייני "בן אדם לחברו" וּמְפַתֵח "הכרת הטוב" כלפי כולם. ומי שׁמְפַתֵח "הכרת הטוב" כלפי כולם, אזי כל שכן יש לו "הכרת הטוב" למלך העולם הנותן לו חיים ובריאות אישה וילדים... ואין ספק שיקיים כהוגן גם את מצוות "בן אדם למקום".

   זה גם ביאור דברי רבי עקיבא שאמר - "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", ולא אמר זאת על מצווה אחרת. שהרי ראינו אצל דוד ויהונתן שאהבה זה "המאסטר" של כל המידות הטובות, ומי שאוהב את הזולת אהבת נפש, בהכרח הוא גם  לא גוזל ולא גונב ולא רוצח, ומכבד את הוריו, ומעביר על מידותיו, ומוכן לוותר לזולתו אפילו את כס המלוכה, אכן.. "אהבה" זה כלל גדול בתורה!!!

   ולהפך - להפך! מי שמאבד את העניין של ואהבת לרעך כמוך, עלול לאבד את כל התורה כולה!!!

   וכמו שראינו בחורבן בית המקדש, שהיו שתי אנשים שהיו שונאים זה לזה (קמצא ובר קמצא), ומזה נוצר "הלבנת פנים" באותה סעודה, "והוצאת שם רע" על היהודים אצל המלך, "והטלת מום בקודשים" בקורבן, "וחילול ה' ", וזו הסיבה שהובילה את חורבן בית המקדש (גיטין נ"ה:).

   אכן "אהבה" זו מילת הקסם של כל היהדות, ומי שעובד על העניין הזה קונה את עולמו. מצד שני, "השנאה" היא חורבן היהדות, ואוי למי שנופל ברשתה.

   הבעיה היא שאנו מתרגמים את המילה "אהבה" בצורה אחרת, וכדלהלן:

   ישנה שאלה עתיקה ששאל אחד מגדולי ישראל את תלמידיו, (ולצערנו בדורנו שאלה זו הפכה לבדיחה): דָיַג אוהב דגים?! והתשובה היא, "ועוד איך". אוהב מבושל, מטוגן, על האש, בתנור... אוהב אותם - ואוכל אותם!!!

   גם אנחנו "אוהבים" את החבר, השכן, האישה, המשפחה והחֶברה, לכן אנו אוכלים את כולם. לא נעים להגיד, אבל אם "אהבה" נגמרת "בעל האש", אני מעדיף שלא יאהבו אותי.

   אחד הבדיחות הגדולות שחווה העולם אי פעם, זו הבדיחה הבאה (שהייתה באמת). אדם אחד קם באמצע הלילה ממיטתו, פתח את הארגז כלים, הוציא הפטיש, וחבט לאשתו על הראש, והתחיל לספור: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים... (יומא ה' ג').

   כמובן שהאישה התעוררה... הגישה תלונה במשטרה... וכעבור זמן מה, הועמד מיודענו לפני שופט - והואשם "בניסיון לרצח".

   המשפט החל, הקטגור נשא את דבריו בקול רעש גדול... ולאחר מכן הופנתה השאלה הידועה אל הנאשם: "מה יש לך לומר להגנתך"? לפתע נשמעה הבדיחה הגדולה ביותר באנושות, וחבל שלא שלחו אותה "לספר השיאים". זה היה "מתוך אהבה". מרוב אהבה לא שלטתי בעצמי.

   שמע השופט את הטיעון "העצום" וקיבל את הנימוק "הכביר", ופטר את הבעל החמוד מכל אשמה.

   הרי מדובר בבעל מותק. "בעל חי" ואוהב המסור לאשתו - אשר אהבתו מרקיעה לשחקים, (פירוש: על ידי אהבתו - הוא כמעט שלח את אשתו לשחקים), אם כן מדוע שלא להוציאו "זכאי"?

   לצערנו הרב, האמת היום מסולפת והעולם מפרש את המילה "אהבה" בהתאם לרעיון של "דיג אוהב דגים - ולכן הוא אוכל אותם", והתוצאות בהתאם, שאחד נותן לשני פטיש בראש "מרוב אהבה", והשלישי צולה את הרביעי על האש כי הוא אוהב אותו. אך מי שאמון על תורת משה ויודע להגדיר דברים כהלכה, יודע "שאהבה" אמיתית זו אהבת "דוד ויהונתן", אשר מתפתחת ומתעצמת וגוברת מרגע לרגע - גם בנתוני השטח הכי קשים, ואפילו במחיר כס המלוכה.

   יהודי יקר! בשמע ישראל אנו אומרים שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, והמילה הבאה היא "ואהבת". מדוע? משום ש-אהבה ו-אחד, זה הולך ביחד, זה אותו דבר, זה מילים נרדפות, והאמת היא שזו גם אותה גימטרייה (13).

   בקריאת שמע אנו למדים שמי שאוהב באמת, צריך להגיע לאחדות גמורה כמו שהגיעו "דוד ויהונתן". ומי שאהבתו לא מגיע "לאחדות", זה סימן שהוא לא אוהב את השני, אלא את... עצמו.

   ישנם "זוגות" רבים אשר מטרידה אותם השאלה הבאה: הרי אנחנו אוהבים, לא רבים, לא מכים, ובכל זאת... אין לנו תקשורת בריאה - ושלום הבית שלנו עלה על שירטון - ומתנפנף ברוח כמו חתיכת קרטון. מדוע?

   תשובה: "לא לריב", זה עדיין לא נקרא "לאהוב". שהרי גם עם ראש ממשלת סין אינני רב, מעולם לא צעקתי עליו, האמת היא שאינני יודע אפילו את שמו, אין לי מוסג אם הוא נשוי ומה כואב לו, ליתר דיוק - איני מכיר אותו כלל. וכי זה נקרא "אוהבים"?

   אותו דבר גם "בנישואין". אם בבית "לא רבים", זה עוד לא אומר "שאוהבים". אם "מאוחדים" זה נקרא "שאוהבים".

   יהודים יקרים. אם נעבוד נכון על עניין "אהבת חינם" בבית ובחיי החֶברה והמשפחה, הרי שזה ילך ויגדל ויתעצם ויתפח, ויהפוך אותנו לביישנים רחמנים וגומלי חסדים וישרים וטהורים ומתוקים וחמודים. אם נעבוד ונרכוש את מעלת "אהבת חינם", באופן אוטומאטי נקרב את הגאולה ויהא לנו שלום בית אמיתי ונחייך 24 שעות, ונזכה לכוס הישועות ולסל הברכות. מה דעתכם לאמץ את "המאסטר" של כל היהדות? את הכלל גדול בתורה?